בחופש לכשהקצתי, הייתי שב פעמים לישון. לא שינה מלאה, רצופת חלומות ומנותקת ממנה משתחררים רק לעת בוקר או במקרה יוצא-דופן. שינתי היא כעין חצי שינה, שקועה בתוך הרדמות בלתי ממומשת, שקיעה חלקית בלבד שכן הכרתי עדיין לי. אך הכרה זו שלי, עטופה בכבלי השינה ונתונה למרותם. וכך נוצר מצב של ערפול חושים הכרתי.
הו, כמה אוהב אני מצב זה ועורג אליו. חצי שינה מתוקה מלווה קולות מוסיקה עלומים המתערבבים בשנתי ממרחקים ונוסכים בו נופך בלתי מזוהה של יופי המלווה את שקיעתי אל תוך מיטתי.
כמה איני חפץ בחצי-היקיצה מחצי השינה שלי, בהנתקות. סיום המסע המעורפל שלי תמיד מעציבני. אילו שעות יפות, אילו משפטים שנשכחו מלבי, סיפורים שלעולם לא ייכתבו חלפו במוחי הישנוני בשעות אלו, אפופות השינה. אהבה, של ההכרה שבהתנתקות, ההתנתקות ההכרתית, מהכל.
לבד. וזהו. עוד? בודד הנני, כך זה נראה, מעולם לא הרגשתי כך, לא בעוצמה כזו, למעשה לזה פיללתי, ובכל-זאת ,מדוע?
יש בזה מין זיכוך כתוצאה מכאב. אין איש מדוע למתרחש בין דלת אמות אלו, דלת אמות של לב זה, וגם היה, מסופקני לו היה נותן דעתו אלי למעלה ממספר שניות, אך לא מחשבה זו היא שתדיר שינה מעיני. ובכל זאת, לא טוב היות האדם לבדו, או שמא ייתכן כי הכי טוב, היות האדם לבד.
תנועתו של גוף היא אך יחסית לשאר הגופים, ובהעדר גופים אחרים, תנועה אין, ונותר הגוף במצב של... ריחוף? ייתכן. תקוע, ודאי שם תואר בסגנון זה, ואם אוותר קפוא, האם לבסוף אמות? קיומו של גוף, גם הוא תלוי בקיומם של אחרים, האם באמת כך?. והיה ואמות? לא תהה בכך כל תמורה בעודי כאן בודד, המוות הינו האירוע היחידי בחייו של אדם שאינו נושא כל משמעות בעבורו אלא רק בעבור סובביו, ואם והיה ואין דבר בליבי בעבור סובבי? אין כל סיבה למות, אך, אין כל סיבה לחיות, וגם אין מה לעשות כי כל פעולה היא ביחס לאחרים. יש אותי, ויש אותם, הם גוף ואני גוף לדידים, וכשאני מבטל אותם, אני מבטל את עצמי, למה זה טוב?
אני חושב שאני צריך אותם, צריך לאהוב אותם בשביל לשנוא, לשנוא בשביל לאהוב, לאהוב בשבילם לשנוא בשביל עצמי, לשנוא בשבילם, לאהוב בשביל עצמי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה