כמה מחשבות על אפלטון

לאחרונה יצא לי להרהר קצת על פילוסופיה יוונית ובייחוד על אפלטון. מי שקצת נכנס לעולם הפילוסופיה פוגש די מהר את אפלטון והפילוסופים היוונים אך אחרי כמה זמן הם נדחקים קצת לרקע, עדיין מורגשים בדיון אבל לא נוכחים בו פיזית. כבר הרבה זמן שאני נוטה להסתכל על אפלטון, ולמען האמת גם על אריסטו, כקצת תמימים, ראשוניים ובוסריים וכתוצאה מכך לקחת אותם כקצת פחות חשובים וקצת פחות רלוונטיים.

אבל עכשיו אני מבין שהיחס הזה כלפי אפלטון הוא כנראה לא במקומו. זה מדהים עד כמה בטקסטים של אפלטון יש תמצות של סוגיות שממשיכות להעסיק את הפילוסופיה ואף יותר מזה, שהתחילו להעסיק את הפילוסופיה רק אלפי שנים אחרי אפלטון. מפתה מאוד לחשוב שאפשר לחזור ולקרוא את אפלטון בכדי לקבל קצת השראה לגבי סוגיות שנראות כבוערות יותר בפילוסופיה בת זמננו כמו זו של הרלטיביזם ההכרתי והמוסרי.

נכון, בתחום מדעי המדינה אפלטון כבר נעשה די ידוע לשמצה עקב התרומה שלו, כך טוען די בצדק קרל פופר, למשטרים טוטליטריים עם הרעיונות הקצת מפחידים שלו ב-"פוליטיאה". אך מצד שני "המשתה" של אפלטון הוא עדיין טקסט נהדר ומעורר השראה ורגשנות בכל מה שנוגע לנושא של אהבה.

אך עם הביקורת והערך הרב שיש עדיין כיום למשנה של אפלטון, מה שאני גיליתי בזמן האחרון זה דווקא חיבה לבני השיח של סוקראטס בדיאלוגים של אפלטון. הרקליטוס ובייחוד פרותגורס מציגים עמדות שלא היו מביישות אף פילוסוף בן-זמננו, ולעיתים גם פילוסופים פוסט-מודרניסטיים, ובהחלט מעניין לקרוא את הדיאלוגים של אפלטון לא מנקודת המוצא הרגילה שמצפה שסוקראטס הולך לקרוע להם את הצורה עוד שנייה ולהיות בעדו, אלא דווקא לתמוך באנדרדוג הסופיסט שכנגד עמדתו אפלטון יוצא.

חוץ מזה אין ספק כי למרות השפה הקצת ארכאית בתרגומים של יהודה ליבס, הדיאלוגים של אפלטון הם בהחלט קריאה פילוסופית מהנה ויחסית קלילה, אם כי עדיין מאתגרת ומפרה. העובדה שכל כך הרבה סוגיות שהמשיכו להעסיק את עולם הפילוסופיה שלאחר אפלטון נמצאות בחמש הכרכים האלו היא סיבה מעולה לחזור קצת אל אפלטון, לפעמים הוא יכול ממש לעשות סדר בדברים ולתת איזו פרספקטיבה על הפילוסופיה המערבית כולה לדורותיה. עכשיו צריך לקרוא גם את אריסטו ולראות מה לו יש להגיד.

בניית אתרים

הרבה אנשים שואלים אותי בתקופה האחרונה איך בונים אתר, מתוך ההנחה המופרכת בעליל שאני יודע משהו על בניית אתרים. ואומנם אני חובק בלוג, אבל בימינו בניית אתרים נעשתה דבר כל כך פשוט שלא צריך ביותר מידי ידע על איך בונים אתרים בכדי להיות מסוגל לבנות אתר או בלוג בצורה די פשוטה.

גוגל ופלפורמות אחרות כמו למשל וויבלי או וורדפרס מציעים שירותים של בניית אתרים בחינם על ידי שימוש בממשקים נוחים וללא צורך בידע קודם בתכנות. כל מה שצריך בשביל לבנות אתר עם גוגל או וויבלי זה פשוט להרשם ולהתחיל (די בקלות) להבין איך כל העסק הזה של בניית אתרים עובד.

השאלות החברתיות שעולות מהקלות והנגישות של העולם של בניית אתרים כיום מעלות כמובן את השאלה הנצחית של האם כל צרוע וזב חוטם צריך בימינו לשגר לעולם את הגיגיו האינפנטיליים ולפתוח בלוג משל עצמו. התשובה, בין אם אנחנו אוהבים את זה ובין אם לא, היא כנראה "כן", אם כל אחד יכול לבנות אתר אז כל אחד גם זכאי לבנות אתר, זה ההיגיון הקפיליסטי שפועל נגד עצמו.

ועם שנושא הפשטות של בניית אתרים וקשריו לסדרים כלכליים נראה מבטיח ומעניין, אנחנו נמקד לפחות להיות את הדיון שלנו בנושא הפשוט של איך בונים אתר. את האלמנטים הטכניים של בניית אתרים אתם תבינו לבד ברגע שתרשמו לגוגל או אחד מפלטפורמות בניית האתרים בחינם האחרות, מהן יש יותר מוצלחות ופחות. השאלות האמיתיות על בניית אתרים הן כיצד להשתמש בפלטורמות האלו בשביל לבנות אתר איכותי.

נושא העיצוב הוא חשוב ביותר בתחום של בניית אתרים (וכפי שאתם רואים, לא ממש השתדלתי כאן כמו שהייתי צריך). שירותים של בניית אתרים בחינם מציעים מגוון תבניות מוכנות מראש והטובים שבהם גם מאפשרים לכם לשחק בהן. תחום אחר, ושונה לגמרי בהקשר של בניית אתרים הוא זה של קידום אתרים. לא מספיק רק לבנות אתר ואז לשבת ולחכות שהעולם יגלה אתכם, בשביל נפח תנועה תצטרכו להבין מה זה קידום אתרים וכאן העניינים נעשים קצת יותר מורכבים. כאן תמצאו מדריך מבואי לנושא של קידום אתרים.

וכאן תוכלו לקרוא עוד ולהבין על בניית אתרים.

מסע טרמפים

עם שחר, ראשי הלום והחדר סובב סביבי, ומתוך זיכרון השיכר המכביד על ראשי, עלתה ובאה, החלטה, וכך, אני, בבגדים שעלי והמחשבות בראשי, משרך רגלי בשביל והשמש המפציעה צובעת גבי בסגול וכתום.

אנשים עסוקים בשיחות תפלות וסיפורים הנושאים בתוחלת הסתמית של העלאת קרנם שלהם, סיפורים שנופלים על אוזנים אגוצנטריות או סתם לא אכפתיות, חיים לשם חיים.

מעט טוב לב, ומאחורי הסיבוב, צומת גולני.

זקן חביב, שמכיר את הארץ מכל עבר, ויודע עליה אף יותר, אך זקנתו מכבידה עליו בתמימותה, כשמירב דרכו כבר מאחורי, כל שיכול הוא לעשות הוא להביט לאחרו על כברת הדרך שגמע ועל אינסוף הדברים שידע, ורק יוכל הוא לקונן על דלותם. הוא לוקח אותי בהמלצתו לקיסריה. שם משרך אני רגלי בדיונות עד להגיעני אל החוף וקבוצת אנשים שבגדי הים שלהם לא זכו בכבוד של המגע עם עורם, הם יבקשו להם חופש. בהמשך החוף, יבקשו ההדוניסטים יום של שמש שוזפת, מלח ים וחול וגופות מתנועעים.

קצין הצבא שלוקח אותי לתל-אביב, עטור כבוד, חשיבות ועשייה. הקשיש ערב נסיעתו הרחק מכאן מבקש להיות חכם ושנון, והבחורה המספקת לי מקום להניח את ראשי במיטתה, מבקשת אהבה.

מצומת האלה, ירא שמיים מלא אהבה ושמחה, אינו מבקש דבר, מלבד אהבת האל, כך לפחות הוא אומר לעצמו. הבחור הצעיר במכונית החבוטה האוספת אותי ממחלף רוקח משכיח או טובע כליל בחייו, עם סמים, והוא נדיב דיו לשתף אותי בבריחתו. הגבר שמסיע אותי לצומת מנשה, חולה מין וחי חיי פנטזיה דרך סרטי זימה. הזוג שלוקח אותי בטוב ליבם עד לעפולה מבקשים לישון בשקט בלא דאגות, ובידיעה כי בעולם טרוף זה שלהם, אין כל רבב על ידיהם. שני הגברים עימם אני חולק את הדרך לטבריה מבקשים פרנסה טובה בלא מאמץ מיותר ובלא תחושת הניצול. ומטבריה הביתה, אישה מלאה בכנות וטוב לב מעבירה את הדרך עימי בשתיקה, רק לנוכח שתיקתי שלי, אך לא בהעדר חיוך.

ולכששבתי לביתי, מה אני? אני הוא זה, שלרגע היה חלק מחייהם של כל אלו, ועתה כותב אותם. 

2 קטעים

* משוררים , אוהבים, חולמים, חוטאים, נואפים, שונאים, רוצחים, ימלא לילה זה מכל זן וסוג. ספון בחדרי ורק עשן הסם משמש לי רע ורע, אשקיף אל הרחוב השומם בשעה מאוחרת זו, וחימה נמלאת בי על הכל. לשם מה כביש זה במרכזו של הרחוב? לאן יוכלו בריות לנסוע, הרי לא יהיה מקום רחוק דיו אליו ניתן לנוס עד יימחה זכר קיטון זה נורא. לשם מה מדרכות? איזו סיבה תמצא להשמר מן המכוניות הדוהרות על האספלט? איזה אדם יימצא היוכל לספקני עם תשובה מדוע לא להטיל גופי לגלגלי המכונית הבאה שתשעט במעלה רחוב זה?. לשם מה כל העצים הללו? כלום באמת יאמין אדם כלשהו כי יהיה בכוחם לעשות ארמון זה של כיעור לדבר מה נעים יותר למעבר בריות?. לשם מה פנסים אלו? מדוע לא לבכר עלטה? מה יימצא כאן עליו ראוי שיישפך אור ויציגו לעיני המשטנות כל עצם וכל אדם?. ומה אודות כל הבניינים הללו? הבאמת סבורים בני האנוש כי לעד יוכלו להסתתר? לעד לנוס ביושבם במקומם, ומה אוצרים בחובם מאסות בטון אלו? תיעוב וזוהמה, חלומות שבורים, שירה גרועה, וכיעור, רק אלו יימצאו כאן הלילה, ברחוב זה שלי, נשקף מחלוני. 

* את הלכת ונותרתי לבדי. ואולי בעצם, הייתי אני זה שהלך, ואת פשוט לא באת בעקבותיי. אז מה קורה איתי היום? אני חושב עלייך הרבה, את בטח יכולה לתאר לעצמך, שמח שאת רחוקה כל כך ומקווה לראות אותך בכל מקום. התקשרת עכשיו, אני לא עניתי, תודה לאל על שיחה מזוהה, אני יכול לברוח ממך ועדיין לדעת שאיפשהו נשארתי גם מאחור אצלך, או לפחות המספר שלי, או לפחות הרצון שלך לדבר איתי, לדעת מה לעזאזל קורה איתי, מה עובר לי בראש, למה אני לא רוצה לראות אותך יותר, למה לעזאזל אני אוהב אותך כל כך, כן, עדיין, אוהב אותך כל כך. את היית בסדר גמור, אני הייתי בן זונה, אבל משהו בתהליך השתבש כי עכשיו אני זה שמסכן, 

אז למה לחייך?

קשה להבין שאנשים הם לא כמוך. אני מסוגל לראות אותה, מתיישבת מול המחשב בחושך, מכניסה דיסק ומדליקה סיגריה, האצבעות מחליקות במהירות על המקלדת, אין זמן לעצור אפילו בשביל לתקן את השגיאות, חייבים להוציא הכל לפני שזה נעלם. אני מסוגל לראות אותה, מסתתרת כמו גנב בלילה, מגניבה מבטים ימינה ושמאלה, לראות אם מישהו מסתכל, ואז מוצאת איזה פינה אפלה, מוציאה שקית מהכיס ודף נייר, ותוך כמה דקות של הכנה היא כבר במקום אחר. אני מסוגל לראות אותה, באמצע הלילה שוכבת המיטה, בוהה אל התקרה ולא מצליחה להרדם, בוהה אל התקרה ולא מצליחה לבכות. אני יכול לראות אותה, בנקודה הזאת בדיוק באמצע העולם, כשהכל פרוס מסביב, והיא לא יודעת לאן ללכת, כי כל כיוון טוב ורע בדיוק כמו האחר.

כואב להבין שאנשים הם לא כמוך. אני יכול לראות אותנו מתעוררים בבוקר, אני קם מהמיטה, ונותן לה נשיקה, והיא רוטנת כי היא רוצה להמשיך לישון, אני קם ומדליק סיגריה של בוקר, מסתכל על עצמי במראה, ורואה פרצוף שמח, כי המגע והריח שלה עדיין דבוקים אל הגוף שלי, מהלילה. אני יכול לראות אותנו, על פסגה של הר תחת שמיים זרועי כוכבים, מדברים, ותחת האור הזה, היא אפילו יותר יפה, ומול כל מילה שיוצאת לה מהפה, אני מפחד לדבר, כדי שלא תחשוב שאני מטומטם. אני יכול לראות אותנו, גופותינו לחוצים, וכל כמה זמן אני צריך להרים את ראשי, בשביל להיזכר כמה היא יפה, ולהאמין, שכל זה אמיתי.

צריך להבין שאנשים הם לא כמוך. אני עכשיו מסתכל עליה מרחוק, רואה אותה צוחקת ומחייכת, ואני, אני לא ממש רוצה לחייך עכשיו.

                    

לכשיגבר טנטוס על ארוס

בשנייה החדר נעלם, בפעם הראשונה בחיים שלי הצלחתי לראות את הצבע של כאב, זה בעצם שחור כזה אבל עם כתמים, כמו שאלו שיש אחרי שמסתכלים על ישר על השמש. הרגשתי דמעות בעיניים, מהכאב, לאט לאט הטשטוש עבר והחדר חזר, אפלולי באופן כללי אבל עם מנורה חזקה שהייתה מופנית ישר לפנים שלי. הצלחתי לראות את הסמל, גוץ השמנמן בחולצת כפתורים הלבנה עם הפסים האדומים שתחובה לו בתוך המכנסיים, ידיו הרועדות עדיין החזיקו את מוט הברזל בתנוחת חבטה, בוחן את הפרצוף שלי כמו מבקש לראות כמה נזק הוא הסב לי וההבעה שלו בסינכרון עם הידיים האוחזות במוט חוככות בדעתם אם אני אצליח לעמוד בעוד מכה כמו הקודמת, ברור שהוא לא באמת נהנה מזה כמו שהוא ניסה להראות, ברור שהוא ניסה להתעלם מהמחשבה מה אם הוא היה במצב שלי, או מהמחשבה עלי במצב שלי, ריחמתי עליו.

"הדרגה שלי היא סגן" התחלתי מהתחלה, שוב מנסה להגיד את מה שכבר אמרתי "אני מפקד על צוות ביחידת  חי"ר מיוחדת, המשימה שלנו הייתה..." סטירה עצרה את שטף הדיבור הקטוע שלי.

"נו" הקצין בחליפת השרד קיווה שהמכה הייתה מספיק חזקה בשביל לשנות את הפילוסופיה "אתה לא מוכן להפסיק?"

"התפרסנו בשלושה מארבים שונים על הציר שבו המודיעין העריך שהכוחות שלכם יעברו...". הקצין מחה את הדם מגב כף היד שלו וחזר והתרחק ממני ואמר בטון רגוע כאלו הוא לא פוצץ לי הרגע את הלסת "אתה תסתום את הפה שלך ותפסיק עם כל הדיבורים האלו, הבנת?", הוא שלח אלי מבט בוחן, ריכזתי את כל הנוזלים בפה שלי ובראתי שלולית אדומה למרגלות הכסא אליו הייתי קשור. "הייתי במארב המזרחי ביותר על הציר, עדיין נשארו שם כנראה שני מאר..." האגרוף הבא היה לצלעות והוציא לי את כל האוויר מהראות ולא הצלחתי להמשיך לספר להם שכל האנשים של המחלקה שלי עדיין מחכים בתוך השיחים לא רחוק מאיפה שהם תפסו אותי. הטון של הקצין המשיך להיות רגוע "אומנם ההכרות שלנו קצרה מאוד, וכמובן תסכים איתי שהידידות ביננו לא התחילה ברגל ימין, אבל הרשה לי להמליץ לך בחום להפסיק למסור מידע שכזה ותתרכז באיך אתה יוצא מפה, אתה הרי רוצה לחיות אחרי היום, לא? ".

"לא..." מלמלתי. "מה?!" קרב אלי הקצין "לא, אני לא רוצה לחיות..." היה לי קשה לדבר במציאות החדשה של כמה שיניים חסרות. הקצין הביט בי בעיניים נאנחות, הנהן בראשו לגוץ השמנמן והמוט שוב ירד עלי.

התעוררתי רטוב לגמרי כשכאב אימים ממלא את כל הצד הימני של הפרצוף שלי, הקצין הניח את הדלי על הרצפה, לא הצלחתי לפתוח את עין ימין אבל הצלחתי לראות שהסמל כבר לא בחדר.

"אני לא מאמין לך, אתה משקר, דבר מאוד טיפשי במצבך הנוכחי" נעלי הגומי של הקצין חרקו בשעה שהוא הלך סביבי "בוא, תקל על עצמך, תגיד לי שאתה רוצה לחיות..." נענעתי בראשי, לא, אני לא רוצה.

"אז נכשלת, לא נורא, זה קורה, אתה בסך-הכל בן כמה? עשרים? עשרים ואחת? אני בטוח שהמפקדים שלך יבינו, אבל תבין, החיים ממשיכים, מה שאתה עושה עכשיו, זה, זה לא אנושי, זה מבזה אותך, תפסיק, רק תהיה אופטימי ותצא מזה" הקצין ניסה עכשיו את הגישה של הטון האבהי, בן זונה, חשבתי, כאילו אין לו ארסנל של כלי עינוי מוכנים ללילה ארוך, אם בכלל לילה עכשיו, איך שלא יהיה, ידעתי שאני לא נשבר.

"לא נכשלתי" התרסתי במה שאמור היה להיות גאווה "אני לא יודע אם אתה מבין, אבל היחידה שלי הם חיילים ברמה הכי גבוה בצבא ואולי בעולם כולו, וגם אני. מה? אתה לא חושב שהייתי יכול להוריד את האנשים שלכם? אחד אחד הייתי קוצר שם את כל הילדים לפני שבכלל הייתם מבינים מאיפה זה מגיע, היה לי כבר צלב על המצח של המדריך, פקודה שלי וכל הטיול השנתי המזורגג שלכם היה הופך למרחץ דמים, אני הייתי צריך להכשל, הייתי צריך לההרג...".

הקצין הלך מאחורי וכבר לא יכלתי לראות אותו, הרגשתי את היד שלו על הכתף שלי והוא לחש לתוך אוזני "אני חושש שזו לא התשובה שאנחנו מחפשים" כאב חד פילח את כתף שמאל שלי יורד ונמתח בכמה סנטימטרים. הוא שוב פסע ונענד לפני, עם סכין נוטף דם בידו, הרגשתי את הדם ניגר מהכתף הפצועה שלי.

"אז אולי תנסה להסביר לי, למה אתה כל-כך רוצה למות?" שאל.

"היצר הטנטי גבר על היצר הארוטי" סיננתי בהתרסה.

"מה?!" הוא לא הבין, תמיד אמרו לנו לא לזלזל באויב, שהוא חכם, שהוא אינטליגנטי. כנראה שאחרי הכל האויב לא כל-כך חכם ואינטליגנטי, בטוח לא אינטלקטואל, אם פרויד לא אומר לא כלום, בטוח גם ניטשה, הוסרל וקירקגור הם תעלומות בשבילו, חשבתי לעצמי.

"אני כבר לא רוצה לבנות, אני רק הורס" ניסיתי להסביר "במקום לשאוף לחיים, לנורמליות... אז, אתה זוכר את הפעולה בפארק הציבורי? 17 מטרות מחוסלות? זו הייתה היחידה שלי, יש לי חמישה איקסים על הנשק מהמבצע הזה. והאוניברסיטה? בניין המשרדים? הרכבת? הכל פעולות שהייתי חלק מהן, גם מפעל ההיי-טק והקניון, גם שם הייתי, וגם בחלק מהפעולות בבתי-הספר".

ניסיתי להרים את הראש אחרי המכה ששוב פגעה בצד ימין, כבר הייתי מסומם מהאנדרופינים שזרמו בדם שלי והכאב סיחרר אותי עוד יותר. "כן" אמר הקצין "אני מבין שכל ההרס וההרג הזה קשים לך, אף אחד לא אמר שזה פשוט, אבל זה המצב, ואלו החיים שלך, המציאות שבה אתה חי" הקול הבוטח שלו פתאום הפך לנואש, הוא התחיל להבין.

"לא, אלו לא יכולים להיות החיים שלי, תבין, זה מצב של אבסורד..." אגרוף שטס אל תוך בטני שיתק אותי לשנייה "זה אבסורדי..." ניסיתי להמשיך תחת מטר מהלומות, מהלומות ייאוש של הקצין "החיים לא... לא יכולים להצדיק... את... עצמם במצב כזה..." הקצין עצר מתנשף, הכאב מילא אותי עכשיו לגמרי, מכל מקום נטפתי דם וזיעה "זה... נוגד את... הרוח האנושית... הרוח של להתקדם קדימה ולא לסגת אחורה" הצלעות השבורות שלי גבו מחיר כבר על מילה, הקצין עמד נפחד מולי "מרגע שאני הורס ולא בונה..." התנשפתי "מהרגע הזה, אין לי יותר הצדקה לחיים, ולכן אני צריך למות".

לשנייה הביעו עיניו של הקצין נכונות להכות בי שוב, אך אז נמלך בדעתו, וכשתקווה לעתיד טוב יותר בעיניו, שלף אקדח, וסיים את הפארסה הסוריאליסטית הזו.

  

את רחוקה עכשיו

את רחוקה עכשיו. ואם זה עתה הקצתי, וכל שהיה היה חלום בלבד, וכל זכרוני אינו אלא החלום שחלמתי, אודותייך. איזה ערך יהיה למילותי אל מול מבטייך הסתומים, וכיצד תדעי, את כל אשר על ליבי, שכן כל הדברים שהיו לנו, לי הם בלבד, ואת, את רק רחוקה עכשיו. ופה, עתה, דברים כה רבים לי אלייך, ודבר לא אוכל לומר לך, עת מוחי קודח, טובע במיליוני מילים ומשפטים, פי יוותר דומם וגופי שרוע ללא נוע למעט השפלת עיני שוב ושוב, מולך, השואלת והמבקשת. חביבותך נופלת כגשם, ורשעותך מרטיבה בגדי, ומרעידה גופי בצינה חולנית. ואם לא יהיה דבר, ואם יהיה אף זה חלום כוזב. ואם תהיי לי אך געגוע גווע, ממי לא אוכל לגרוע עיני, לדמותה של מי אפלל, ולמגעה של מי אתמוגג, דבר לא יהיה לי, וכחי לא מת לא חי אחייה את חיי, בלעדייך. ואם חלום זה מתוק ממוות, ורע מחיים, למה אם כך אוכל לקוות, אם לקוות אותך מרחוק או מקרוב. והאם דמותך תיוותר כאב אהבתי או זכרונך יהיה זה העתיד להיות מדקרות ליבי הדועכות. ויש בזה מן השעשוע, תור התקווה בעידן הייאוש, חלום החופש בלב מאושר בכבליו ההדוקים. בזרועותיה של כל אחת אחרת אהיה שמח, עימך יהיה לי טוב, אך, דרכם הזדונית של הדברים, לעולם לא אשוב ואדע, מגע גופך לנגד גופי ורוך שפתייך היבשות.

וודאי את צודקת, ונדודי התכופים והנלוזים בין מיטה למיטה, משדייה של נערה כזו אל ערוותה של אחרת, תמורה אחת להם, כהות הרגש ואובדן קסם האהבה, בכך את צודקת, אך שוגה את בהנחתך כי דבר שלילי הוא זה. הביני, מעלה אחת תמצא בבחורה שבפרצופה אין לי כל חובה לחזות בבוקר, הרי כך ניתנת יד חופשית לדמיון, או לאובדן המחשבה כליל, ושוב את אינך שם, או בשעה שגופי נע ונד, עולה יורד בלהט ובריחה, חוזה את בי דרך מילותי ביום המחרת, ודבר אחת תדעי כי שקר הוא, והשקר אותו שפתי משוועות להטיח בפנייך, שאיני שלך, ואיני אוהב אותך. ומי ייתן, אך, מי ייתן וחושי יכהו, ולא תהיי שם יותר.

איני אוהב אותך את אומרת, בראשי הכל. שמעי אותי באומרי זאת, אם רגש זה אינו אמיתי הרי שמעולם לא ידעתי ולו רגש אמיתי אחד. כה אני אוהב אותך, שבשבילך אוותר על משוש חיי והדבר שבעדו אני מגרד עצמי ממיטתי בוקר בוקר, למען אהבתי נכון אני לקרובן הגדול מכל עבורי, את.

האם מספיק טיפש  הנני בכדי להיות אופטימי? והאם אדע כי תקווה הנה דרך ללא חזרה אל פי הייאוש, האם בשל כך אדע לבחור בדרך שתיטיב עימי? ומה מותרה של החוכמה מן הטיפשות?

נדודים

מגג הבניין הגבוהה ביותר אני צופה על העיר השוקטת בדמדומי הבוקר ההולך ומבליח ממזרח מעל הבניינים הנמים. וכזו היא דרכן של ערים גדולות מסוגה של זו הניצבת לפני, גם בשעות הלילה הקטנות לא ישקטו, ומי ששלווה יבקש לו בהן, יאלץ להמתין לבוקר, לאותו אור נוגה חלוש שאין די בו בכדי לנער את העיר מתרדמתה הצעירה. בלא חמדה ובבחילה קלה חולשות עיני על הגגות הקירחים והרחובות הערומים, וזכרון מרוחק של ליל אמש מניעני להליט פני בידי בייאוש, פעם נוספת נפלתי חלל. כדרכן בקודש של אלו השוקקות חיים, והטומנות בחובן מלוא חופניים זוהמה אנושית, גם זו, בישמה אותי, ולתוך שאונה נשאבתי, שיכור ואובד, וכשחיוך נסוך על פני הוללתי כל הליל ברחובותיה השוקקים, עד שנדמו, ועתה, אט אט נודם משהו גם בי. פחד לופת אותי בחזי, בראשי מנהל אני מלחמה אבודה מראש כנגד השמש המפציעה, שכן יפה יודע אני מחירו של יום המחרת, ומחיר זכרון ארועי הלילה ומחיר מבטה הכעור של העיר באור היום. כיצד נשאבתי לתוכה, ומילות הפיוט ושהשכנוע הממוחזרות שדקלמתי באוזנה, כפי שעשיתי פעמים כה רבות, ובלבולה הרב בשעות הערב, עת תהתה העיר אם לקבלני אל זרועותיה ולהתמסר למגעי המיומן ברחובותיה. רבבות הפרצופים, כפרצוף אחד, אשר פיזמתי ופיזזתי בינות גופותיהם המתנועעים, ידרשו מחיר הבטחותי השיכורות, אך גופי רווי זוהמתה של העיר, ביזיון הרוח האנושית המדרדרת עד אפר, וקלוני שלי, ומבטי עתה נידון להיות מושפל לנוכח כל אותם פרצופים תוהים שבמהרה ישטפו את הרחובות ויתורו אחרי עיני החושקות מליל אמש, אך אלו מתו. ושוב, מבטי המתנצל, שכן דבר אחד ידעתי, בעלתי את העיר וידעתיה, ושוב לא אוכל לגעת מרצון בקימוריה ולכתת רגלי ברחובותיה, ושוב לא אוכל להתמסר אל מחמדיה הפרוסים לפני. והדרך קוראת לי, ומקל הנדודים בוער בידי בתקווה כוזבת, אל עיר אחרת שאת שמה לא אדע.