"כלוא בנפשך" או "מי הוא האסיר?"

כלוא בנפשך, ביקשתי לברוח, על נפשי לנוס בטירוף. ילדון טיפש, אלי חייכת ובשלשלאות משכת אלייך. בחשכת גופך במיטה, צוהר אור מסורג באישונייך, תקוות שווא של אסיר עולם, לאוויר הרים, מימי נחלים, לחופש בשפתייך. גוף אסור בין ידייך הבלתי מתמסרות, מפתח כלאי בערוותך אצור, מזהיר וטמיר, נפלא מידי הדוממת אל מול שפתייך העונות בשלילה.

בלילות, זעקתי אילמת באוזנייך תהדהד, ונאקות גופי הצמא אלייך בלבבך תדעי, ובחיוך אל שינתך לא תספני. אסירך אותו שבית, כל ייסורי אלו, נחמה תמצא לי, כי אדע, סוהרת תמימה, מבלי משים, היית את בכלאך שבנית, אסורה לצידי, מאוהבת באהבתי, ולברוח לעולם לא תוכלי.

השלשלאות בהן אותי כפת אלייך, אוסרות גם נפשך שלך. כלא זה של תקווה כוזבת, של חלום שבור, כלא אהבה זה, ביתנו שלנו שבנינו, ואל נא בלבך תדמי, כי בהיותך הסוהרת חופשיה את. באם ישברו הכבלים, באם יתנפצו הסורגים וייקרסו קירות התא, יהיה אני זה החופשי, ואילו את תיוותרי בלא כלום, ערירית ובוכייה בנפשך השונאת עצמה בתוך ביתה שחרב. אמרי לי יפתי, מי הוא האסור?.  

סוגי סיכומים

בתחום הסיכומים, בין אם סיכומים אקדמיים ובין אם סיכומים לתיכון או סיכומים לבגרות, ישנן מספר שיטות כיצד לסכם חומר וליצור סיכומים אפקטיביים שמתאימים למטרת הלמידה. בגדול הסוגים של סיכומים מתחלקים לשני סוגים עיקריים. הסוג הראשון של סיכומים הוא סיכומים שמיועדים לקדד מידע לשם שינון נוח שלו. סיכומים כאלו יהיו מאוד תמציתיים ומאורגנים בנקודות. סוג אחר של סיכומים מבקש להציג את החומר עצמו ולאפשר הבנה שלו, סיכומים כאלו יהיו בדרך כלל מאסות של טקסט עם הסברים.

סיכומים תמציתיים

הגישה הראשונה שהוזכרה לעיל לגבי הנושא של סיכומים היא הגישה התמציתית. גישה זו לנושא של סיכומים כאמור מיועדת כדי לאפשר שינון נוח של החומר בעזרת הסיכומים אך אינה מאפשרת הבנה אמיתית שלו. סיכומים אלו מתאימים למי שבאמת למד במהלך הקורס או השיעור ורוצה כעת שהמידע, בין אם מונחים או שמות או כל דבר אחר, ישב לו טוב בראש. סיכומים כאלו יהיו בנויים על פה רוב ברשימות של א, ב, ג או 1, 2, 3, כמו למשל: "הסיבות לפרוץ מלחמת העולם השנייה הן...". הבנייה של סיכומים כאלו תהיה מאוד קפדנית ותמציתית והם יחולקו לתת-נושאים רבים בדרך כלל.

סיכומים מרחיבים

סיכומים כאלו מבקשים להעביר את החומר בצורה מקוצרת אמנם אך בכל זאת לאפשר הבנה שלו רק על סמך סיכומים. סיכומים כאלו יהיו למשל סיכומי מאמרים שמחליפים את הצורך לקרוא מאמר במלואו אך בכל זאת מבקשים להעביר את הרעיונות המרכזיים שלו ואף את הרוח והמתודולוגיה של המאמר המסוכם. סיכומים כאלו יהיו בדרך כלל מאסות של טקסט הסברי, שגם הוא, כמו סיכומים תמציתיים, יהיה מסודר לתת-נושאים אך כל נושא יכול לקבל נפח הרבה יותר גדול של טקסט.

כאמור, כל סוג של סיכומים מתאים למטרה לימודים מסוימת. ישנם הבדלים בין סיכומים אקדמיים לבין סיכומים לבגרות או לתיכון בנוסף, אנשים שונים בעלי אופי שונה וסגנון למידה שונה מעדיפים לפעמים סוגים שונים של סיכומים. סוגים שונים של מקצועות או קורסים אף הם לעיתים מכתיבים סוגי סיכומים שונים. כך למשל סיכומים תמציתיים בדרך כלל יתאימו יותר למדעים מדויקים בעוד שהאופציה של סיכומים מרחיבים תתאים על פי רוב לסיכומי במדעי הרוח והחברה או מה שקרוי בחינוך העל-יסודי מקצועות הומאניים.

סיכומים

אין כמעט סטודנט או תלמיד במדינת ישראל שאינו משתמש בשיטת הסיכומים בכדי להצליח בלימודים. סיכומים הם משהו שכל אחד משתמש בו והשאלה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו על מערכת החינוך התיכונית והגבוהה בישראל זה מה זה אומר עליה שכל התלמידים שלה נסמכים על סיכומים בכדי להצליח? האם השימוש הרווח במדינת ישראל, באוניברסיטאות ובתי הספר התיכוניים, בשיטה של סיכומים אומר שאנחנו מלמדים יותר מידי חומר שלא ניתן ללמוד אותו ועל כן יש צורך לפנות לעזרת סיכומים? ממש לא!

סיכומים ומטרות החינוך

השכיחות של סיכומים במערכת החינוך בישראל נובעת מהמטרות של החינוך, מטרות שבנייתן המובלעת מוליכה לפרקטיקות מסוימות, החל מרמת המערכת ועד רמת המורה בכיתה, שבעצם הופכת את ההסתכמכות על סיכומים לבלתי נמנעת. למה הכוונה? הכוונה היא שהשימוש של תלמידים בשיטה של סיכומים נובעת מעצם הערכים שעומדים בבסיסה של מערכת החינוך בישראל. סיכומים הם, במובן מסוים, ההכרח הבלתי נמנע שנובעת מתוך שיטת הלימוד כפי שהם כיום. ומהי שיטת הלימוד שמאלצת את תלמידי ישראל לחפש סיכומים לכל שיעור, קורס ובגרות? השיטה הזו, שיטת הסיכומים, היא שיטה שתופסת את החינוך כמקנה ידע, ובעיקר מידע. תלמידים משתמשים בסיכומים כי סיכומים הם דרך מרוכזת לקודד כמה שיותר מידע אל תוך המוח. אילו הייתה מערכת החינוך בנויה יותר על יכולת עיבוד, ניתוח, הצלבה וחשיבה ביקורתית, לא היה מושם דגש כל כך חזק על סיכומים בכל מוסד לימודי במדינה.

סיכומים - סיכום

סיכומים אינם דבר הכרחי. ישנם שיטות חינוך שאינן מבקשות מהתלמידים לכתוב סיכומים ואינן שולחות אותם ללמוד כל הזמן בעזרת סיכומים. הכל תלוי בדרך שבה אנחנו תופסים את המשימה של החינוך ושל בתי הספר, או במילים אחרות, סיכומים זה אנחנו, אנחנו כחברה, על הערכים ועל מה שאנחנו מצפים מעצמנו. השימוש שלנו וההתסמכות על סיכומים בעצם אומר משהו עלינו כתלמידים וסטודנטים, אנחנו מסכמים, מקצרים, גם את היכולת שלנו לחשוב בכוחות עצמנו. עם סיכומים אנחנו הופכים למחשב, לכלי קיבול, שצריך להעמיס עליו מידע בצורה היעילה ביותר, אך לא האפקטיבית ביותר. מי יתן ויום יבוא ואף תלמיד או סטודנט בישראל לא יזקק עוד לעזרת סיכומים. אמן.

22 נשים

עם עשרים ושתיים נשים שכבתי במהלך חיי, עשרים ושתיים ילדות, נערות, בחורות ונשים. איני זוכר את שמותיהן של כולן, אך את כולן אני זוכר. ימצא לכך הסבר הגיוני והוא שבעת ההתרגשות הגואה בי למול גוף אישה הנחשף לאיטו לפני מגביר האדרנלין בדמי את רישום המאורע בתאי המוח וכך מיטיב אני לזכור, גם לאחר זמן רב, את פניהן, את טעמן וריחן, את מגע עורן ואת עצמי בשעה שפילסתי דרכי אל תוך תוכן. אך האם חפץ אני בהגיון? וודאי שלא, הרי חייב להיות דבר מה אחר.

מששבתי אל מיטתי מצאתיה כפי שהותרתי אותה, השמיכה משוכה בזווית משתפלת ממראשות לירכתיים ונתיבו של הגוף העוזב את המיטה ניכר, הסדין אינו מוטב על המזרן ונקמט כולו, בפינתו העליונה הוא נמשך מעל לקודקוד ומעטפתו הלבנה-מרובבת של המזרן חשופה. מיטה הנדמית כי בבוקר זה ממש עזבה דיירה, כמו לא עברו שנים, והאם עברו? האם לא היה זה באמת בוקרו של יום זה כאשר עזבתי? במחול השדים של השיבה מחולל הספק ביתר שאת, כה נרגש ונבוך אני עד שאוכל לשכנע עצמי בכל דבר, או להפחיד עצמי בכל מחשבה, שנים, ימים, שעות או דקות, כולן משוטחות ומימד הזמן אבוד ואיננו.

החדר אפלולי, אך אור היום עוד עומד בו, חודר דרך החלון שתריסיו מוגפים לכדי מחצית הדרך. ראשי כואב, מראה לא תמצא בחדר אך יפה אני יודע אילו שקיות כהות ניבטות תחת עיניי, שיער זקני נוקשה ומגרה את עורי כל אימת שאגע בו, איברי כבדים, בטני כואבת, היובש בפי מדגיש את טעם הסיגריות שממלאו.

במיטה, סמוך לכרית, אני מוצא שערה ארוכה בודדת וכאשר אני מושך את השמיכה מעל פני מוקד בושם עלום הנטמע בה חולף הרף קרוב מספיק לאפי בכדי שאוכל להבחין בו ולהתרפק עליו. של מי השערה? איני יודע. האם הייתה פה כל העת? מצפה לי שאמצאה ואולי נשאתי אותה עימי מן העולם הגדול? מישהי שחלפה על פני ברחוב, בנקודה צפופה כלשהי, ושערה הפזור החליק על כתף חולצתי והותיר עליה מזכרת? איני יודע, איני זוכר, כל שאפשר לעשות עתה הוא לנסות להרדם. 

ואם הלילה תשמע זעקה

ואם הלילה, תשמע זעקה, זעקה כזו, שלאחריה שוב לא יהיה העולם כשהיה? רחוב זה דומם, תחת האספלט המתבקע תנסוק אדמה נשכחת, אזעקות המכוניות ייללו בטרם יגווע בהמולה אילמת של נצח. וכל הגופות, כל האנשים ספונים בשינה, שומעים לשבריר שנייה קול במרחקים, צורם באוזניהם בוערות, ובחילה בקרביהם פשה, חלחלה מרעידה מרתיחה דמם בטרם יקרסו הבניינים תחתיהם ויהפכו עיי חורבות בבליל ההריסות שהפכה העיר. חיות ינוסו בצווחה אל מקום טמיר ממנו לא ישובו עוד, וציפורים ינסקו אל על, במשק כנפיים גוווע, עפות אל עבר כוכבים דועכים לאיטם, אוצרים אורם לעצמם וחדלים מלהעניקו לעולם. רוח בלא הרף נושבת וקולה אינה נשמע, וכוחה אינו מורגש, עושה שמות בעצים הקורסים אך חולף דרכם, נושא על כנפיו חיים הנמחים בשנייה בודדה מעל פני האדמה. 

מיליארדי לבבות כהרף עין נשברים, וכל אהבה נכזבת הפכה, כל חיוך נמחה לבלי זכר, כל קול שחוק בכי הפך, תקווה נטשה כל עין נשואה לפנים ועתה נותנים הכל מבטם בקרקע, צופים בייאוש בדמעותיהם הנגבות בידי הקרקע. חרטה תשלוט בליל, וייכלו הלבבות מלהכיל כל שפעת צער זה, תוגת עד כענן סערה תפרוש חשרתה על הרקיע האובד לצמיתות בתבוסתו האחרונה לאופל.

תולדות הפילוספיה היוונית

פרמנידס

פרמנידס טוען שהמדע הוא סדר מתעתע. הוא בונה סוג של "מדע" אבל לא טוען שהוא יותר נכון מדברים אחרים. אחרי פרמנידס ניסו כמה לפתור את הבעיה: כיצד עוברים מאחדות לריבוי. כיצ בונים מדע ומכירים את הממשות.

עיקרי התורות של סוקרטס ואפלטון

סוקרטס:

מוסר. מהו הטוב. עשיית הטוב. איש אינו עושה עוול מרצונו. חיי החקר. אי הידיעה. "אני יודע שאינני יודע". החתירה אל האמת מקרבת אותנו אל האמת, עצם ההתקרבות אליה מבחינה אותו משאר האנשים השבויים בקונספציות שגויות.

ידוע שהיה מכוער חיצונית. בעל כוח סבל רב (כך לפי "המשתה") - ייתכן שמדובר בשילוב של עוז הנפש יחד עם יישוב הדעת (שליטה בתאוות)? אם כן אולי אפלטון יצר על פיו את הסגולות הטובות. ? לבדוק.

סוקרטס היה בעל השפעה רבה על אנשים ועל רצונם לשנות את דרך חייהם מן הקצה אל הקצה. רואה את עצמו כמיילד של מחשבה. מלמד את בני האדם לחשוב. יצר את חכמת ההגיון.

החכמה הסוקרטית: חשבון הנפש, זיקוק הנשמה (טיהורה מן הסתירות שבה).

הדיאלקטיקה כעוזרת הפילוסופיה: חכמת השיחה. סוקרטס משוחח עם מישהו, וכבדרך אגב שואל אותו למה התכוון כאשר השתמש במילה זו או אחרת. מתוך השיחה הוא מראה לבן שיחו שהפירוש שלו לאותה מילה אינו פירוש נכון וסותר אותו ע"י מסקנותיו הוא.

אפלטון:

תורת האידיאות, הצורות. חלקי הנפש. המעבר מן המוחש לאידיאה.

הארוס הוא יסוד הנשמה. הוא גם אינטלקטואלי וגם רגשי, ולא נכון לשייך אותו לסדר פסיכולוגי או גופני, אלא להיפך: הסדר הגופני והסדר הפסיכולוגי הינם השתקפות מעומעמת של הארוס. בכך יש קריצה לפרמנידס פרגמנט 16 - העודף הוא ההכרה. המזג של האיברים (מבנה, תרכובת) משפיע על ההכרה. כאן אפלטון מגיב לכך וחולק עליו, בהצגתו תפיסה הופכית.

החלשת העקרון הפרמנידי: אפלטון משתמש ביסוד הזמן ע"מ לאפשר סתירות (הכוס יכולה להיות גם ריקה וגם מלאה, בזמנים שונים).

אם אומרים שהנשמה לא יכולה לסבול סתירות (סוקרטס) אנו עושים מהלך פרמנידי, עוקפים את המוחשיות לגמרי. אפלטון מנסה להעביר את הדיון למטאפיסיקה של פירוש בשימוש שלו בחלקי הנשמה ובכך הוא מאפשר לנשמה לסבול סתירות (שכן המציאות מלאה סתירות). פוליטיאה ז', חלקי הנפש.

חלקי הנפש:

א. הגיון (logisticon)

ב. עוז (thumos)

ג. תאוות (epithumiai)

לכל אחד מחלקי הנפש מתחברת אחת מהסגולות הטובות:

להגיון - התבונה.

לעוז - אומץ הלב (כאשר העוז חובר להגיון הוא פועל באומץ לב)

לתאוות - יישוב הדעת, המתינות - שליטה ביצרים, בדחפים, שליטה בגוף שלך.

הצדק הוא ההרמוניה - כל חלק מחלקי הנפש עושה את שלו וממלא את תפקידו כיאות.

הקדם סוקרטים

י

המילטים

מחפשים את הטבע האחד של כל הדברים, אחדות הכל. בפילוסופיה היוונית העקרון האחד שמסביר הכל צריך להסביר גם את הקביעות וגם את השינויים בדברים, כלומר גם את הצמיחה וגם את המהות. בתקופה זו עדיין אין הפרדה בין חומר לנפש.

ניתוק בפעם הראשונה מהמיתוס, המיתולוגיה, האמונה באלים כראשית הכל.

תאלס - תחילת המאה ה-6 לפנה"ס. הכל מים. המים הם גם ראשית כל הדברים וגם הטבע שלהם.

אנאקסימאנדרוס - מגדיר את ה"בלתי מוגבל" לראשונה, ובכך משנה את התפיסה של תלס באופן קיצוני. מגדיר את הראשית כיסוד בלתי מאופיין. הראשית לא מתחילה ולא מתכלה בממדי הזמן והחלל. הניגודים מתקיימים בעולם ומאזנים זה את זה, הבלתי מוגבל נמצא מעבר להם ומאחד אותם. (ולפיכך אינו אחד מהם). קיימת מחזוריות קבועה בהתחלפות הניגודים, "לפי החיוב" - כלומר הטבע כפוף לחוק אימפרסונלי. (פיזיקלי ומוסרי גם יחד, אין הפרדה). הזמן הוא העושה את הצדק.

אנאקסימנס - בן זמנו של אנאקסימאנדרוס. הכל אויר. מה שמבדיל דברים זה מזה היא רמת הקלישות/דחיסות. הנפש היא אויר (נשמה=נשימה וכו') והעולם כולו הוא אויר - הקרבה בין האדם לעולם גדולה מסתם אנלוגיה, האדם והעולם אחד הם.

הפיתאגוריים

פוליטיאה

עיקר הדיון - פילוסופיה מדינית. מה צריך להיות טיבו של המשטר הצודק?

תרסימכוס טוען כי סדרי השלטון במדינה הם תוצאה של מאבק, מי שמצליח לשלוט בפועל הוא זה המחוקק את החוקים המשרתים את האינטרסים שלו, כלומר הוא קובע מהו הצדק. סוקרטס מעלה מספר תהיות בנוגע לכך, ובראשן - הקשר בין הצדק לתועלת העצמית/אושר. האם הצדק משתלם?

גלאוקון ואדימנטוס (אחיו למחצה של אפלטון) מסתייגים מדבריו של סוקרטס. ספר א' מסתיים באפוריה.

הם מעלים טענה לפיה כל אחד רוצה לעשות עוול לכל האחרים מבלי לסבול עוול כלל, השלטון הוא איזון בין הטוב ביותר (עשיית עוול בלי לסבול) לבין הרע ביותר (סבל בלי לגרום עוול כלל). עפ"י תורה זו גם הצדיקים הם צדיקים רק למראית עין, כי אנו לא יודעים מהו צדק אלא רק מה נראה כצדק. אנשים עושים צדק עפ"י החוק ומתוך פחד מפניו, אך אף אחד לא ניחן בסגולת הצדק. כלומר, ע"מ לסתור את טענתם, על סוקרטס להוכיח כי הצדק האמיתי רצוי גם בשל תוצאותיו (משתלם) וגם לכשעצמו (בלי תוצאתנות כלשהי). האם יש צדק כסגולת נפש?

אפלטון טוען כי אנשים זקוקים אחד לשני, מתוך אינטרס כלכלי והצורך בחלוקת עבודה (אנשים משלימים זה את חסרונו של זה). מכאן הגדרת הצדק - מצב בו כל אחד עושה את תפקידו הוא. בהקבלה צדק כתכונת הפרט - היררכיה וחלוקה נכונה של חלקי הנשמה.

המדינה המתוקנת והמסודרת צריכה להיות מבוססת על הידיעה של הסדר הנכון (ולא על הסכם חברתי) - מכאן המנהיג של המשטר הצודק חייב להיות המלך הפילוסוף. אם כן נשאל את השאלה מהי ידיעה? מהי פילוסופיה?

דעתו של אפלטון על אמנות: העקרון המנחה את האמנות איננו האמת, היא פונה אל הלב ולא אל השכל, ולכן יצירות האמנות (בפרט השירה) לא רצויות במדינה מתוקנת והוא דורש לגרש את המשוררים. אולם האמנות חשובה כמכשיר חינוכי המקדם את הערכים הנכונים, ורק אמנות שכזו רצויה.

המדינה ה':

לא ניתן לאהוב רק חלקים מאותו שלם וחלקים אחרים לא. (גלאוקון) האוהב משהו, אוהב את כולו.

היא איתי

בכל אשר פניתי נשאתיה עימי, בכל חותם עקבות אשר הותרתי בבוץ של חלד זה שלי שקעו נעלי כמעה יותר תחת משקלה שעל כתפי נישא. באושר ובדכי, בחטא ומוסר, כנות ושקר האירה דמותה לנגד עיני, בהצלחה וכישלון, אל מול עיניים אוהבות וכנגד משטנים, בחברה ועריריות, תמיד הייתה היא שם. מביטה, בוחנת, שואלת גופי המיוזע מתלאות מסעותיי, שואלת נפשי אודות רזיה, מבקשת כי אגיע אל מחוז חפצי, כי אניח מטלטלי ואפוש על כרי הדשא בצל העצים, מתחננת כי אחבוק גופה ברוח הערביים הקלילה ואשק קלות על שפתיה הכורעות זה עידנים תחת משא געגועיהן אלי.

אל מול מבטה החתום הוספתי ללכת, ונפשה קוראת לי מילותיה הנאלמות מעבר לפיה החשוק תמיד שותק. ידיה רחקו תמיד ממני אך מרחק מזערי, ומעולם לא אחזתיהן. אל עבר אדישותה, הוספתי ללחום, מנוחה לא התרתי לגופי הדואב, משקל חלומה מכריע גבי, ואכזריותה, ילדותית ומגוחכת, משלחת מכאובים בברכי. ליבי בפעימותיו קרא בשמה, ושמעה היא קריאתי ונענתה לה, "בוא אלי" אמרה, ואני כנמר ממארב יצאתי בשנית אחריה, ובין אצבעותיי חמקה היא שוב. 

(אך הגיע יום, ועינייה שזפתי במבטי צמא בפעם האחרונה, ועל עקבי נפנתי אל עבר האופק, מעניק לה מתנתי האחרונה של גבי השפוף, המובס, מתרחק מעליה. כלוט נס מעיר חטאיו שהייתה לכל חייו אך אליה מעולם לא השתייך, משרך רגלי אל יעד לא ידוע, אך כזה בו לא תמצא היא. לבבי כבד עלי ורגלי כמעט וכורעות תחת משקלו, שכן גם במנוסתי, הייתה היא עימי.)

מצעד המלנכוליזם

כמה יפה העצב. איזה כיף, לשקוע בעצב, להתמכר למלנכוליות, בחושך, עם מוסיקה וסיגריה. לחלום, איך הכל יהיה טוב ואיך כבר לא יהיה לך אכפת.

תוגה יפה לבד. אנשים, רק מפריעים לעצב, שואלים, מציקים, קורעים קרעים בבועה שאתה מנסה ליצור מסביבך.

כמה טוב, שאפשר לברוח, תמיד, רק צריך משהו שישלח אותך לשם, ותוכל לשקוע, בעצב שלך, בחושך, עם מוסיקה וסיגריה, ללכת לאיבוד בתוך הדכאון, לצעוד גאה במצעד המלנכוליזם הפרטי שלך, לנצור את הרגע, שחולף, עד המצעד הבא.

הסוד של הרמב"ם במורה נבוכים

בפתיחה של מורה נבוכים הרמב"ם טוען שיש ידע שהוא גילה והוא הצפין אותו עמוק בספר וטמן אותו תחת סדרת שכבות שתפקידן לכסות על הסוד. המשמעות היא שלא כל קורא יכול לדעת את הסוד, שאם היה כן הרמב"ם היה נכשל בנסיון להסתיר את הסוד. על פי הרמב"ם רק הקורא המיומן של מורה נבוכים יוכל לגלותו.

המשמעות לגבי מורה נבוכים וכתיבתו של הרמב"ם היא שהוא מעורפל בכוונה, ויש מתח בין הכוונה לשלוט על הקורא ולשכנע אותו, דבר הדורש בהירות על מנת שהקורא יבין מה הספר רצה להגיד, לבין ההצפנה של הסוד, כי דרך הערפול הרמב"ם יוצר עצמאות אצל הקורא מבחינת ההבנה שלו. מי שרוצה שיבינו אותו כמו שהוא מתכוון צריך להיות ברור. לפיכך מי שרוצה לגלות לקוראיו אמת - צריך להיות ברור. ערפול כמו זה של הרמב"ם מזמין פרשנות ופרשנות היא תמיד אישית.  בהירות היא סימן הכר של כותב הרוצה לשלוט באופן שבו הוא רוצה להיות מובן על ידי קוראיו.

המתח הוא:

מורהנבוכים של הרמב"ם בסודיות שלו ובערפול הרב שלו לא מתנהג כמו ספר שרוצה לספר לקוראיו סוד אלא כמו ספר המסתיר מהם אותו, אולם יש לו יומרות - לעצב מחדש את קוראיו.

לפי חלק ג' פרק כח של מורה נבוכים

הרמב"ם מתייחס לתנ"ך והוא אומר שהתנ"ך מוסר לקוראים שני סוגים של דעות:

הרמב"ם מתייחס במורה נבוכים אל שתי סוגי אמונות:

אמונות אמיתיות שמייצגות את המציאות באמת (נמדדות בשאלה עד כמה העמדה היא אמיתית)

אמונות הכרחיות שנמדדת בשאלה עד כמה היא מועילה לחברה.

הדוגמא שהוא נתן (בחלק ג פרק כח) - הכעס של האל.

האמונה שהאל כועס על הרשעים איננה אמיתית אלא הכרחית.

הרעיון שהאל אכן כועס, לפי הרמב"ם הוא אבסורד תיאולוגי.

אחד ממאבקיו הגדולים של הרמב"ם הוא נגד האנשת האל. הוא מנסה לרוקן את האל מתכונות גופניות ונפשיות.

כעס הוא הפעלות.

אם אל כועס הוא לא האל.

אבל אמונה זו היא לדעתו של הרמב"ם הכרחית כי כדי שהחברה תתקים אנשים צריכים להאמין שהאל כועס ומעניש את הרשעים. לדעת הרמב"ם אם האל לא משגיח ומאיים בזעמו, לא בטוח שאפשר להרכיב ולהגן על חברה בלי האמונה הזו.

בשפת אפלטון, שמהווה את אחד המקורות החשובים של הרמב"ם זהו שקר אצילי הנועד לשמר את החברה.

את מה שאומר אפלטון טוען הרמב"ם על התנ"ך. הוא טוען זאת במקום אחד במורה נבוכים - שבתנ"ך יש שקרים.

הרמב"ם מציג עוד טענה והיא לא נכונה מבחינה מקראית ולכן מוזר שהוא אומר אותה והיא שבכל המקומות בתנ"ך כשכתוב שהאל כועס הוא כועס כנגד עבודה זרה.

זה מעניין כי אמירה זו של הרמב"ם לכשעצמה (האל כועס) היא עבודה זרה (לפי הרמב"ם)

אם כך קורא הרמב"ם את התנ"ך עולה השאלה איך צריך לקרוא את הרמב"ם?

האם גם הרמב"ם שותל שקרים אציליים, אמונות הכרחיות במורה נבוכים?

שני פרגמנטים

* היא אמרה לי להביט על הירח. כשיצאתי החוצה נגלתה לפני הלבנה, כדור צהבהב בשיפולי הרקיע, אכן מרשים ונדיר ולא בכדי הפצירה בי לחזות באספקלריה זו. אך דבירם מסוג זה, אם ניתנת אליהם הדעת, ומופנית תשומת לב אליהם למען יחזו אנשים ביופיים, אם דעה נחוות או קריאת התפעלות נאמרת, נלקח כל היופי מן המחזה, שכל מהותו בספונטאניות ובאותו זרם רגשות הנדרך בלב עת פתע סובבים ומגלים מראה שכזה. אך הלילה, היה זה הירח היפה ביותר שראיתי מאודי, שכן ידעתי בוודאות שגם היא מביטה בו.

** גשם שטף את הרחוב בחוץ. מצאתי תירוץ לצאת החוצה בלי כל סיבה. הגשם שוטף את הכל, מנקה, אבל הליכלוך על המדרכות הוא משני, הגשם מנקה את הרחובות מאנשים. הם רצים הביתה, בראשים חפויים, תחת כובעים ומטריות, בתוך מכוניות המנפצות את השלוליות, מטיחות עוד מים לאוויר. רציתי להרטב, להספיג את בגדי במים שנופלים מלמעלה, קיוויתי שאולי הם ינקו אותי. בחזרה בבית יצאתי מהמקלחת, לבשתי מכנסיים והשארתי את המגבת על הכתפיים, מביט דרך החלון, ידעתי שאת אי שם בחוץ. הגשם כמו הפך את העולם לרציפות אחת רטובה של מים, ובתוכם, שנינו.