שלושה קטעים

1. נשיקה ומוות. כי אהבתיך. איני רוצה בך, אלא בזכרונך. לטעום את טעמך ולא לראותך לעולם.

אוהב אותך לעד, אם רק לא תהיי בין החיים. טעמך, ריחך, שידבק בי כל עוד נשימה באפי. תמיד ארצה בך, ונפשי תצא לטעום פעם נוספת את שפתיך, וכך, חמדת נפשי, אוהבך תמיד. נוכחותך תדבק בי, במחשבותי, כל יום מימי חיי. נשקיני והסתלקי, איני רוצה לחוות דמותך יותר, אלא במחשבותי, שכן את מושלמת, בחלום בלבד. הטביעי בי זכרון אהבתך, ולעד עזביני, ותחיי כחלום הנשגב מכל. חייך יהרגו אותך, כיוון שאהבה מוחשית אליך תמות, בעוד שאהבה  ללא מימוש  תחייה לעד. לבי יוצא אלייך, ולא יעבור יום בו לא אשייט בזכרוני ואתרפק על מגעך. לכן, אהובתי, נשקיני ועזבי.

2. אני לא רוצה לחייך. גנבת לי את הרצון לשמוח. ואיך אני יכול לחייך עם ההרגשה הזאת, המועקה הבלתי פוסקת. כשאני לא  יודע מה לעשות עם עצמי, כשהלב פועם בקצב מטורף והיד רועדת. ואני משתגע, אני משתגע, הכל בגללך. אני לא יכול בלעדייך, ולא יכול איתך. אין לי חיים בלי המחשבה עלייך. אני פשוט לא יודע מה לעשות, מה לעשות שהכאב ייעלם, שאת תעלמי, שתצאי לי מהראש. שיפסיק, רק שיפסיק. אני לא יכול להגיד לך, מה אני כבר יכול להגיד לך, לספר לך הכל?.

אני לא מאשים אותך. אין לך שום דרך לדעת, וגם שוב דבר לעשות. אני רק מקווה שתיהיה שמחה איתו וששניכם תיחנקו ביחד.

אני לא מאשים אותך, אני גם לא כועס ולא עצוב. פשוט לא בא לי לחייך.

3.עוד דמותך חקוקה במוחי, זכר ריחך רודפני, הד קולך עדיין מהדהד באוזני. זה עתה נפרדתי מעלייך, וכבר אוחזים בי געגועים. נפשי יוצאת למגעך. המרחק בנינו שגדל בן רגע, נותן את אותותיו, מה לא הייתי נותן בכדי לעצור את גלגלי השעון, להקפיא את חיוכך בשעה שנפרדת מעלי. את דיבוק, רודפת את נפשי, וממאנת להפרד ממשכנך בללבי, או שמא אני הוא זה, המסרב להרחיק את זכרך מעלי.

כל שרציתי הערב, זה מגע, מילה, מבט, שאוכל לשלוח אלייך, בכדי לחדור אל ליבך, לספר לך את דבר אהבתי אלייך. אך ידי נותרו בכיסי, פי אילם, ומבטי כבוש ברצפה, והנה שוב את מתרחקת ממני, וכל מה שנותר בידי לעשות הוא להביט בדמותך ההולכת ממני, ולפנות לאסוף את שיירי לבבי מן הרצפה.

עוד קטע קצר

דברי תוכחה לכן אלי, הן וודאי יודע אני כי מעשי פסולים, אמרתן, וכך עלי להודות מן הראוי שאחדל מעיסוקי הנלוזים ואתקן דרכי, ציוויתן. ואוזנכן קצרה מלהאזין למגננתי, שכן אמרתן, אם אנסה למצוא סיבות לחטאי, בכך וודאי אנסה להצדיק מעשי, ולכך לא תסכימו, שכן עלי להתמודד, כך אמרתן. ובכן, אומנם ימלא לבבכן כעס, אך בוער בעורקי הצורך להסביר עצמי לפניכן, הבינו, פחד גדול ממלאני, פחד אדיר החומס מחשבותיי, ומנתב דרכי ומעשי, פחד מן הבנאליות. הביטו וראו, כל מעשי שכה פסולים הם בעיניכם, דבר אחד יניעם, וזו הכמיהה האדירה והבלתי נשלטת לא להיות ככל אדם, ובכלל זה לא להיות אני עצמי, כפי שראוי שאהיה, אלא כל הרפש וזוהמה הזורמים בידי, מבטי ושפתי נועדו לתכלית אחת בודדה, שכן בהיותי מוזר וחוטא, איני רגיל, איני בנאלי, וכך, מסוגל אני לחיות.

שני קטעים

בחופש לכשהקצתי, הייתי שב פעמים לישון. לא שינה מלאה, רצופת חלומות ומנותקת ממנה משתחררים רק לעת בוקר או במקרה יוצא-דופן. שינתי היא כעין חצי שינה, שקועה בתוך הרדמות בלתי ממומשת, שקיעה חלקית בלבד שכן הכרתי עדיין לי. אך הכרה זו שלי, עטופה בכבלי השינה ונתונה למרותם. וכך נוצר מצב של ערפול חושים הכרתי.

הו, כמה אוהב אני מצב זה ועורג אליו. חצי שינה מתוקה מלווה קולות מוסיקה עלומים המתערבבים בשנתי ממרחקים ונוסכים בו נופך בלתי מזוהה של יופי המלווה את שקיעתי אל תוך מיטתי.

כמה איני חפץ בחצי-היקיצה מחצי השינה שלי, בהנתקות. סיום המסע המעורפל שלי תמיד מעציבני. אילו שעות יפות, אילו משפטים שנשכחו מלבי, סיפורים שלעולם לא ייכתבו חלפו במוחי הישנוני בשעות אלו, אפופות השינה. אהבה, של ההכרה שבהתנתקות, ההתנתקות ההכרתית, מהכל.

*******

לבד. וזהו. עוד? בודד הנני, כך זה נראה, מעולם לא הרגשתי כך, לא בעוצמה כזו, למעשה לזה פיללתי, ובכל-זאת ,מדוע?

יש בזה מין זיכוך כתוצאה מכאב. אין איש מדוע למתרחש בין דלת אמות אלו, דלת אמות של לב זה, וגם היה, מסופקני לו היה נותן דעתו אלי למעלה ממספר שניות, אך לא מחשבה זו היא שתדיר  שינה מעיני.  ובכל זאת, לא טוב היות האדם לבדו, או שמא ייתכן כי הכי טוב, היות האדם לבד.

תנועתו של גוף היא אך יחסית לשאר הגופים, ובהעדר גופים אחרים, תנועה אין, ונותר הגוף במצב של... ריחוף? ייתכן. תקוע, ודאי שם תואר בסגנון זה, ואם אוותר קפוא, האם לבסוף אמות? קיומו של גוף, גם הוא תלוי בקיומם של אחרים, האם באמת כך?. והיה ואמות? לא תהה בכך כל תמורה בעודי כאן בודד, המוות הינו האירוע היחידי בחייו של אדם שאינו נושא כל משמעות בעבורו אלא רק בעבור סובביו,  ואם והיה ואין דבר בליבי בעבור סובבי? אין כל סיבה למות, אך, אין כל סיבה לחיות, וגם אין מה לעשות כי כל פעולה היא ביחס לאחרים. יש אותי, ויש אותם, הם גוף ואני גוף לדידים, וכשאני מבטל אותם, אני מבטל את עצמי, למה זה טוב?

אני חושב שאני צריך אותם, צריך לאהוב אותם בשביל לשנוא, לשנוא בשביל לאהוב, לאהוב בשבילם לשנוא בשביל עצמי, לשנוא בשבילם, לאהוב בשביל עצמי.

מגדר וידע פוליטי על פי רייוין קונל

ריווין קונל בספרה "גברויות" מדברת אודות ידע פוליטי על גבריות שאינו אקדמי או קליני.

הידע הזה הצטבר בזירות פוליטיות שונות כאשר החשובות שבהן הן התנועה לשחרור ההומוסקסואלים והתנועה לשחרור הנשים. התנועה ההומוסקסאולית שטבעה את המונח הומופוביה הבינה כי היא קשורה לצורות דומיננטיות והגמוניות של גבריות

אחד התוצרים המעניינים לטעמה של ריווין קונל של התנועה לשחרור ההומוסקסואליים והדיון בנושאי ההומופוביה הוא הטשטוש של ההבחנה בין הקיטוב גברי-נשי לבין הקיטוב הומוסקסואל-סטרייט. הטקטיקות של המאבק ההומוסקסואלי כללו מתקפות ישירות על המוסכמות המגדריות וכינון הסגנון הקווירי

החשיבה הפמיניסטית עסקה רבות במושג הפטריארכיה ובשלב מסוים עברה לנושא האלימות הגברית.

התיאוריה של שחרור הגאים שותפה לתיאוריה הפמיניסטית בתפיסת הגבריות של הזרם העיקרי כמוסד הקשור ביסודו עם כוח, מאורגן למטרות שליטה, ומתנגד לכל שינוי מתוך דבקות ביחסי הכוח השרירים

בסוף הפרק שואלת קונל האם הגבריות היא הבעיה של הפוליטיקה המגדרית? או שמא הבעיה אינה הגבריות עצמה אלא ההסדרים המוסדיים שמייצרים אי-שוויון ומובילים לצורך לבקר את הגבריות.

רייוין קונל סבורה כי הגבריות מתעצבת מתוך יחסי הגומלין בין המימד האישי והיחסים החברתיים, ותוהה האם במסגרת יחסי גומלין אלו ניתן בכלל לכונן אובייקט יציב של ידע, והאם מדע הגבריות הוא בכלל אפשרי?

אם האמור הוא במדע פוזיטיביסטי של הגבריות באשר היא קונל משיבה בשלילה, אלא אם כן מסתפקים בביולוגיה גרידא, ומוציאים מהתחום את הפסיכואנליזה, סוציולוגיה ואתנוגרפיה.

גבריות היא לדברי רייוין קונל מושג יחסי, כי גבריות ונשיות מתקיימים רק זה ביחס לזה, ועל כן גבריות כאובייקט מחקר תמיד תהיה גבריות-ביחס. מדע הגבריות הוא חקר היחסים המגדריים.

רייוין קונל מגדירה את הגברויות כקונפיגורציות פרקטיות המובנות על ידי יחסים מגדריים. הגברויות הן היסטוריות מטבע ברייתן, והמצאתן המשתנה והולכת היא בגדר תהליך פוליטי, המשפיע על מאזן האינטרסים בחברה ועל מגמותיו של השינוי החברתי.

הידע אודות הגבריות אינו יכול פוזיטיביסטי, כפי שהוא אינו יכול להיות שיקופי אלא ביקורתי

לאהוב אותה בלאהוב אותך

אז יש לי אהובה חדשה, או מאהבת, או חברה, או לפחות מישהי שאני ישן איתה. והיא לא את, אבל, היא גם לא היא, לא היא עצמה, לא בשבילי. היא צל, בכל פעם, בכל בוקר, צל בסמטה, צל שאני מקווה שאת תתגלי מאחוריו, אבל הוא נשאר רק צל. וכל לילה, אני ישן איתך, ומתעורר איתה, ואני שונא אותה בשל כך, כי אני חי איתה וחולם עלייך.

ולא מפריע לה שאני לא מתגלח, ולא שאני מעשן, גם לא סמים, למרות שלזה היא לא מצטרפת אלי. והיא כבר יודעת מה אני אוהב, לפחות כך היא חושבת, והיא מנסה לשמח אותי, ורק עושה אותי יותר אומלל. והיא מנסה לדבר איתי, בלילות, אחרי שאנחנו שוכבים, ואני עונה לה, מדבר איתה, אבל לא אומר לה כלום. וחשבתי שהיא תיקח אותך הרחק מכאן, חשבתי שהיא תכה אותך עד שתברחי, אבל אני עדיין, עדיין מנסה להרגיש אותך בעור שלה, להריח אותך בריח שלה, לטעום אותך בשפתיים שלה, לשכב איתך כשאני שוכב איתה, ומשום מה אני לא מצליח, לא באמת מצליח לשכוח אותך, כי אני לא מצליח לאהוב אותה בלאהוב אותך.

שני קטעים קצרים

** תמיד ידענו כי הכל נכון לנו, ונפלאות תבל נפרשות לרגלינו, וזאת ידענו, כי הכל בהישג ידנו. החיים, כציור מרהיב מידי אומן צעיר, הצבע טרם יבש מעל הבד, ובהושיטנו את ידנו נמרחו תחת מגע אצבעותינו קימורי משיכת המכחול, וכל היופי האצור בגאוניות האמן שכה היטיב לשרטט את החיים לפנינו איבדו מזוהרם והפכו בליל צבע מטושטש.

** כן, זהו בית זונות, יודע אני. אך לי נתונה זכות הקביעה, מה בכך... מלוא היופי ומלוא הכיעור ימצאו בכל מקום, כל שעל האדם לעשות זה לבחור, במה יעדיף להסתכל.

ופרוצה זו, ידעתיה, פעם בודדת בלבד, כלי מרוקן היא לתוכו אוכל להשליך מלוא יהבי, סבלי, כל יפעת לב הולם זה שלי, ריקנותה תשלימני, אותה אוכל לאהוב, ובגינה אוכל לכאוב.

דינה כדין כל אישה, ויחידה היא ביופיה הבנאלי, ליבי חמס אותה, ואם לא תהיה שלי, הרי לא ארצה כי תהיה בזרועותיו של כל ברנש אחר, שטוף זימה או שטוף רוך וחמדה כלפיה.

ללא שם

יש משהו בשעות הקטנות האלו של הלילה, כשרוחות הרפאים מתעוררות מאילו מעמקים חבויים של הזיכרון, כשהשדים מתחילים לחלל סביב בחדר. אז שותים כוס ויסקי או שתיים, בכדי להרדם, אבל אז השדים רק מתקרבים ואפשר להרגיש אותם מרפרפים במעופם ליד האוזניים. ואחרי הג'וינט הם כבר בפנים, כבר בתוכי, זוללים, ניזונים מהכבשן הזה, והם אוהבים את האש, ומלבים אותה, והיא מכלה, מכלה כל דבר בי שהוא שפוי. ויש רק דרך אחת לנצח אותם, את השדים, והיא לקחת את מה שהם רוצים ולשים אותו במקום אחר, במקום אליו הם לא יכולים להגיע, לכתוב, להוציא הכל לתוך דף לבן בוהק, לרוקן את עצמי לתוך מילים, ואז אפשר ללכת לישון, אז יש שקט.

ארבעה פרגמנטים

1.איני רוצה את זה, אני רוצה שהכאב הזה יילך, איני רוצה להיות ככה יותר.

איך הגעתי לפה?

אני חש בהרס עצמי ממשש ובא, אני לא רוצה לעשות את זה, לא רוצה להיות ככה, זה משגע. לא רוצה כבר לחיות, פשוט אי אפשר עם זה, לא רוצה להיות ככה, רוצה שהכאב יילך.

אני רוצה לבכות. אבל האדמה מסרבת למשוך דמעותי, ואותי.

אז אני נשאר תלוי על בלימה, מרחף באוויר, מחפש משהו להאחז בו שיחזיק אותי, שאוכל לחבק, ולבכות. אבל זה תמיד חוזר, החלל הזה, הריק, שאין בו שום דבר לתפוס.

2.אל תתקרבי אלי. איבדתי אותך מזמן, ואת איבדת אותי, פשוט תעזבי אותי. איני רוצה לחזות בפרצופך, המחייך, שואל מה קרה. איך את יכולה? אין לך שום זכות, אין לך שום מושג. אני לא רוצה לחיות, לא איתך, לא בזמן שאת בסביבה.

אל תדברי איתי, ואל תסתכלי.

תני לי להיות פה. 

3.כמה יפה העצב. איזה עונג, לשקוע בעצב, להתמכר למלנכוליות, החושך עם מוסיקה וסיגריה. לחלום, איך הכל יהיה טוב ואיך כבר לא יהיה לך אכפת.

תוגה יפה לבד. אנשים, רק מפריעים לעצב, חודרים, שואלים, מציקים, קורעים קרעים בבועה שאתה מנסה ליצור סביבך.

כמה טוב שאפשר לברוח, תמיד, רק צריך משהו שישלח אותך לשם. ותוכל לשקוע בעצב שלך, בחושך, עם מוסיקה וסיגריה. ללכת לאיבוד בתוך הדיכאון, לצעוד גא במצעד המלנכוליזם הפרטי שלך. לנצור את הרגע, שחולף, עד המצעד הבא.

4. והיד נותרת רפויה באוויר. היא מביטה, ומבטה שב ונכבש ברצפה. והראש שלי, צונח. היא אומרת "ששש, זה בסדר", אז למה לבכות? והיום, אין לה זכות לדבר, אולי אני ארוץ עכשיו. לרקוד, היא רוקדת, למה היא רוקדת? אני רק מתכווץ ונעלם. והיד נותרת רפויה באוויר. אני נופל עליה, היא נעה לאחור. מכה. דם. לא עכשיו, רק לא עכשיו. רצפה קרה, לברוח. היא צוחקת והנה כבר הדמעות שלה מנחמות את הגוף הדומם שלי.