"מה השעה?"
"1:26, למה?"
"בואי נשחק משחק..."
"מה?"
"נניח שב-1:30 אני מנסה לנשק אותך..."
"אל תעשה את זה..."
"רק נניח, נניח שבעוד ארבע דקות אני מנסה לנשק אותך"
"נו, מה אז?"
"אם לא תתני לי לנשק אותך שנינו נצא נשכרים"
"למה?"
"כי לי זה אומנם קצת יכאב, הדחייה, קצת תצרוב לי, אבל אני אדע שניסיתי, והרי אני עוזב עוד יומיים, מהר מאוד הרגע הזה יהפוך לזיכרון רחוק קצת לא נעים, אבל לא נורא".
"ואני?"
"את תרגישי מוחמאת, תשמחי, כי הרי תמיד רצית שאני אנסה לנשק אותך, לא בהכרח רצית לנשק אותי, אבל רצית שאני אנסה, רצית את הכניעה הזו, את הניצחון הזה"
"ואם אני כן אנשק אותך?"
"אז את יכולה לאבד הכל, כי הוא עלול לגלות, או שאת אפילו תרגישי חובה לספר לו, ואז הוא עלול לעזוב אותך, ולא יהיה לך אותו, אבל גם לא יהיה לך אותי, כי אני לא אהיה פה"
"ואתה?"
"מה שלי יש להפסיד זה את השקט שלי. אם אנחנו נתנשק עכשיו, עוד שתי דקות, אני אסע בלב כבד, ואם במצב הנוכחי הייתי מפסיק לחשוב עלייך במוקדם או במאוחר, הרי שאם נתנשק את תלווי אותי, תרדפי אותי כל השנה הקרובה, תרדפי אותי בצורת המחשבה על מה היה יכול לקרות אם הייתי נשאר"
"אז למה שתרצה לנשק אותי?"
"כי להתנשק עכשיו יהיה טעות, אבל אם אכן כאן דרכינו נפרדות, ויכול להיות שלעולם לא נראה עוד אחד את השני, אנחנו נצטער על זה שלעולם לא התנשקנו בעוד דקה, עכשיו, ברגע זה, זו תהיה טעות, בכל רגע החל מ1:30 ולשארית חיינו, זה הדבר הכי נכון"
שתיקה.
"1:30..."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה