1.איני רוצה את זה, אני רוצה שהכאב הזה יילך, איני רוצה להיות ככה יותר.
איך הגעתי לפה?
אני חש בהרס עצמי ממשש ובא, אני לא רוצה לעשות את זה, לא רוצה להיות ככה, זה משגע. לא רוצה כבר לחיות, פשוט אי אפשר עם זה, לא רוצה להיות ככה, רוצה שהכאב יילך.
אני רוצה לבכות. אבל האדמה מסרבת למשוך דמעותי, ואותי.
אז אני נשאר תלוי על בלימה, מרחף באוויר, מחפש משהו להאחז בו שיחזיק אותי, שאוכל לחבק, ולבכות. אבל זה תמיד חוזר, החלל הזה, הריק, שאין בו שום דבר לתפוס.
2.אל תתקרבי אלי. איבדתי אותך מזמן, ואת איבדת אותי, פשוט תעזבי אותי. איני רוצה לחזות בפרצופך, המחייך, שואל מה קרה. איך את יכולה? אין לך שום זכות, אין לך שום מושג. אני לא רוצה לחיות, לא איתך, לא בזמן שאת בסביבה.
אל תדברי איתי, ואל תסתכלי.
תני לי להיות פה.
3.כמה יפה העצב. איזה עונג, לשקוע בעצב, להתמכר למלנכוליות, החושך עם מוסיקה וסיגריה. לחלום, איך הכל יהיה טוב ואיך כבר לא יהיה לך אכפת.
תוגה יפה לבד. אנשים, רק מפריעים לעצב, חודרים, שואלים, מציקים, קורעים קרעים בבועה שאתה מנסה ליצור סביבך.
כמה טוב שאפשר לברוח, תמיד, רק צריך משהו שישלח אותך לשם. ותוכל לשקוע בעצב שלך, בחושך, עם מוסיקה וסיגריה. ללכת לאיבוד בתוך הדיכאון, לצעוד גא במצעד המלנכוליזם הפרטי שלך. לנצור את הרגע, שחולף, עד המצעד הבא.
4. והיד נותרת רפויה באוויר. היא מביטה, ומבטה שב ונכבש ברצפה. והראש שלי, צונח. היא אומרת "ששש, זה בסדר", אז למה לבכות? והיום, אין לה זכות לדבר, אולי אני ארוץ עכשיו. לרקוד, היא רוקדת, למה היא רוקדת? אני רק מתכווץ ונעלם. והיד נותרת רפויה באוויר. אני נופל עליה, היא נעה לאחור. מכה. דם. לא עכשיו, רק לא עכשיו. רצפה קרה, לברוח. היא צוחקת והנה כבר הדמעות שלה מנחמות את הגוף הדומם שלי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה