פרולוג למשהו

"מה השעה?"

"1:26, למה?"

"בואי נשחק משחק..."

"מה?"

"נניח שב-1:30 אני מנסה לנשק אותך..."

"אל תעשה את זה..."

"רק נניח, נניח שבעוד ארבע דקות אני מנסה לנשק אותך"

"נו, מה אז?"

"אם לא תתני לי לנשק אותך שנינו נצא נשכרים"

"למה?"

"כי לי זה אומנם קצת יכאב, הדחייה, קצת תצרוב לי, אבל אני אדע שניסיתי, והרי אני עוזב עוד יומיים, מהר מאוד הרגע הזה יהפוך לזיכרון רחוק קצת לא נעים, אבל לא נורא".

"ואני?"

"את תרגישי מוחמאת, תשמחי, כי הרי תמיד רצית שאני אנסה לנשק אותך, לא בהכרח רצית לנשק אותי, אבל רצית שאני אנסה, רצית את הכניעה הזו, את הניצחון הזה"

"ואם אני כן אנשק אותך?"

"אז את יכולה לאבד הכל, כי הוא עלול לגלות, או שאת אפילו תרגישי חובה לספר לו, ואז הוא עלול לעזוב אותך, ולא יהיה לך אותו, אבל גם לא יהיה לך אותי, כי אני לא אהיה פה"

"ואתה?"

"מה שלי יש להפסיד זה את השקט שלי. אם אנחנו נתנשק עכשיו, עוד שתי דקות, אני אסע בלב כבד, ואם במצב הנוכחי הייתי מפסיק לחשוב עלייך במוקדם או במאוחר, הרי שאם נתנשק את תלווי אותי, תרדפי אותי כל השנה הקרובה, תרדפי אותי בצורת המחשבה על מה היה יכול לקרות אם הייתי נשאר"

"אז למה שתרצה לנשק אותי?"

"כי להתנשק עכשיו יהיה טעות, אבל אם אכן כאן דרכינו נפרדות, ויכול להיות שלעולם לא נראה עוד אחד את השני, אנחנו נצטער על זה שלעולם לא התנשקנו בעוד דקה, עכשיו, ברגע זה, זו תהיה טעות, בכל רגע החל מ1:30 ולשארית חיינו, זה הדבר הכי נכון"

שתיקה.

"1:30..."  

פילוסופיה ואני

מזה שנים שהתחום של פילוסופיה הוא אולי אחד התחומים המרכזיים של חיי. נכון, לעיתים עזבתי את הפילוסופיה כדי לרעות בשדות זרים של הספרות או הסוציולוגיה, אבל בסופו של דבר הכל חוזר לפילוסופיה, והכל בעצם הוא סוג של פילוסופיה, ואני לא סתם אומר את זה.

הפילוסופיה כידוע התחילה עם הפילוסופיה היוונית. אז המונח פילוסופיה, למשל אצל אפלטון או אריסטו, כלל את כמעט כל המדעים והתחומים האקדמיים שאנו יכולים לחשוב עליהם היום: מספרות ועד פיזיקה, הכל בעצם נחשב לפילוסופיה בזמן הפילוסופיה היוונית.

מאז ועד היום הלכה הפילוסופיה והתפצלה לתחומים שונים בתוך עצמה (פילוסופיה של המוסר, פילוסופיה של המדע ועוד ועוד) ותחומים נוספים התפצלו ממנה בכדי ליצור את כל המקצועות האקדמיים הידועים כיום לאדם. בהתחלה הייתה רק פילוסופיה, ואולי, בסופו של דבר, פילוסופיה זה מה שנשאר.  

כל מי שרוצה להכנס לתחום של הפילוסופיה ימצא כמובן שהפילוסופיה היוונית היא נקודת התחלה לא רעה בכלל כדי להבין מה זה בכלל פילוסופיה ומה זו שאלה (ותשובה) פילוסופית. אולם לא חייבים להתחיל לימודי פילוסופיה עם הפילוסופיה היוונית. הרבה אנשים חושבים שצריך ללמוד פילוסופיה בסדר כרונולוגי, ולמרות שיש בזה היגיון מסוים, זו בכלל לא חובה ואני עצמי התחלתי את צעדיי הראשונים בתחום של הפילוסופיה דווקא עם הפילוסופיה של העת החדשה כאשר קראתי את דקארט. אחריו הצעד הבא שלי בפילוסופיה היה בכלל שפינוזה, משם קפצתי לניטשה עד שלבסוף הגעתי באמת אל הפילוסופיה היוונית ואל אריסטו ואפלטון.

מה שחשוב כאשר לומדים פילוסופיה הוא כמובן הסדר, ההשפעות ההדדיות, התהליכים וכו', אבל חשוב בכלל להבין מה זו פילוסופיה, במה פילוסופיה מתעסקת, מהן השאלות שהפילוסופיה שואלת, ובשביל זה לא חייבים להתחיל מיד מההתחלה. ובכל מקרה, ככל שמתקדמים בפילוספיה מבינים דברים גם אחורה ולא רק קדימה. אחרי שקראתי את אריסטו פתאום ראיתי את דקארט באור אחר, למרות שאת דקארט קראתי קודם לכן. בכל מקרה, מי שרוצה להתחיל ללמוד פילוסופיה מוטב לו שיקח נשימה עמוקה, יכין כוס תה, ויצלול אל תוך ספר הפילוסופיה הקרוב ביותר שנמצא, יהיה אשר יהיה, מובטח לו כי תהיה זו תחילתו של מסע מופלא אל תוך נפלאות המחשבה האנושית שבאה לידי ביטוי בפילוסופיה. 

פיזיקה של אריסטו

בכוח ובפועל על פי אריסטו: מדוע ביצה היא איננה ביציה בכוח, אלא תרנגול בכוח? ביציה היא מוצר מלאכה, ומה שמאפיין מוצרי מלאכה הוא שבמוצרי מלאכה יש שיקול דעת: מישהו החליט לעשות ביציה. בטבע, אין שיקול דעת. גם בכוח ובפועל נאמרים במובנים רבים, אבל תמיד ביחס לדבר אחד. הם נאמנים קודם כל ליצורים טבעיים, אח"כ בהשאלה, אריסטו אומר, שאבן השיש היא פסל בכוח (יבוא פסל ויפסל מהשיש).

בין האופנים שהווה נאמר, הוא נאמר בכוח, בפועל, בקטגרויות וב'אנלוגיה', כלומר – האריה המת הוא באנלוגיה לאריה החי. אני עדיין יכול להגיד שהאריה אריה והתינוק אדם. עדיין אפשר להגיד שהפסל של הרמב"ם הוא פסל של אדם.

לפי אריסטו אלמלא היה סוקרטס אדם, הוא לא היה חכם ולא היה נמוך. זאת אומרת, כל האופנים של ההויה על פי הקטגוריות הם אופנים של הויה ביחס לדבר אחד. למשל, אפשר לפי אריסטו להגיד שהאפרוח הוא תרנגול קטן. אני לא יכול להגיד על התרנגול שהוא אפרוח שגדל. ההגדרה חלה על הבפועל ולא על הבכוח.

השפה לדעתו של אריסטו נותנת לנו אינדיקציה לגבי העולם, ואנו מוכרחים להשתמש בה, אך בכוח ובפועל הם אינם עניינים סמנטיים! אם נגיד שהתרנגול הוא אפרוח מגודל נהפוך את סדר הדברים המהותי.

ארבע הסיבות של אריסטו.

הסיבה החומרית: אריסטו לא מדבר על חומר ראשוני, וכנראה שאצלו הירידה הזאת מגיעה עד 4 היסודות. נקודה חשובה: הסיבה החומרית לא חייבת להיות חומר: אמנם החומר של הפסל הוא שיש, אך החומר של החברה הוא צליל.

הסיבה הרביעית של אריסטו היא הסיבה הפועלת: האב הוא הסיבה הפועלת של הבן, הפָסל הוא הסיבה הפועלת של הפֵסל.

הסיבה התכליתית: לשם מה? הסיבה התכליתית מזוהה באופן מיידי עם הצורה. התכלית הזאת נמצאת לפי אריסטו כבר בתוך ההגדרה. קיים הבדל מהותי בין תכלית מוצרי מלאכה לבין התכלית של מוצרים טבעיים. במוצרי מלאכה, התכלית קודמת: אני קודם רוצה להניח את הדברים על משטח מוגבה, ולכן אני בונה שולחן. במוצרים טבעיים תכליתו של הדבר נמצאת בו עצמו: תכליתו של הכלב היא לחיות חיי כלב. בנוסף, במוצרי מלאכה יש שיקול דעת. אני שוקלת בדעתי כיצד להשיג את תכלית הדבר שאותו אני מבקשת. במובן מסויים, הסיבה התכליתית מממשת את הסיבה החומרית. לדעת אריסטו במוצרים הטבעיים התכלית היא ללא מתכנן.

יש הבדל בין "סיבה" במאה ה-18, לבין ה"סיבה" של אריסטו. במאה ה-18 המונח "סיבה" מציין אירוע. פגיעת האבן בחלון היא הסיבה לשבירתו. המונח "סיבה" אצל אריסטו איננו אירוע- דוגמאת האב והבן.

אריסטו - ההווה

בעיה של אריסטו : אנו מכירים אותה מפרמנידס

אם נגיד על א' שהוא ב', הוא כבר לא יהיה א'. ההגדרה של "להיות סוקרטס" ו"להיות חכם" הם שני דברים שונים. איך יתכן אם כך, שואל אריסטו, שסוקרטס יהיה חכם?

אריסטו לא מוכן לקבל אונטולוגיה מפוצלת - הממשות היא הומוגנית. כל מה שממשי, ממשי באותה מידה, בניגוד לאפלטון שאומר שהחכמה זה הדבר ממשי והחכמה של סוקרטס היא פחות ממשית.

אריסטו כותב במטאפיזיקה ד' על מובנים רבים לכל מיני מונחים פילוסופיים. בפרק 7 הוא מדבר על המובנים השונים של "הווייה", להיות: ousia. שם הוא פותח בהכרזה: "הווה נאמר במובנים רבים".

ההווה איננו מובן לשוני בלבד לפי אריסטו. את ההווה אפשר ללמוד במובנים רבים משום שכך היא המציאות. להיות אדם, לא אומר להיות חכם.

הווה נאמר במובנים רבים, אבל תמיד ביחס לדבר אחד. הווה = להיות משהו. זה לא קיום, קיום נאמר באופן אחד בלבד- או שכן או שלא. נושא או דבר אחר יכול  לדעת אריסטו להיות משהו ויש אופנים רבים שבו הוא יכול להיות משהו, אבל תמיד ביחס לדבר אחד.

דוגמא לרעיון של אריסטו: בריאות. הגוף בריא, האקלים בריא, האוכל בריא. בריאות נאמר, בצורה דקדוקית אחרת, אפילו על הרופא ואפילו על משרד הבריאות. אבל, להיות אדם בריא זה לא אותו דבר כמו להיות אקלים בריא.

האופן הראשוני של "בריאות" לפי אריסטו הוא גוף בריא. גוף בריא הוא גוף שהכל מאוזן בו. הרופא מתקן את הבריאות. כלומר, "להיות" נאמר באופנים רבים, אך תמיד ביחס אחד. כל השימושים של בריא מתייחסים לאופן הראשוני של בריאות, דהיינו הגוף.

על מה נאמר "הווה" באופן ראשוני?

אריסטו הוא אלוף הז'רגון, הוא ממציא ביטויים, בניגוד לאפלטון שכאילו מנהל שיחות חולין. כאן נכנסים שני מונחים טכניים חשובים:

• כשלעצמו kath`hamto
• על פי המזדמן (במקרה) kata somhehekos

אריסטו: על סוקרטס נאמר שהוא אדם כשלעצמו, קטטמטו. לעומת זאת, הוא קירח או שזוף על פי המזדמן.

כשלעצמו = מה ששייך לו ומה שייך להגדרתו. לסוקרטס יש שתי רגליים, לכשעצמו.

על פי המזדמן = מזדמן לו לסוקרטס שהוא בשוק, או שהוא זקן.

אבל לכשעצמו, הוא אדם או שיש לו דם חם.

אם כן, הווה נאמר לדעת אריסטו באופנים רבים. קודם כל, עפ"י הקטגוריות של אריסטו. לא הרי להיות חכם כלהיות גבוה. לא רק של"להיות" יש משמעויות שונות, זה גם אופן אחר של "להיות". חוורונו של סוקרטס איננו פחות ממשי מהיותו של סוקרטס אדם, אלא שלא הרי שלהיות חיוור כלהיות אדם – זהו אופן אחר של להיות.

איך נפתור את בעייתו של פרמנידס?

אריסטו: כאשר אני אומר על א' שהוא ב', הוא ב' באופן אחר בו א'.

ה-'הוא' הזה, שנדמה לנו שתמיד אומר את אותו דבר (סוקרטס הוא אדם, הוא גבוה...) זו פרדיקציה שונה בכל מקרה ומקרה, משום שהאופן בו סוקרטס הוא אדם שונה מהאופן בו סוקרטס הוא גבוה.

הווה לפי אריסטו נאמר באופנים רבים לפי ה"בכוח" או "בפועל". התינוק הוא אדם, אבל הוא לא אדם בפועל, הוא אדם בכוח. התינוק הולך על 4 משום שהוא אדם בכוח, ולכן הגדרתו היא של הולך על 2. אדם שלא יכול להלך על 2 הוא אדם פגום, או שהוא אדם בכוח. האדם המת לפי אריסטו הוא אדם רק בשם משתתף!  

3 קטעים

*גבר הדור בגיל העמידה נהג במכונית שעקפה אותי משמאל, ב.מ.וו 745 חדשה בצבע. ישוב בטויוטה קורולה 99' שלי הבטתי במכונית הפאר המתרחקת ממני במהירות וחשבתי, כי לא הייתי רוצה להחליף מקומות עם אותו נהג, לא תיתכן כל דרך, כך חשבתי לעצמי, כי מצבו ברגע זה על כביש זה טוב ממצבי שלי, לא ייתכן כי חיוכו והרגש בחזו עולים על שלי, אצלי באוטו התנגן "let it be".

* השביל מאחורי גבי, בעיבורו נמצאת את. הייתי שם, אדע מקום זה של רהב חושים ומדאבות לבב, מקום משטמה ואהבה יוקדת. לנוס איני יכול, אך לשרך צעדי ככל הנראה חייב הנני, צעד אחר צעד, יגבר המרחק, וכל צעד, כמו משא תבל על כתפי, כמו נדונות רגלי לקרוע בכל פסע ופסע מחדש שלשלאות אלו שהותרתי מנותצות הרחק שם, במקום בו תמצאי עתה לבדך.

** היום אני יודע, כי יבוא יום, שנים מעתה, בו אתעורר בתחושה נוראית. עצמי אקלס באותו יום, על טעויותיי, על הדרכים השגויות בהם הלכתי, באותו יום אחוש כי את חיי השלכתי בטווח, כי יום אחר יום מחלדי השלכתי בפזרון לב בלא לדעת ערכו מהו, ועוד אדע, כי באותו יום, מאוחר מידי יהיה בשביל להשיב את הגלגל לאחור ולכפר על עוונותיי לעצמי. כל זאת אדע היום, אך לא אדע מדוע ארגיש כך, ויתרה מזאת, לא אדע מה לעשות על מנת למנוע בואו של אותו יום, יודע אני כי אקונן על משגיי, אך איני יודע מה יהיו אלו, איני יודע מה יהיו חרטותיי ומה עלי לעשות בכדי שאותו יום מקולל לעולם לא יבוא.

האם אשנא עצמי על שזנחתי אהבת נעוריי, או שמא חרון אפי ימלא עליי עצמי דווקא בשל העובדה כי באובססיה שקעתי שנים רבות בעבור נערה אחת כה בזויה. האם חרטה תאחזני על שנטשתי קולמוסי וחדלתי מחטאי בכתיבה, או שמא אקונן על שוויתרתי על חלומותיי של אומנות נצורה. האם יענני כבד רפה ומוכה חולי, או שמא אצטער על כל דקה בה לא הייתי נתון בשכרון חושים נטול אחריות. כל הנשים שהללו שחלפו במיטתי, האם חרטה תמלאני על פוחזות מיוחמת זו שלי, או שמא אמרר אודות אוני האבוד שלא נוצל דיו בחיי הוללות צעירים. האם ינבע צערי מרצינות יתר או העדרה של רצינות? מנופים רבים מידי או חסרונם של אלו? מרומנטיזציה יתרה או חסרונה של זו?.

בעודי שקוע בלבטים אלו תוקפני חשש בן הווה, כי אותי בכי עתידי, אותה חרטה לא תהה בשל בחירה בדרך זו או אחרת, לא בחיי אומנות הוללת או רצינות אחראית, יודע אני עתה כי פחדי הגדול ביותר, ואותו דבר בצופן לי סכנת חרטה בעתידי, הוא דווקא העדר בחירה בדר כלשהי, הטווח, הטווח הוא הנוראי מכל ואליו נשאב אני העל כורחי, חולם אומנות והוללות ועם הנץ החמה צעדיי שקולים ומכוונים, ואם כך אמשיך בחיי, אין כל ספק כי יהיו אלו לבזבוז ענק של כאב וחרטה.