לחיות

לא דין וחשבון באחרית הימים, גם לא דין וחשבון ארצי. אין שמץ של חשיבות בדפי ביוגרפיה העשויה להכתב עלינו, ואין דמותנו בעיניי הבריות וכיצד שנצטייר חשובה אף היא. לבבואה במראה כובד מועט, ולעולם אל לנו לשקוע בחרטה שכמוה חסרת תועלת כתהייה לגבי העתיד. אל לנו לבקש להצדיק מעשינו לשופט טמיר או גלוי השואל לפשר דרכינו. אל לנו להתרפק על העבר או לחוש צער עליו, אל לנו לחשוש מן העתיד או לתכננו לפרטיו. הפנטזיות שלנו בזויות, כמוהם גם זכרונותינו. ראיון עבודה הינו המצב השלילי ביותר בו יכול למצוא עצמו אדם. מסע החיים הינו המשא היחיד שעלינו לקבל על עצמנו, לא עבר ולא עתיד הם שיכשילו דרכינו, חיים הינם רצף של הווה, הווהים רבים בזה אחר זה וכל חובתנו היא לחיות, כל דבר אחר הינו נגודם של החיים, לחיות בלבד, בכל רגע והיותו מודעים לחיינו ולהבל הכל. מאפר באנו ואליו נשוב, ואין כל חשיבות אם לפני עשרים שנה באנו מן האפר ואם בעוד שישים נשוב אליו, או מחר, אל לנו לשאול בחסד זה שכן תשובה לא נקבל, עלינו לממשו ולא לנוס ממנו, להיות, להיות במלוא.  

נווה מדבר

היא הייתה כמו גב, של מי שיטפון קפואים, בלב המדבר. מקום כה נפלא, אך אינך יכול להיוותר בו יותר מידי, בלילה יאכלוך היתושים, ובסופו של דבר יאזל מזונך, והמים, ותמות.

לא היה יום

לא היה יום, לא יהיה ויודעים אנו יפה מידי כי גם לא היום, לא כאן זה יימצא. אין זה בנו, ואין זה באהובינו, למרות ששם באווילותנו נחפש. ספרים קראנו, ואת הפילוסופים ומשוררים אנו מכירים יפה, בעיני המשיחים רצינו לדעת אם אמת תימצא, ואולי אדם זה הוא אשר לו בלא יודעין פילל לבבנו, אדם לו דבר נכון במילותיו, ואולי הוא אשר יפתור תהיותינו הבלתי מתכלות. מחוזות חדשים ידענו, ורגלינו נשאונו ככל יכולתם, והלכנו אל דבר אודותיו לא ידענו דבר, זולת זו שנבקש כה להמצא שם ולו יהיה זה שונה מהמקום בעקבינו. ופיללנו תדיר, לשמש שתפציע בבוקרו של יום אחד במקום זר, וזריחתה תהה שונה, ובו ברגע נדע כי משאנו תם, ומנוחה תבוא לגופנו שנשא בכתפיו עול הכיסופים כל חייו. אל שחקים ותהומות הקיום צללנו, ובקשתנו חציה לשכוח וחציה דבר שיפיג תפילתנו לשיכחה. רקדנו, צחקנו ובכינו, הוללנו שיכורים וסמים הטילונו למזרנים מרובבים בלילות של הזיות. בצהרי היום סייענו בידי זקנה להוריד מטלטליה מן הרכבת ובערבו מסוממים הילכנו סער ברחובות. ואותן, אותן אהבנו, בעלנו, אנסנו, שקרים להן בצעקות, שקרים להן בשתיקות, במילות חנופה או ווידויים, גניחות או פרידה בהבטחה לראותה שנית. מכוערים היינו ביופינו, ויפים בכיעורינו, שקרנים ואומרי תם, פוחזים ושקולים, מלאכים או שדים, היינו הכל, טיפשים וחכמים, צודקים וטועים, ברחנו, הסתערנו, ותמיד ידענו, דבר לא היה שם.

ובה, בה ביקשנו יותר מכל למצוא, בשפתייה האומרות דבר אחר שמענו כי לעולם לא נדע טעמן, ובזה דימינו כי תמצא ערגתינו, שכן מנוח לה לא מצאנו בכל מקום אחר. ידיה הנסוגות ועינייה מתנצלות, וכשהלכה היא נשבר לבבנו על כך שלמעשה אבדנו, איבדנו עצמנו כשהלכה היא. אך הייתה זו היפה בתקופות, שכן אומנם לנו רז שמיימי לא נגלה, אך יפה ידענו היכן יימצא, היכן נימצא אנו, שם בגופה המתרחק, נלקח מאיתנו. לבסוף התמסרה גם היא, למגינת ליבנו, ואותה מפלה הייתה הנוראית מכל.

   

לסיזיפוס נמאס

כמה פעמים ירה מר אדמונדס, השכן מלמעלה בעצמו? אני לא יודע, זה  כבר הפך לטקס יומי, ממש, בכל יום באזור ארבע, כאילו בכוונה, בכדי להעיר את השכנים, בהם אמא שלי שרוטנת תמיד שכבר נמאס לה מהעניין.

אני כבר יודע מתי לחכות לזה, לקול הנפץ שמהדהד בבית-הדירות, וכמובן כל הבלאגן שבא אחר-כך, אמבולנס, חוקרים מהמשטרה שמטרידים אותנו בשאלות שגברת רוזנטל מלמטה, שאמא אומרת שהיא נורא בודדה מאוד נהנית לענות עליהן. כל בוקר אני רואה את הסרטים הצהובים של המשטרה שתמיד מותחים בכניסה לדירה של מר אדמונדס מוטלים על הרצפה בחדר המדרגות ואני יודע שעד הערב הם כבר יוחלפו בחדשים.

פעם הוא היה יורה בעצמו לעיתים רחוקות, משהו כמו פעם בחודש, בערך, אבל לאט לאט הגדיל את התדירות, עד שכבר כמעט כל יום הוא מובל אל תוך אמבולנס על אלונקה כשפניו מכוסות בסדין מוכתם בדם וכל השכנים מסתכלים על מתנדבי מד"א שמגלגלים אותו לתוך האמבולנס בחשיבות-עצמית מרובה.

אבא אומר שלמר אדמונדס יש אקדח עתיק, שהוא שמר עוד ממלחמת-העולם השנייה ושהוא גם שווה הרבה כסף בתור ענתיקה, אבל למר אדמונדס הוא גורם הרבה בעיות כי כבר קשה להשיג כדורים שמתאימים לאקדח כל-כך ישן ואבא אומר שמר אדמונדס ממש מסכן כי הוא מתרוצץ כל הזמן בחניות נשק וזה גם עולה לו הרבה כסף.

לפעמים אני עולה לדירה של ידידה שלי, דיקלה, היא גרה בבניין ממול, והמרפסת שלהם אפשר לראות את הדירה של מר אדמונדס, אנחנו עומדים וצופים לתוך הדירה שלו, מחכים, תמיד באזור השעה ארבע. לפעמים, כאילו בכדי לעצבן בכוונה מתעכב מר אדמונדס עד חמש ואז ממש משעמם לי על המרפסת כי דיקלה היא די טיפשה ולא ממש מעניין לדבר איתה. למר אדמונדס יש טקס קבוע, תמיד אני רואה אותו יוצא מהמטבח בחלוק הבית האדום הנצחי שלו, מחזיק כוס ענקית של תה, הוא מתיישב על הספה בסלון ומוציא את הקופסא של האקדח ממגירה בשידה שליד הספה, הוא מוציא את האקדח ומניח אותו על השולחן, אז הוא מושיט את היד ומרים תמונה שנחה על השידה הוא מלטף אותה ומניח גם אותה על השולחן כשהיא פונה אליו, אז הוא מרים את האקדח, מסתכל עליו כמה דקות מכניס אותו לפה, אז הוא שוב מחכה כמה דקות ומוציא אותו, אז הוא מצמיד אותו לראש, ככה בצד, מעל עין ימין ואז מהר הוא לוחץ על ההדק ונשמע קול של פיצוץ, כמו קפצונים, והרבה דם עף על המשענת של הספה, כבר יש שם כתם רציני אבל אני לא חושב שיש למר אדמונדס איזשהי סיבה לנקות אותו כי כל יום הוא נוצר מחדש. אז צונח מר אדמונדס על הספה, לפעמים הוא נופל על הרצפה ואז אני כבר לא יכול לראות אותו ולפעמים הוא פשוט נשאר על הספה עד שנכנסים השוטרים והמתנדבים של מד"א שלוקחים את הגופה משם.

עכשיו אני יושב בסלון שלנו, ההורים שלי לא בבית, לקחתי את האקדח של אבא שהוא לא כ"כ עתיק וגם לא נראה לי שהוא שווה כל-כך הרבה כסף אבל זה מה שהצלחתי להשיג, לקחתי תמונה של דיקלה כי לא היתה לי תמונה יותר טובה והנחתי אותה לפני, אני מחזיק את האקדח, ומכניס אותו לפה, אני עכשיו מבין למה מר אדמונדס מוציא אותו תמיד מהפה, יש לו טעם ממש מגעיל ומי רוצה למות עם טעם של ברזל בפה, אני מצמיד אותו לראש וחושב על מר אדמונדס.                            

ואז היא הייתה

ואז היא הייתה, כמו להשליך ענף למדורה ולצפות בו. לראות את האש מלחכת בו, כיצד הוא פתע מתלקח והלהבות כבר אוחזות בו, ומוקדים אדומים-לוהטים כבר ניבטים מתוכו פנימה. ואז, לאט לאט הוא מתפרק ונשבר לחלקים, והאש מכלה בו, ובסופו שכל שיוותר ממנו הוא צמד קצוות חרוכים ואפר שנבלע בבערה ונעלם. כך, מבלי להעתיק את עיניי ממנה, צפיתי בה גוועת, צפיתי בה, יוקדת ובוערת, צפיתי בה הופכת לאפר, ונעלמת מחיי. ואז, הבטתי להרף קט למקום אחר, וכשהשבתי את מבטי, היא כבר לא הייתה שם.

"מה קורה איתה היום?" שאל אותי פלוני לפי זמן מה ואת משיכת כתפיי הנרגנת הקדימה-דגדגה על לשוני שאלה, למי משתיהן הוא מתכוון. כי הייתה היא האחת, גוועה ונעלמה ונעשתה לאפר ואיני יודע היכן היא כיום, וכיצד נראות עינייה, ומהוא טעמה, ומגע שדייה, איני יודע היכן היא כיום. אך תהה השנייה, ואיני יודע מתי נפרדו דרכיהן, אותה עודני מכיר יפה, ואף פוגש בה מפעם לפעם, והיא מעולם לא שנתה. הן את קולה שמעתי מעל הדהוד צעדיי בשיטוט סתמי באחד הלילות, ופניה הן לא מזמן נשקפו לי פתע מעל חלון האוטובוס עליו היה שעון ראשי המבקש להרדם, וכשהסבתי עיניי לחפש אחר מקור הבבואה, היא לא הייתה שם. והן בלב מדבר, עם אותה מדורה המטילה אורה הכתום על ענפיה התחתונים של השיטה הסוככנית, כשהפכתי את שק השינה, הרי מילא את ריחה את אוויר המדבר, ואז גם בכוכבים, על נקל ראיתי כי מתארה משורטט הקווים הנמתחים בין האורות שמעלי בשמיים. ובבית-הקפה, הרגשתי את מגע ידה על כתפי, ועד שסובבתי את מבטי היא כבר הספיקה להיעלם מעבר לפינה, ובפינת הרחוב, דגדג טעמה על שפתיי שהחלו לבדן נושקות לאוויר הריק, כשישבתי אל מול הטלפון, מחכה לצלצולו המושיע, אז היא באה ומשכה דעתי מעל הצפייה. ובמיטתי, אינספור לילות העברתי עימה שם, משתרדמה סירבה לברכני בהילתה הייתה היא באה ונכנסת עימי תחת השמיכה, עם אותן הפנים המוכרות, והתגפפויות האהבים שכה הייתי מורגל בהם עימה, עם אותו המבט, אותה ערגה, אותה אהבה ניכרת מעינייה, כמו לא עברו מאז שנים שעתה כבר אין הן מועטות. ושם שעות היינו עושים בשיחה, והיו ימים בהם היינו משיחים אודות העתיד ורקומים בנינו לבין עצמו תוכניות ותקוות, אך עתה אף לא ההווה, אותו הווה שנחלק לנו שנינו, גם הוא כבר לא ממלא לילותינו וכל שנשיח עליו יהיה העבר. יחד משרטטים, אני והיא, רגעים שחלפו, מחזירים ומחיים אותם בחלל החדר החשוך, "הזוכר אתה את אותה הנסיעה דרומה?" היא שואלת ואני מהנהן ומוסיף "כיצד באמצע הדרך גברה עלינו התשוקה וירדנו מהכביש לפינה סמויה מעין הנהגים, ואז..." והיא מחייכת, "והארוחות שהכנת לי?" ועתה תורי לחייך, "וכל אותם אחרי-הצהריים בחוף הים...", "והלילות שהיינו מעבירים בשיחה... ממש כמו עכשיו", "כן, כמו עכשיו" אני אומר אבל לפתע כבר רוצה שהיא תלך ותעזוב אותי לנפשי, שתניח לי להירדם.

ובאותו מסע מדברי, לכשהקצתי תחת עץ השיטה והעמסתי על גבי את תרמילי, כבדו משום מה צעדיי. היה משקלו הנתון של התרמיל, וכל פרטיו הארוזים בו, מים ומזון ומפה ומחברת וספר ושק-שינה, והיה עליו דבר מה נוסף, דבר מה שלעד נמצא עליו ורק הולך ונעשה כבד. אותו עומר הנפשות, צרור החיים הקפואים שאף היא צרורה בו, ננשאים על גבי, יום יום, דמומים, בלתי-משתניים, ולעד קיימים רק מאחורי, ולעולם לא לפני.

יקירה

יקירה,

ודאי הינך יודעת כמה נעמה לי חברתך הערב, שיחתנו הקולחת ונפשותינו המשוחחות, שיחותינו אלו חסרו לי מאוד בעת האחרונה, ושאבתי שמחה רבה מלמידת הפרטים החדשים בחייך, ואף יותר שמחתי ללמוד כי לא השתנית במאום. וודאי את יודעת אילו געגועים אחזו בי אלייך. אך עם זאת, מספר קובלנות לי אלייך.

כאמור נעמה לי עד מאוד שיחתנו, וכולי חרטה על שלא השכילה למלא את כל זמננו יחדיו, אלא רק את רובו. אותו רגע שתיקה, מבט עינייך בעיני, היה עלי להשפיל מבטי, והתנצלותי הכנה על כך שלא השכלתי לעשות זאת, אך גם היית אמורה את לנתק את עינייך מעלי ולשוב אל שיחתנו.

מגע רגלך כנגד רגלי מתחת לשולחן הפאב, אומנם צפוף המקום שאירח אותנו הערב, אך ודאי יכולנו שנינו לתקן ישיבתנו כך שמגע זה לא יהיה כה תדיר.

דברייך אודות עתידנו המשותף העתיד לבוא ביום אחד, ורמיזותייך היותר ממפורשות על רצונך, וההנחה הא-פריורית לרצוני שלי, שיום יבוא ונהיה לזוג, הרי אין זה הוא נושא ללוץ עליו ויותר מכך, אין אלו דברים שיש לאמרם בנימה רצינית. הרי אנו שנינו כבולים מרצון לאחרים, וזוכים לאהבתם ואמונם של אחרים, והרי דיברנו שנינו אודות רגשותינו אנו כלפי בני-זוגנו.

כמו כן, עלי להלין בפנייך על פרדתנו, חיבוקך שהשתהה כמעה יותר מן היאות, ומגע שפתייך הישיר, שיפה יודע אני כי אך אות לקרבת נפש הוא בעבורך, אך ודאי את מבינה כי לא אוכל לנתק עצמי מעל ראייתם של הבריות שודאי אם היו כאלו שצפו בנו היו פותרים אותנו כזוג הנתון ביחסים קרירים משהו ולא כידידים.

נעמה לי מאוד חברתך הערב, אך אני חש צורך, בשעת לילה מאוחרת זו, לחלוק עימך מחשבותיי והחרטות הנוקפות בי על ארועי הערב, שכן זה כמה שעות, שאיני מצליח לישון, אני חושב עלייך. 

ללא שם

לאות זו של הגוף, משקלו של העצב ננסך ברגליים כבודות, נשרכים צעדיהן אך בלא עוררין מקבלות הן הדין על עצמן ומוסיפות לצעוד בלא לשאול איזה טעם ימצא בכל זה. עיניי נעצמות, ומדוע שיפתחו עתה? אור החדר צורב אישוניי, מראה העולם צורב בחזי, האופקים הנפרסים במרחק, פרחיו האחרונים של שלהי האביב, העננים הנצבעים בהילוכה האיטי של צלילת השמש במערב, כל זה אך יזכיר לי כמה יפה כל שאינו בי, וכמה רחוק כל שלל יופי זה מנשמתי שלי בה עומד הריקבון מזה זמן כה רב תחת חשכתו של ענן סערה מאיים. רק חמתי מתעוררת, וכעס מתגלע וגואה במעלה גרוני למראה כל החלד השוקק, הבריות בצעדיהן הבוטחים ברחובות הנצבעים באורם של שמי דמדומי ערב. כילד קטן, אפנה לבחול בכל שביקשתי אל ידי לא השיגה, ועתה, איני רוצה לחייך, וגם אנסה, לא אצליח להניע שפתיים דמומות אלו מקפאונן.

היא עזבה אותי, ולעולם לא אדע מדוע, וכמה בוער בי לשאלה אך איני יכול, למול חיוכה ומילותיה הנכמרות אך אט מתכעסות, איני רוצה במסמר זה האחרון בקבורת שמה בגנזכי עברי. ועזבה היא, וגם אם תשוב היא, אותו דבר שנשאה עמה ממני אל קצו השני של תבל, לא ישוב. 

ופנים בקהל, עיניי מחפשות אחר בן אנוש אחד מבין כל האנשים הללו. ואחת, התשווה לה? התעלה עליה? תשובתי נתונה לי מראש, וכל מאמצי עקרים. וכמה שנאה יש בי כלפי כל אותם פרצופים, כמה בזויות, נבערות וחסרות זכות קיום הן בעיניי כל אותן נערות החוצות את מבטי, וכמה אני שונא אותן, על שאינן היא.

מלקט מעל גופי שיירים אחרונים של מגעה, דוק בושמה שעוד עומד קלוש וגווע בנחיריי. היא, פניה, כל שהייתה, בערו בי בהמיית לב שסרב להרגע למראה עינייה, ואותה להבה יוקדת של אהבתי, שבחומה הוארו חיי ובאורה פרח לבבי, אותה בערה שכחה כעת, ותחתיה, עיי חורבות מפוחם, דבר לא נשאר. שיכור על מיטה מעבר תריסים מוגפים, ננשא אל תוך ליל סיוטים, אהבתי אליה דועכת, ועימה, דועך גם אני. 

יהיה בסדר, שכח אותה

יצאתי מהבית, לרוץ בהרים, בשבילים שלי, הייתי חייב לברוח קצת, קצת לחשוב, מה אני עושה איתה, או יותר נכון, מה אני עושה עם עצמי בקשר אליה. רצתי הרבה, ניווטתי בין השבילים הישנים והמוכרים שהפכו אט אט פחות ישנים ופחות מוכרים, בסוף כבר לא ידעתי איפה אני וגם לא ראיתי את הבית. המשכתי לרוץ והגעתי לעץ, מתחת לעץ ישבה לה בוהה באויר אישה צעירה במשקפי שמש כהים, מעשנת סיגריה ארוכה, היא הבחינה בי וסימנה לי להתקרב, התכופפתי אליה והיא לחשה באוזני "יהיה בסדר,שכח אותה" הלכתי אחורה בצעדים מהוססים, היא חייכה אלי ואני הסתובבתי והתחלתי לרוץ, שוב אל הלא נודע. . .

המשכתי לרוץ והגעתי לסלע ענק שהתנשא מעל גבעה קירחת, בצילו של הסלע שכב בחור צעיר, משתעשע עם גיטרה קלאסית, הוא חייך אלי והפטיר בהינף יד "יהיה בסדר,שכח אותה". זה כבר היה יותר מידי והחלטתי לחזור הביתה, רצתי, מנסה לשחזר את הדרך שלי ללא הצלחה יתרה, לבסוף הגעתי לצוק, אני עמדתי שם, משקיף על הנוף ההררי, פניתי אלי ואמרתי "יהיה בסדר, שכח אותה". בחמת זעם תפסתי את עצמי והשלכתי אותי מהצוק, נפלתי על הסלעים וראיתי את ראשי המנותץ מתבוסס בשלולית דם על הסלעים למטה.

"לא יהיה בסדר, ואני לא רוצה לשכוח אותה!" צעקתי למטה והתחלתי לרוץ הרחק מהצוק.

כבר לא רציתי לחזור הביתה, המשכתי פשוט לרוץ בהרים ללא מטרה מוגדרת, חשבתי עליה, ועל כל מה שקרה איתה, פתאום נעצרתי, כל-כך הצטערתי, אני רוצח! חשבתי לעצמי, ויותר מזה, אני מתגעגע לעצמי.

סיפור שביל ישראל - יומן מסע

אין תשובות. שאלות הן שימצאו לנו, אף שגם הן עיתים יהיו טמירות, ודאי הנכונות והיפות שבהן. ותשובות אין, רק צעדים, פרק נוסף בספר אינסופי, עוד נדבך בדרך לאותה משאת נפש תוהה. וצעדים, אותם אבני דרך של תשובות ביניים, משמחות אך חסרות, מתאספים להם יחדיו, זה אחר זה, עקב בצעד אגודל, אל דרך, שביל, והשביל אך הולך ומתארך. סיום אינו מקום פיזי, אמר לי הפילוסוף הכנה שלי במסענו, סיום הוא המקום בו אתה מרגיש שאכן הגיע הסוף. אך שביל ניצב לרגלינו, מתארך הלאה אל עבר האופק, והארץ, מעורקת וחרוצה בנתיבים המשסעים בה. כאדמת מדבר שנרטבה ויבשה, רצים הבקעים בה זה אל עבר זה וזה הרחק מזה, נפגשים ונפרדים וחוצים זה את זה ומתאגדים, כך נמלאת תבל סדקים-שבילים, ומי יודע היכן הם מתחילים ונגמרים? מניין באנו ולאן מחוז חפצנו?.

כל עוד אתה מסוגל להעביר לפנים את הרגל שנמצאת מאחורה, כל עוד תוכל לצעוד צעד נוסף, תוכל להמשיך... וכשלא תוכל לעשות אף לא צעד אחד נוסף, כאשר ישבקו רגלייך כליל מכוחם, אז תוכל לעצור, אמר לי פעם נועם, והרחק ממנו, אני צעדתי. צעד אחר צעד, מעביר לפנים את הרגל הניצבת מאחור, אני צעדתי, וכוחותיי עמדו לי, ורגליי לא קרסו אלא רק הוסיפו וצעדו, וכך אני מבין, שעלי להוסיף ולצעוד, אין תשובות.

וכל הקדמה זו אינה אלא אמירה כללית, פואטית ועמומה, נכרת במעמקי פירי נשמתי ובה בעת איני מסוגל לאחוז עפרותיה בידיי, ממנה אני מבקש לגזור את הפרטי. ובהצהירנו כי אין תשובות, נעצבת נפשו של כל השומע, ושואלת היא, תוהה, האם אומר הדבר כי לא נוכל להשתנות? או שמוטב לומר לא נוכל לחדול מהשתנות? כי באין קץ למסענו לעולם אין הוא גם חדל, אלא אם כן קורסות רגלינו. והקללה, קללת ההלך, קללתם של הצועדים ללא קץ תחת חמה, תהה קללה זו העובדה שלעולם לא נמצא אלא פסע אחד בודד מן המקום בו ניצבנו לפנים. לא רצים אנו, לא סוסים או צריחים וודאי שלא מלכה, בעולם העשוי כלוח שח-מט, דמויי מלך אנו, חופשיים לנוע אך משבצת אחת בכל כיוון בה נבחר, ולעיתים, נקטרג אודות עצנו, דמויי חיילים אנו, שואטים אט אט קדימה בלבד, משליכים גופנו מנגד אל כלי היריב החזקים מאיתנו בלא דרך לשוב לאחור.

האם להשתנות ביקשתי במסעי, זה שקורותיו מבקש אני לגולל? ודאי, ואין כל תימה בכך, שהרי עד מבקשים אנו לנוס ממקום עומדנו, לנוס מפנינו עצמנו. כה שונאים אנו את ההווה, בוחלים בעולמנו חסר האלוהים וסוגדים לשטנים, שדי עבר ועתיד. ונאהבם לא בשל ידם המיטיבה, זו הרי שקר גמור החרוט במסד המזבחות שהקמנו, נאהבם כי אליהם נישא עינינו, להסיטה מהבט נוכחה על מיקמנו. והרי עמם אנו צועדים, כשיירת אסירים בדרכם לעבודות הכפייה, קשורה ידנו הימנית לעתיד הצועד לפנינו וקשורה השמאלית את העבר מאחוריי גבנו. כאלף קילומטרים מנה מסעי, וכשגלגלתי בו בנפשי עוד בטרם החלתי לצעוד, חישבתי כי עולה על מיליון מניין הצעדים הנדרשים בכדי לצלוח מרחק שכזה. בתמימותי, ביקשתי להימצא יותר ממיליון צעדים מכל אותם דברים שברכוני בצאתי לדרך. לא, להשתנות לא יכולתי, זאת אין בכוחנו לעשות. כבניין הנצבע מעת לעת מחדש, ודייריו מגדלים פרחים אחרים באדניותיהם תחת אלו שקמלו, נהיה כבובות בחלון ראווה שתלבושותיהן מתחלפות עם חלוף האופנות, או שנהיה כעץ המחליף מופעו עם העונות. אימרה שחוקה היא לטעון כי הצרה במסעות היא שבכל אשר נלך נאלץ להביא עימנו גם את עצמנו, אך יפה יהיה לבארה. ומעקצצות אצבעותיי לאותו משפט בודד, שאכן יבאר אימרה זו, אך תחתיו דומני שמוטב אהיה אם אנסה עתה כוחי לכתוב ספר שלם. 

בבקשי להיות חופשי, להשתנות ולהגיע לקצה מסעי, האם ביקשתי למחוק הכל? או להותיר הכל מאחורי? להיות בשנית טבולה רסה, אותה כסית צחורה וחלקה שאין אף כתם מעיב על זכותה, וכך חופשייה וקורנת מתבדרת היא ברוח? האם הייתה זו ילדותיות כלשהי, מואסת בכל ובמכאובה מבקשת לנתץ את הרצפה עליה היא דורכת? הן לא יכולתי למחוק הכל ואף לא יכולתי למחוק דבר, ואין זו משום שלא עמדה לי האפשרות, אין זה משום שהדבר אינו אפשרי, הן כחומר בידינו, כה רך ונוח לעיצוב, עומד הזיכרון. אך היה זה בפירוש, ואולי פירוש זה הוא הטוב לביטוי השגור "לאבד עצמי לדעת", הן בדעת דימיתי למאוס, ולאבד עצמי, כל שהייתי, היה מבוקשי, לכרות האיבר בגלל הכאב המציק בו.

אך אז, גם כך נתקשה להשיב לפנים השואלות אותנו במראה. והרי מה הוא הדניאל? מהי אותה בבואה הנשקפת אלינו וכל אותם קמטים בצדעיי העיניים? זכרונותיו ותקוותיו, זהו הדניאל, סך חלומותיו של משקעי העבר הנסוכים בו, או אולי קיזוזם של אלו באלו, או מכפלתם. בתווך בין העבר לעתיד ימצא לו ההווה, ולא רק זאת שריק ושחון יעמוד הוא בלעדיהם, אלא שכלל לא יוכל להתקיים.

את משאי אני נושא, תרמיל שדי ומלאכי, שק השרצים שיאכל בי בלילות וקריאת הדרך שתמלא את אוזניי עם בוקר. ובצאתי למסע כבד עלי העול, וצעידה זו נועדה בלידתה להיות אלא מנוסה. אך באשר כשלתי אני להבין טרחו החיים להעמידני על טעותי, וישאוני רגליי באשר יישאו, ייקחו הן עליהן גם את כל שהייתי וכל שארצה להיות, המשבצות השחורות שיקיפו משבצת לבנה ויעשוה ניכרת לעין, ובלעדיהן כלל לא היה ניתן להבחין בה.

וממה ביקשתי לנוס? מה היה כה נורא שביקשתי לרחוק ממנו? מדוע שנאתי עצמי עד שביקשתי להשתנות? מה היו השאלות שהיווה צעדיי?. כלי שרת לו לשטן, צבא שאול על מצביאיו, ועיתים ידמה העומד מנגד בשער עיר הפרזות כי פני הרעה הם פני היוצאים כחלוץ לפנים וקרבים עליו, וכך לא יישא עיניו ויראה כי על הכל יפקד רשע אחד. שריון קוצני אין לו, ואין ידיו אוחזות כל נשק, פני אינן כעורות או מביעות אכזריות, להיפך, עדינה וענוגה היא אותה מפקדת צבאות גיהנום, מזמינה, מלטפת ומנחמת, ואכזריותה, שעושי דברה עם הקלשונות בידיהם ידרבנו קורבנה היישר אל זרועותיה הקורנות גאולה שקרית. שרים ושלישים לשדה, ואכן בלא הרף ניטחו בי מהלומותיהם, וכך היה שבנפשי הפצועה והמדממת התמסרתי אליה, ובימי נחמה מצאתי בציור תמונתי לא לפנים, כי אם לאחור, בהפוך עבר לעתיד, אותה פנטזיה, אותו הרצון לשוב שבע שנים לאחור, ולצלחן בשנית, בדרך אחרת לגמרי.

יהיה זה רק בזיכרוננו שיוכל זמן להיפצע ולשתות דם. כך שבע שנים אלו,שבתחילתן עומד אני בן חמש-עשרה ובסופן בן עשרים ושתים, שנים אלו פגומות ומצולקות, ובזיכרוני החי שוקק במדמני דמי, בורות זפת פעורים, והלהט הדביק אך ממתין לי שאטה משקלי יתר על המידה כלפיו ואצנח אלי תופת. ואותה גאולה שקרית, גשר סללה מעל הפירים, לצלול אל עצמי בהפוך תקוותי לעמוד שוב באותה נקודה ולאחות את כל שנפגם בלא תקנה.

כבד היה המשא על כתפיי בצאתי. מלא היה תרמיל זה בן שבעת השנים ורב משקלו, ודייריו, רוחות הרפאים שלי, שדיי השנואים והאהובים בה בעת. את כולם נשאתי על כתפיי ההולכות ודואבות, והיה זה שנקרה בדרכי איזה מראה, מקום או תסרוקת, איזה ריח, בושם או אבק שריפה, שהגיחו הם מן התרמיל להעביר עימי לילה, לפקוד את דקות ההמתנה לשינה ולהפכן לשעות וללילות שלמים עד בוא בוקר. וייתכן והייתה זו מנוסה, שהניעה אותי להגות במשך זמן כה ברב במסעי, אך מנוסה כושלת, כושלת משום שכך נידונה היא להיות עוד בטרם לידתה. הכאיבו רצועות התרמיל בכתפיי, וביקשתי להשליך מעלי העול, וכך גיליתי שלהשתנות אין משמע להטיל את התרמיל מעל כתפינו, אלא לסדרו, לארזו בצורה חכמה ולהיטיב את השקתו עם הגב. ומהו מסע אם לא לצעוד במדברות נפשי השחונים ולהלך במעבה יערות חיי?. האם אפשר להשתנות במהלך ארבעים ושישה ימים? ולמעשה אין זה שאנו משתנים אלא גדלים, מתקדמים ולומדים, ואותו בניין ערום מתקן גווניו ועוטה צבע ההולם את צורתו יחד הפרחים בעציצים על החלונות, ומראה של בובת הראווה מוסיף לו עוד כחל ועוד שרק בדשי חליפתו. הזמן, הולכים ומעמיקים אנו בחיינו, דרך ניסיונות וחוויות מעצבים את אותו המסלול הפתלתל בדרך אל תשובתו הגואלת, היום בו נחדל מהשתנות. וכיצד, או באיזה קצב, אנו למדים? הרי ייקח לנו כשלוש שניות לשמוע שהעולם למעשה הינו עגול והנה נוכל לאמר כי למדנו דבר מה ויודעים אנו דבר מה, וכך הרי שבארבעים ושישה ימים נוכל לדחוס אין קץ צעדים קטנים של למידה, וודאי למעלה ממליון. אך מתי זה שיזדמן לנו, לאחר אותן שלוש שניות שלימדונו שהעולם עגול, לעמוד על חופו של ים ולצפות בספינה שוקעת אל תוך האופק ולהבין מה משמע אותה אמת שהעולם עגול הוא? ואז מה הם ארבעים ושישה ימים? אז מה הם למעלה ממליון צעדים?.

*******

מסע אינו מתחיל בצעד אחד, מסע מתחיל ברבבות הצעדים שקדמו לו. שלט בודד למרגלות דרך עפר רחבה וסימון בן שלוש צבעים, כחול, לבן וכתום, והנה מתאספות להן שנים של צפייה, חודשים של תכנון ושבועות של הכנה, כל הצעדים הקודמים לצעד ראשון בודד ומיוחל. וכזה הוא כל רגע בחייו של דניאל, שבכדי להסביר כיצד הגיע לאותו הרגע ידרש לגולל אין ספור סיבות ונסיבות, אירועים, תהליכים, השפעות וכהנה וכהנה פרטים שכולם חשובים ורלוונטים עד שבכדי להסביר את סיבת מעשהו של דניאל יידרשו לנו תיאוריהן של כל שנות חלדו, וגם אז תקשה המשימה. ואולי זו השאלה, אותה שאלה הסונטת בנו בכל אשר נהיה, מדוע אנו ניצבים כאן? ממש במקום זה? ומדוע פנינו מופנות בכיוון זה ולא אחר? שהרי נדע כי בכדי לענות על שאלה זו יהיה עלינו להסביר את עצמנו ממש, להבין מי ומה אנו.

ואם כך מה הביאני אל אותה הנקודה לחוף ים סוף, מרחק כמה מאות מטרים ממעבר הגבול למצרים? היה זה רגע ייחודי, ככל הנראה פרדוקסלי במקצת, בו עמדתי בנקודה אחת ובה מתחיל מסע לנקודה אחרת, מרוחקת ממנה, שם ביקשתי לגלות מדוע כלל ניצבתי בנקודה הראשונה. דומני כי כאחרון הדניאל מאז ומתמיד ביקשתי להבין את עצמי, אך עתה עשיתי גם דבר מה בנידון.

הנאה שאבנו, דניאל ואני, מלתהות יחדיו כמה שנים אנו כבר מגוללים את רעיון מתהווה לכדי חלום זה של "שביל ישראל", ובכל פעם שהשחנו בדבר, בנינו לבין עצמנו או למען ישמע אחר, מוצאים היינו תשובה אחרת למניין השנים למין הנץ נבט הרעיון, אך בכל פעם הייתה התשובה מרשימה.

שלושה עמדנו שם, בתווך בין אורות אילת לאורות עקבה, בכביש המואר באור עמום וחולש על הים שבאדוותיו משתכשכים הכוכבים. במשך הזמן, וכנראה אכן היו אלו שנים תמימות בהן ציירתי בראשי את דמותי, נושא תרמיל, בשיער מלא זיעה ואבק ופנים מזוקנות, צועד במשעלי הארץ, בכל משך זמן זה דמייני אני, וודאי גם דניאל, את אירוע זה של פתיחה כאירוע זוגי ולא ככזה המונה שלושה שותפים. אך דרכם של החיים היא כזו, ורעיון סתמי דרך צד שלישי הולך ומתגלגל, מתבשל בדמיונות הוזי עתיד ואלו נטבלים בקדירת שיקולים פרקטיים יותר, ופעם הוא נדמה כעומד להתרחש, ואז נגוז שוב אך בכדי לשוב ולהתממש ברגע האחרון. כך עמדנו שם שלושה, ובאמצע ביני לבין דניאל עומד ערן, ששלושה ימים לפני יציאתנו הודיענו סופית כי בכוונתו להצטרף אלינו. מניעיו היו מעט סתומים בעיניי באותה העת, וכך נותרו למעשה כל משך המסע, אך לאחר שכבר כילה מעל למחצית מתוואי השביל מצפון לדרום בחר ערן לקטוע את רצף הטיול שלו, לקפץ אל סופו ולהתחיל לצעוד בכיוון ההפוך מתוך כוונה להשלימו מן הכיוון השני. אני, דומני, שמחתי בחברתו ושותפותו.

התמהמהנו מעט באילת בטרם שמנו פעמינו אל מסוף הגבול. לבוקרו של אותו היום ייעדתי הכנות קדחתניות, לארוז את התרמיל בהתאם לרשימה שהתגבשה בראשי ועל נייר במשך זמן רב, להדפיס ולכרוך בחנות הכתיבה את חוברות המסע ולהיכנס למקלחת אחת אחרונה שכן ידעתי שכזו לא תזדמן לי בקרוב. אך פקק תנועה בדרך מביתה של טל חזרה אל ביתי קיזז בזמן העומד לרשותי מן הצד האחד, ושיחת טלפון מדניאל המודיע לי כי השיג לנו הסעה לאילת, אך נהגנו מבקש לצאת לדרך בהקדם, לפחות כשעה לפני מועד האוטובוס, קיזזה בזמני מן הצד השני. כך החלה מסכת אריזה בהולה ושיחות תיאום שבסופן הגיעה אמא, מארגנת לעצמה פרידה נוספת, והסיעה אותי לביתו של דניאל. נהגנו המיטיב, ידידו של דניאל בו פגש בערב הקודם וגילה כי הוא נוסע במכוניתו לסיני וייאות לקחתנו עימו ולהוריד אותנו באילת, היה אחד מאותם הפנים, מוכרות בלא ספק אך חסרות שם שתחתיו נמצאים אך הקשרים קלושים בזיכרון ושיירי רושם מאירוע כזה או אחר שייתכן ומוטעה הוא, אך לא היה כל רושם אחר תחתיו שיפר אותו. יהיה זה מן כלל שכזה, לפיו הנפרדים תולים רגשנות גדולה יותר בפרידה, ואולי זה בהיעדר ברירה, שכן לאלו העוזבים ישנה החירות לנוס לעיסוק בפרטים הטכניים ובמשימה שלפניהם, להביט קדימה ולא אחורה. כך הרעפנו חיבוקים אחרונים על הורינו העומדים בפינת הרחוב, צופים בנו נלחמים לדחוס את תרמילינו אל תוך הרכב הקטן, ויצאנו לדרכנו, מצופפים, דחוסים כתרמילינו, דניאל לצד הנהג ואני וערן במושב האחורי.

תביטו בנוף הזה, אומר ערן בשעה שאנו שועטים דרך הערבה, את כל זה אתם עומדים ללכת, ועכשיו אנחנו עושים את בכמה שעות אבל בהליכה זה כמה שבועות. ואני מביט בנוף המדברי ומאזין למוסיקה, "רדיו בלה בלה" של "החברים של נטשה" שבשקט של המדבר עוד ימשיכו להדהד בראשי ימים רבים לאחר מכן, מנסה לחשוב על דבריו של ערן אך הם אינם מצליחים לעורר בי את הרושם המצופה. באילת אנחנו יורדים אל מול הקניון ותורמים את חלקנו במחיר הדלק בטרם ניפרד מידידו של דניאל שבינתיים למדנו כי הוא נס מהשיבה, זה עתה שב והודו ובמהרה שם פעמיו אל סיני בכדי להקל עליו את קשיי ההסתגלות. אוכל, דלק, מעט מצרכים ופאקט "נובלס" תחת זה ששכחתי להכניס לתרמילי בעת האריזה החפוזה, אך הדבר הראשון בעיר התיירות המנומנמת בשלהי החורף שאחריו בלש מבטי היה חנות ספרים, בתקווה לשכח את זעמי על דניאל שאמור היה להביא עימו מגדיר צמחים ולא עשה זאת בתואנה שמשקלו רב מידי. ואני ניסיתי לכבוש את כעסי, שכן היה על דניאל לדעת שדבר זה יקר לליבי בין רשימת הציוד עליה נדברנו, והוא אפילו לא טרח להודיע לי שבחר על דעת עצמו לוותר על מצרך זה, וסיפר לי על כך רק כאשר שאלתיו, אי שם באזור צומת הערבה. לאחר שקוננתי מעט בפניו והוא התאמץ להצטדק, בחרתי שוב לא להעלות את הנושא ורק לנסות ולרכוש איזה מגדיר או מדריך באילת, להביאו בלא אומר גם כסוג של מחאה בפניו על חוסר ההתחשבות שלו.

מאזור המסחר של אילת אנו עולים על מונית המסיעה אותנו אל מסוף הגבול טאבה. את כל זה ברגל?!, נדהם נהג המונית לשמע תוכניתנו וזוכה לבכורה בהלצה שנשמע לא פעם במהלך מסענו, למה לכם? בואו, אני אסיע אתכם ביום אחד. אז מה אתה אומר על הבחירות? אני מנסה לספק לנו איזה בידור למשך הנסיעה הקצרה, אההה, לא מעניין! הוא מודיע כחוזר על דבר ששמע לפני זמן מה ומאז חזר עליו עשרות פעמים, אני אומר לך, הוא ממשיך, שנים אני הייתי מצביע ליכוד, אבל הפעם אני לא מסוגל, לא מסוגל לשים ביבי בקלפי. במסוף טאבה נפרדנו מנהג המונית ומלאנו מים בעמדת השמירה הישראלית בטרם החלנו לפסוע חזרה במעלה הכביש לכיוון אילת בחיפוש אחר נקודת ההתחלה של השביל. כאשר הצעתי לטפס בלילה על הר צפחות ומפסגתו לחזות בזריחה הראשונה מפציעה מעל מסענו חשבתי כי נישן למרגלות ההר ונשכים קום לפנות בוקר בכדי להעפיל עליו, אך צמד שותפיי חוששים מיקיצה באישון ליל וכך מתקבלת החלטה לטפס כבר בערב ולישון על הפסגה או בסמוך לה.

היה זה היום העשרים ותשע לחודש מרץ בשנת 2006, וודאי יום סתמי אם אינו עומד ביחס לימים אחרים, ויום זה עמד מרחק יום בודד לאחר הבחירות בארצנו, שלושה ימים מיום שחרורי מצה"ל ומעט יותר מחודשיים בטרם תאריך הטיסה שלי ושל דניאל לאפריקה. ומאותו רגע, ואף קודם לכן, הפך אותו תאריך בסופו של מרץ לאירוע בפני עצמו, תאריך שנחרט בזיכרוננו ותאריך שביחס אליו ימדד יום אחר, ארבעים ושישה ימים אחריו.

וביום העשרים ותשע לחודש מרץ בשנת 2006 בשעה שמונה בערב התחלנו מטפסים במעלה דרך הג'יפים הרחבה. בגדיי עוד נקיים, מכנסי הnorth face בצבע האוף-וויט וחולצת הטריקו הפשוטה ארוכת השרוולים בצבע זית בהיר, תרמיל הGregory  השחור על כתפיי, מאחוריו מחובר מזרון השטח הכתום וצינורית השתייה משתרבבת מעבר לכתף ימין ומתחברת לרצועת החזה, לרגליי נעלי הvasque הכמעט חדשות ורק חלקן התחתון נגלה תחת שיפולי המכנסיים, עורן החום מבריק ונקי, חף משריטות ופגמים. חתימת זקן שליוותני מזה כמה חודשים בהם השגתי את אישורו של רופא צבאי ונגזזה קלות זה עתה על פניי, שערי שגולח כמעט כליל ביומה האחרון של שנת 2005 מתחיל להתנפח מעל פדחתי, בתזמון מושלם ליום השחרור. הכל כה בתולי, ציוד חדש מעל דניאל המבקש להיות כזה, מחכה למדבר שיכה בו, ירבב בגדיו באבק, זיעה ופיח מדורות, יעבה זקנו, יאריך שערו, ישחים עורו, יקשיח ידיו, ישחק בבד התרמיל ויפורר את קצוות המזרון, לעשרות ומאות הליטרים שיזרמו דרך הצינורית אל הגרון הניחר מהליכה תחת השמש חסרת הרחמים, לאבק שיכסה כליל את הנעליים ולסלעים והשיחים שישרטו בעור. כך אני צועד במעלה העלייה להר צפחות ומקלות ההליכה פתוחים לכל אורכם ואחוזים בידיי.

יומיים קודם לכן היינו שלושתנו בביתי וצפינו בהפועל ירושלים מסיימת את מסעה האירופי לאותה עונה בהפסד לדינמו מוסקבה בטרם פרשנו לחדרי לדון בתוכניותינו. תקצצו במשקל, אמר ערן ממרום כשלושים ימי ההליכה שכבר צבר, כל דבר, תביאו כפכפים במקום סנדלים כי זה שוקל פחות, ולדעתי אין סיבה לסחוב מגבת, אם מישהו כבר מארח אותך ונותן לך להשתמש במקלחת שלו הוא גם ייתן לך מגבת, ושמפו וגם תוכל לקחת ממנו נייר טואלט, זו התפיסה שלי, הוא מסביר, הרי על כל דבר אומרים שהוא לא שוקל הרבה, אבל עוד דבר ועוד דבר, ובסוף יגיע הקש שישבור את הגב. כאשר הגעתי לביתו של דניאל שקלנו את התרמילים, שלי התגלה ככבד ביותר, כשלושה-עשר קילוגרמים עוד בטרם מלאנו את בקבוקי המים, בעיקר בשל החוברות שסחבתי עימי ומצלמת הריפלקס הדיגיטלית האהובה שלי שהחלטתי כי עול משקלה אינו סיבה מספקת שבעיטה אוותר על צילומים יצירתיים יותר. וכאשר הצטמקה דרך הג'יפים למשעול צר, נשאתי את מלוא משקל תרמילי מגובה פני הים אל מרום 278 המטרים של הר צפחות.

ומלבד אותו תרמיל Gregory שחור היה תרמיל נוסף רתום אל גבי, רצועותיו חורצות בכתפיי, קצהו מיתמר מעל ראשי ומשקלו מכביד על רגליי ומאיים להכריען. ישנה אסכולה של מטיילים, בעיקר כאלו שמטפסים, סיפר לי פעם דניאל בידענות, שדוגלת במינימום המשקל האפשרי, עד כדי כך שהם שוברים את מברשות השיניים ולוקחים רק את הקצה וגוזרים את רצועות התרמיל המיותרות בכדי לחסוך עוד מספר גרמים, השיא, כך סיפר לי דניאל, הוא דניאל שיצא לשביל האפלאצ'ים עם תרמיל ששקל שבעה קילוגרמים בלבד. ואני, כך נדמה, צעיר ובלתי מנוסה, לא רציתי לוותר על דבר ותחת זאת ביקשתי להסתמך על עוז רגליי ותעצומות נפשי שיוכלו לשאת בעול, שכן לוותר על דבר מה, על פרט מסוים בתרמילי ולהותירו מאחור נדמתה משימה קשה יותר, הכל נדמה כחשוב, הכל נדמה כנחוץ והכרחי למסע שלפני. ומה מילא את תרמילי? זה השני והמופשט? לילות חסרי שינה, שנים של כמיהה וחלום, חיוך ובכי, אהבה יוקדת וגעגועים אף יוקדים ממנה, דייריו, מתים-חיים, רוחות רפאים של פנים בשמיים אפלים, פוקדים אותי בלילותיי. בתרמילי, זה שאינו נישא על רגליי כי אם בידי רוחי ושרעפי, זה הנפשי, סך תקוות וזיכרונות, מתגשמים ומתנפצים ולעד רודפים אותי עד שאיני מסוגל להותיר אף לא אחד מהם מאחורי, ואת כולם אני נושא. פניהם של בני דניאל שנתפצלו לשניים, וחציים האחד מוסיף וחי, בשר ודם, אי שם ברחבי העולם ולי אף לא דבר אחד אליו ואף איני מכירו, אך חציים השני, קפוא בזמן בזיכרוני ונפשי, חי לנצח בתוך תרמילי.

משעול צר בין אבני גרניט וחול, יוצא מבין נחלונים קטנים בכדי שוב להתגלות אל נופו של מפרץ ואורותיהן של אילת ועקבה הנשקפים אלינו פעם אחת ישירות ופעם שנייה מעל המים השחורים ושוב נעלם מאחורי גבעה נוספת אך בכדי לשוב ולהתגלות מנקודה גבוה יותר. אנחנו מהלכים בחשיכה, עם פנסינו על ראשינו, מנסים באפלה לעקוב אחד השביל אך לפרקים מאבדים אותו ונאלצים לשוב על עקבותינו.

טרם חלפו עשרים וארבע שעות למן אותו רגע בו ישבתי על מיטתה של טל, השענתי גופה לאחור וצללתי לתוכה ללילה של פרידה. וודאי יימצא יופי בליל המצמיד גוף אל גוף ומעליהם מרחפת הידיעה כי זו היא הפעם האחרונה. ולא היה זה ליל פרידה ראשון שחוויתי בשנים האחרונות, וככל הנראה אין זה האחרון, כזה הוא גיל זה, עשור זה של החיים בין גיל עשרים ולשלושים בקירוב גס, גיל של אינספור הכרויות ופרידות, חדוות התוודעות ויגון געגועים בתקופה כה דינמית ומשתנה, חוצה ארצות, מקומות ושלבים בחיינו. ורבות הרהרתי בכך, כמה אנשים הכרתי בשנים האחרונות, בין התיכון, למכינה, לצבא על שלל היחידות בהן שרתתי ותחלופת האנשים בהן, כמה אהבתי? לכמה נקשרתי? כמה רציתי להותיר כחלק מחיי? וכמה נותרו?. מעל אותו ליל פרידה מטל ריחף זכרו של ליל אחר, דומה לו, בו אחזתי בפעם האחרונה בגופה של רותם לפני כשנה וחצי.

ובבוקר, כיצאתי את ביתה וצפיתי בגופה הולך בצעד זריז, כמו מבקש לברוח או לחנוק דמעותיו, מתרחק ממני, כאשר ראיתי את אותן עיניים גדולות וחומות נמלאות דמעות ומוסבות לאחור, ידעתי כי הותרתי מאחורי דבר מה שערכו רב, ולו ניתן לו הזמן היה זה מאמיר לבלי די, מאמיר לכדי אהבה, מאמיר לכדי תלות, אך נפשי ביקשה אל מקום אחר, ואולי היה זה עיתוי אומלל, אך במיטתה לא יכולתי להיוותר. ובטפסי במעלה ההר לפתע נתקפתי בהלה קלה, הרהור מדאיג אך כזה הנעים בחרדה הדומה לרוח קרירה אך במעט את הגוף, אותה נקודת הכרעה בין חולצה קצרה לארוכה. כל העת נתונות היו דאגותיי אליה, חששתי כי הפרידה תקשה עליה, חששתי לגעגועיה ולקולה הקורא לי בלא שאוכל לשמוע, לגופי הנעדר-נוכח במיטתה, ולפתע תהיתי אם לא פגעתי גם בעצמי, שהרי אם יקשה מסעי, עם יכבידו עלי ימי ההלך ויבואו לכדי נקודת משבר, האם לא אבקש, אשא תפילה אל אותו כוח קוסמי טמיר, שישאני אל מיטתה שהותרתי מיותמת, בקור המדבר, האם לא אבקש את חום גופה?.   

פחות משעתיים נמשך הטיפוס והנה פרוס הנוף לפנינו, נופה של הנקודה היחידה בארץ ממנה ניתן לראות ארבע מדינות, אורות עקבה, אילת, טאבה תחתינו והרחק בדרום-מזרח העיירה חקל, כבר בערב הסעודית. אך עתה מקשה עלינו הלילה האפל לזהות איזו מן הפסגות סביבנו היא משאת נפשנו, הנקודה ממנה נבקש לצפות בזריחה הראשונה של טיולינו, הכיפה הזו או הכיפה ההיא, ודומני כי הפסגה היא מעבר לערוץ הבא אומר ערן. לבסוף אנו בוחרים נקודה שאינה פסגת ההר, אך קרובה דיה וגבוהה דיה, וקובעים את מקום הלינה שלנו. ארוחה קלה ושיחה קלה ואנו כבר נספנים אל תוך שקי השינה. אני חולק עם צמד שותפיי את התובנה כי למעשה יצאתי למסע עם שני החברים הטובים ביותר של שני העשורים הראשונים לחיי וזוכה לקולות "אווו..." מלגלגים.

1

כוונות לחוד ומעשים לחוד, את הזריחה מבליחה מעל הרי אדום ראינו שלושתנו אך בהצצה חטופה מתוך שק השינה שהכירה לפנינו גם את הרוח המקפיאה על הפסגה הפרוצה, וחזרה לשעת שינה נוספת בטרם יצאנו לדרך. ערפילים ממלאים את בקעתו של השבר הסורי-אפריקאי תחתינו והשמש ממזרח הופכת את הים שילווה אותנו לפרקים בימים הקרובים, הולך ומתרחק, לפלטה מבהיקה וחלקה. צעדינו, צעדי ארבע רגליים כל אחד יחד עם מקלות ההליכה, מקרקשים על אבני הגרניט הגדולות ואנחנו מגיעים במהרה אל פסגתו האמיתית של הר צפחות ופוגשים בזוג תיירים אירופאים שמטיילים באזור. דניאל וערן הולכים מרבית הזמן לפנים ואני מזדנב מאחוריהם ושמחתי כפולה, הן בשל העובדה שהשניים, שבניהם היה אך קשר מועט בעבר, מסתדרים היטב יחדיו והן עקב העובדה שבשל כך יכול אני להלך בשתיקה, שקוע בנוף ובשרעפי לחילופין, עד שעיתים הם הופכים לאחד.

השביל, כך גיליתי כאשר בהכנותיי עברתי על נתיבו, חולף כחמש מאות מטרים מבתיהן של דורין וכרמל, שאותה אני גם צפוי לפגוש במהלך ההליכה כאשר תגיע מן הצד השני, כארבעים מטרים מביתה של ליאת,כקילומטר מבסיס סיירת "יעל" בסירקין, 12 קילומטרים מביתה של נגה וכשתי קילומטרים מביתה של רותם. אתה כזה חמוד אייל, כתבה לי טליה מארצות הברית, ברור שהשביל עובר ליד כל אהבותיך הנכזבות, זהו העקרון שמאחורי שביל ישראל, הוא עובר דרך כל הארץ, גם דניאל סירב להתרגש מן הגילוי, אך נפשי שלי נמלאה גיל נוכח הסמליות שתמלא צעדיי. ומה ביקשתי? להגיע אליהן, ולהוסיף לצעוד מבלי להסב מבטי, להותיר אותן מאחור, את כל שרדף אותי זמן כה רב.

סביבתו של הר רחבעם נראית כמובלעת חוואר לבנבנה בתוך צוקי הגרניט הכהים שחולשים עליה מכל עבר. אנחנו עוצרים בכדי להשאיר מסר לדורון, העורך שלי בעיתון, שאמור לצאת אל אותה הדרך כמה ימים אחרינו, "טימי, דרך צלחה" קוראת כתובת האבנים שאותה, כך יסתבר לימים, מעולם לא ראה דורון. שביל צר ומלא דרדרת מוריד אותנו אל אפיקו של נחל גשרון בו צעדנו מרבית היום, נחל צחיח ויבש ובו פזורים עצי שיטה ושיחי רותם וצלף. השמש קופחת ואנו מתאווים אל אותן הנקודות בנחל בהן גובהים קירותיו ומצילים על נתיבו ובנקודה כזו אנו גם בוחרים לערוך עצירת צהריים. עול הזבובים הטורדניים גובר עלינו ודניאל ממהר לשלוף את הכילה מתרמילו, ולאחר כמה ניסיונות עקרים לפרוש אותה מוצא לבסוף פתרון בכך שהוא תוקע את מקלו של ערן, שאינו אלא מקל מטאטא, בתוך זיז סלע ואליו קושר את הכילה. אנו מזדחלים אל תוך הרשת ושואבים הנאה מקול זמזום אויבינו המכונפים שמרחפים סביבנו אך אינם יכולים להגיע אלינו. הקימה המוקדמת וההליכה במדבר שעוד טרם נתרגלנו אליהן נותנות אותותיהן ולאחר האוכל אנו נותרים בתוך הכילה, בגוף מעורטל למחצה, שרועים על חלוקי הנחל ונהנים מן הקרירות שמספק צל קיר הסלע, צמד מרעי מרחפים אל עבר תנומת צהריים קלה בשעה שאני נותר ער, עוקב אחד ציפור מדברית שמדלגת בין הסלעים לעץ השיטה הסמוך, מנסה להבחין אם מדובר בסלעית שחורת כנף או לבנת בטן וקורא בחוברות שלי.

לאחר המנוחה, ממנה מתקשים אברנו שהתקשו וגופנו שכבד לקום, אנו ממשיכים במעלה הנחל, תרים אחר חריטות קדומות באבן שאמורות להימצא על אחד מקירות הנחל, אך מוצאים בעיקר חריטות מאוחרות יותר, שרידי טיולים שנתיים ותלמידי בית-ספר שדימו בנפשם כי הבאים אחריהם ישמחו לדעת שכך וכך "היה כאן" ובאיזה תאריך.

איני יכול לשכוח כי ערן שהה את משך כל כולו של החודש האחרון במחיצת כרמל. ברגע שאנחנו התחלנו לדבר על שביל ישראל היה ברור שגם כרמל תרצה לעשות אותו, אבחן דניאל וצדק רב היה בדבריו. והיה זה דרך כרמל ששמע ערן על כוונתנו לערוך את המסע וכך יצר עימי קשר כחודשיים קודם לכן, מבקש לבחון אפשרות להצטרף אלינו. אני ולאחר מכן גם דניאל קיבלנו בברכה אפשרות זו, אך בעוד ערן מבקש שהות לבחון את אפשרויותיו ומתמהמה במתן תשובה, היה זה ממקור שלישי ששמעתי שהוא וכרמל נדברו לצאת לשביל יחד, וכי הם יוצאים לדרך כחודש לפנינו ומכיוון צפון. והיה זה מסיבותיו של ערן שבחר לנטוש את אהובתי זהובת השיער ואת צמד שותפותיהם ולחבור עימנו בעיצומה של הדרך. ואילו אני, חוקר אותו בעדינות, מנסה לגעת בה בתוך מילותיו, האם נראה לך כי יצליחו שלושת הבנות לצלוח לבדן את המדבר? מתי אם כן צפויים אנו להיתקל בהן? אם כך ודאי לאחר שנעבור את מצפה רמון, לא כן?.

עזבנו את נחל גשרון והחלנו מטפסים אל הר יואש תוך שאנו סוטים מעט מהשביל העובר מתחתיו מבלי להעפיל לפסגתו. את ההעפלה ונוף הפסגה אנו חולקים עם קבוצת תלמידים בטיול שמגניבים מבטים תוהים אל עבר השלישייה עם התרמילים הענקיים ומה שנדמה כמקלות סקי. בפסגה אנו סרים הצידה ומתרחקים מן הקבוצה אל נקודה מעט גבוהה יותר. אנו טרודים מעט בנושא המים, דניאל וערן החליטו בניהם ללון בחניון לילה מזרחית להר שאף הוא סטייה מסוימת מן המסלול, עתה דנו אם הצלליות הירוקות שנראו בחניון ממרום התצפית יכולות להוות כמקור מים, והאם יש לתפוס טרמפים אל בסיס משמר הגבול שנמצא כשלושה קילומטרים מערבה בכדי להביא מים משם. אני נפנה מעליהם בכדי להביט בנוף מעברה השני של הכיפה, ובדרכי אני בוהה מזרחה אל הרי שלמה ויהורם ואחרים הרי אדום, אך בעוברי את נקודת שיא הגובה מופנה מבטי אל רכב שעד עתה נסתר מעינינו ובו צמד גברים בעלי מבטא רוסי מהם אני מקבל בקבוק מים ושב אל חברי עם ארשת מסוגלות נסוכה על פניי. ערן ודניאל מתחילים בירידה בשעה שאני עוד אורז מחדש את תרמילי עם בקבוק המים, תוך כוונה להדביק את קבוצת התלמידים ולהשיג מהם עוד מים. בהגיעי למרגלות ההר אני חוזה לראשונה בהשפעתו של שביל ישראל על בריות, נהג האוטובוס, מלווי הקבוצה ומספר תלמידים התגייסו כולם בכדי למלא את מלאי המים, ומדריכת הקבוצה אף מעמיסה עלינו חבילות אוכל, ופלים, ירקות ונקניק וכן עצות בנוגע למסלול מחר ואת הידיעה כי בחניון האמור תלון הלילה קבוצה מתנועת נוער אמריקאית, ולכן ודאי שיימצאו לנו גם שם מים.

בהגיענו אל החניון אנו שמחים לגלות שהצלליות הירוקות הינן למעשה שירותים כימיים ולידם מוצב מיכל מים גדול וממנו יוצאים ברזים. אנו גם שמחים לגלות כי משפחת יעלים אף היא ששה במיכל והיא מקיפה אותו, שותה מהשלוליות שנקוו סביבו. מעבר לפינה יוצא דניאל צעיר שמשום מה מבקש להבריח את היעלים, אנחנו מניחים את תרמילינו בפינת החניון וניגשים למלא מים ובדרך לומדים מפי הצעיר כי אכן ישנה קבוצה מתנועת נוער אמריקאית כלשהי שיחלקו עימנו את הלילה באתר. עוד הוא מדבר וחלוץ נערים רעשניים מגיע מצפון ומתיישב במתחם הציוד הפרוש שהכין מבעוד מועד הצעיר וצעירה נוספת שעימו. אט אט זורמים בני הנוער מתוך המסלול ומצטרפים לחבריהם, ומי יודע אילו מחשבות ממלאות את ראשינו, והאם הן קשורות בקיבתנו שחזתה בכמות הסירים ומלאי המצרכים בצידו השני של החניון, או אולי איבר הממוקם נמוך יותר ששמע קולות נשיים סביבו, ואנו מעתיקים את מיקומנו לנקודה קרובה יותר אל האמריקאים.

הלילה אט אט מחשיך ועימו תקוותנו. משך כשעתיים עסקנו בעינינו, פוזלים כל העת וכורים אוזן לעבר הקבוצה, מצפים להזמנה לארוחת ערב או לבקשה להתארך סביב מדורתנו, אך אלו בוששו להגיע. לבסוף נכנענו והתחלנו לבשל את מזוננו חסר הריגוש, תבשיל אורז עם מעט חלווה לקינוח, תוך שאני ודניאל דוגמים לראשונה את אצבע החשיש שהבאתי עימי. איננו שבעים, אך גם איננו רעבים, והחשיש מפכה בגופנו הלאה, מטיל אותנו לבהייה חוזרת ונשנית במדורה המרצדת. שני הונגרים יצאו לטיול, מתחיל ערן לספר בדיחה לצמד זוגות אוזניים מסוממות, אחד אמר לשני: אתה תביא אוהל ואני אביא אוההל, הוא מטעים את דבריו במבטא הונגרי שגורם לי ולדניאל לנסות לעצור בעד צחוקנו, לשמרו לתום הבדיחה, בסוף שניהם אכלו בגשם, חותם ערן בפאנץ'-ליין צפוי ומאכזב מעט, אך די בו כדי שאני ודניאל נתגלגל מצחוק וערן מגחך אחרינו בצחוק האופייני שלו, משועשע מבדיחתו שלו וממראה הצחוק משולח הרסן שלנו. ראש חודש והלילה שחור לגמרי, רק פס ירח דקיק הופיע קודם לכן ונעלם עוד לפני החושך. שכוב לצד המדורה הדועכת לאיטה אני בוהה בשמיים אך מחשבותיי נמשכות לנושאים ארציים ולעובדה כי טרם קיבלתי את הצ'ק האחרון מחברת "קונברה", והרי בו במידה רבה תלוי הטיול באפריקה. הרי חייב להיות דבר מה כזה, אני מספק לעצמי פרשנות אודותיי, דבר מה שימנע בעדך מלהרגע לגמרי ולהתמסר לטיול בכל מאודך, לא להגות בדבר שאינו קשור בו, איזו טרדה מעיקה.

אם היו אלו דקות מספר או שעה למן הרגע שנרדמתי, אין אני יודע מתי היה זה כאשר קרא דניאל, פיש קום! והציג בפני כהצג דוגמנית מוצר מסוים מגש 'פיצה האט' פתוח לראווה אל מול עיניי. לאחר מכן שיחזר דניאל כי כבר בשעה שכמעט ונרדם שמע צעדים קרבים בחושך ובעקבותיהם הגיח אחד ממדריכי הקבוצה, ישראלי, והציע לו את מגש הפיצה שנותר לו ולחבריו. תאכלו את זה בבוקר, אולי זה יהיה קצת קר, אמר המדריך לדניאל, ודאי לאחר שהבחין בי ובערן כבר ישנים בתוך שקי השינה, אך דניאל מיד העיר אותנו, ומבלי לצאת משקי השינה, עם הפנסים על מצחנו, מעולם לא ידענו אילו תוספות היו על הפיצה, שכן היא לא עמדה די זמן באוויר העולם מרגע שהורם מעליה מכסה הקרטון.

2

בבוקר אנו מתארגנים לאט ונהנים שוב משאריות שמציעה לנו הבחורה הישראלית שהכינה אמש את המתחם, ואוכלים ארוחת בוקר עשירה יותר מחטיף הגרנולה שייעדנו לה. בהעדרם של האמריקאים שכבר יצאו לדרכם חוזרת לה משפחת היעלים, ומתקרבת אלינו עוד ועוד עד שעולה בידו של ערן להאכיל את העופר החשדן בשברי ביסקוויטים מכף ידו. נרגשים מן המאורע הקסום שתועד היטב במצלמותינו שלי ושל דניאל, היעל הצעיר נאבק בפחדו מחד וברעבו מאידך, קרב, אוכל ונסוג, וחוזר חלילה. מבט אחרון על הר שלמה שראוי מאוד לשמו, רק שישי בגובהו בין הרי אילת הקרויים רובם על שמות מלכי ישראל, אך כשם ההיסטורי, מרשים הוא אולי מכולם, ניצב כגוש גרניט אחיד בגוון ארגמני-ירקרק, מוצק ועוצמתי.

בשוקת הקטנה והמעופשת של עין נטפים אני מוציא את חוברת המסלול שלי, זהו המעיין היחיד באילת שנובע כל ימי השנה, אני מיידע את חברי שמביטים בזלזול מאוכזב משהו בזרזיף המים הגולש על הסלע אל תוך השוקת, מעיין זה השפיע על קביעת קו הגבול בין האימפריה הבריטית לאימפריה העות'מנית  שהוא קיום קו הגבול בין ישראל למצרים, אני ממשיך לקורא מתוך הדף ומסיים בעובדה שבשנת 1965 בנו המדריכים של בית-הספר שדה אילת שוקת חדשה במקום אך היא נהרסה בשיטפון והוחלפה בשוקת חדשה ב1968 ומצליח רק להגביר את חוסר העניין של דניאל וערן. איני יודע מתי ובאיזו השפעה נולד הרעיון, אך אני שמחתי בחוברות "החינוך" שלי, כפי שכיניתי אותן, פק"ל החינוך. משך שבועיים טרם יציאתנו כיליתי שעות אל מול המחשב, עובר לאחור על ספרו של צבי גילת, מוקף במפות וחלונות חיפוש באינטרנט על המסך, כותב כל פיסת מידע שהצלחתי לדלות אודות נקודות ואתרים במסענו, ומשנתעבתה ונתארכה החוברת המתארת את המסלול וכן המאמרים שהורדתי בנושאים קשורים שונים, החלטתי לבסוף להכין חוברת מסלול שאליה יצטרפו אסופת מאמרים בנושאים מגוונים, היסטוריה, גיאולוגיה, בוטניקה ואף מאמרים על דרוזים, המשנה וכו', כמו כן הכנתי כעין מגדיר בעלי חיים בצירוף תמונות, דרכים לזיהוי ומספר מילים אודות בעלי חיים שונים שעשויים אנו לפגוש. חוברת המסלול ומגדיר בעלי החיים חולקו לשניים, צפון ודרום, וכך יצאו תחת ידי חמש חוברות, כרוכות בפלסטיק שחור מן הצד, קרטון חום בתחתיתן ופלסטיק שקוף שמכסה את קדמתן. שלוש מתוך חמשת החוברות הללו נחו בתא הראש של תרמילי, יחד עם מגדיר הצמחים, מחברת היומן שלי ומחברת הכתיבה הכללית. עם שהתרוממנו לעזוב את המעיין העלוב משהו וכבר החלנו צועדים בנחל ראינו לפתע דמות יורדת בזריזות מן המצוק שמעל המעיין. בחור שלראשו כפייה אדומה ומתוכן ניבטות פנים אתיופיות ועל כתפיו תיק גדול מידות ארוז ברישול ועליו תלויים מבחוץ מיני חפצים ניגש אלינו בצעד מהיר. אני באמצע fucking nowhere עם תיק ענק על הגב, מה אתה חושב שאני עושה?! הוא זועק כאשר אני שואל אותו אם גם הוא צועד בשביל ישראל. אנחנו צוחקים ונדמה כמתאהבים מיד בבחור השחור, רחמים שמו, עליו אנו משיחים דקות ארוכות לאחר שהותרנו אותו מאחור במעיין, מקווים אולי לשוב ולהיתקל בו.

שביל ישראל יוצא את נחל נטפים ומפלס דרכו בשלוחה שמעליו, אך בהמלצתה של מדריכת הטיולים מהר יואש המשכנו בתוך אפיקו של הנחל, מגלים במהרה מדוע לא נכלל זה בתוואי השביל הרשמי כאשר אנו גולשים במגלשת אבן גדולה שודאי יקשה הטיפוס עליה מין הכיוון השני, ודאי עם תרמילים גדולים על הגב. אכן, מרבית היוצאים אל שביל ישראל פוסעים את פסיעותיהם המבכירות דווקא במחוז חפצנו שלנו, קיבוץ דן שבעמק החולה. רבות ייסרה אותנו ההחלטה, לוותר על הסיום הדרמטי של הים הנגלה ממרום הר צפחות וקריאתו, תכולה ומבהיקה, מודיעה כי הנה תם המסע. שיקולים רומנטיים פחות סנטו בנו גם הם, זה להתחיל בחלק הקשה, אמרתי אז לדניאל והוא הנהן בהסכמה. אך תאריך השחרור המאוחר שלי שכפה תאריך יציאה מאוחר אף הוא בחרו בעבורנו את הכיוון בו נצעד בשביל, וכך עשינו אותו מדרום לצפון שכן ביקשנו להימנע מלעבור במדבר בחודש מאי.

בטרם נפרדנו סופית מנחל נטפים מודיע ערן על "עצירת וויסות". לפני שהצטרף אלינו היה מודאג מן הקצב המהיר בו אני ודניאל נהגנו ללכת בטיולינו, והפקיד עצמו כאמון על עצירות ארעיות למנוחה קלה. דניאל אמר כי הוא מבקש להמשיך וכך צעדנו אני וערן לבדנו שעה קלה בטרם הדבקנו את דניאל שהמתין לנו בגיא אובד. ערכנו את ארוחת הצהריים שלנו, טונה, טחינה, מעט ירקות ולחם, בין קירותיו של הנקיק הצר עם פסי אבן החול הצבעונית שמעטרים את קירותיו. יצאתי אל הנקודה בה מתרחב הנחל, גם בכדי לעשות את צרכיי אך לשם כך הרחקתי וטיפסתי כעשרים מטרים על אחת מגדות הנחל, יושב על סלע וצופה אל המרחק המדברי. מבעית ונפלא הוא השקט של המדבר, מדרונות בהירים ואחריהם הרים ועוד הרים עד שלא ניתן לראות כל זכר למעשה יד דניאל, ואין כל קול נשמע זולת הרוח בנקיקים וקריאות הציפורים הנדירות. ועוד בטרם דרכה כף רגלי במדבר כמהתי אל השקט הזה, מצייר לעצמי כעין תיאוריה שכל סימוכיה תקווה בלבד, לשקט שיחלחל לתוכי בכעין דיפוזיה, יתמזג ברעש הממלא את ראשי, ימהל וישכך אותו, עד שאהיה אני שקט ממש כצלעות הרי הגרניט הדוממים.

הבט לאחור, אני אומר לערן בשעה שאנחנו מטפסים אל אוכפו של הר שחורת, אתה רואה את הקו הזה, בין הסלעים הבהירים מימין לכהים משמאל? בפסיעה בודדה אתה יכול לקפץ מעל מאות מיליוני שנים בין הגיר הצעיר ולגרניט העתיק. הר שחורת אינו הולם את שמו אני מהרהר בשעה שאני מעפיל אל מורדותיו, שהרי הוא בהיר לגמרי ודווקא ההרים הסמוכים לו שזופים וכהים. בפסגת הביניים על המעבר הנוח שיצר האוכף אנחנו מביטים לאחור ואני מסכים עם אבחנתו של ערן כי כל הנוף שמאחורינו על סלעיו האדמדמים והעירומים נראה כמו מאדים.

בירידה מהאוכף אל קניון שחורת אני שוב מוצא עצמי מהרהר בכרמל ובמפגש הצפוי בעוד כשבועיים. מודע היטב לחוסר היכולת לתכנן מראש שיחה הפלגתי במחשבותיי במיני פנטזיות, פניה כפי שהן חקוקות בראשי באור המדברי, ואני מתרה בה לזכור את אותו יום עתידי, שכן תהיה זו הפעם האחרונה בה תראה אותי וכל כוונתי להכאיב לה, ובפנטזיה אחרת, אחותה של זו הראשונה היא קוראת אחרי, אייל אני אוהבת אותך, ואילו אני מסב מבטי אליה ומטיח בה, כרמל, לכי להזדיין. ומהפנטזיות ניסיתי להכריח עצמי לחשוב בצורה בהירה יותר. האם אבקש להיות עוין כלפיה? שאלתי עצמי בעודה מדמיין את הרגע בו אראה אותה צועדת לקראתנו מן האופק, להיות עוין שכן אני כועס עליה בשל כל אותן השנים? או שמא עלי להיות חביב וחברותי בשל כל מה שהייתה בעבורי במשך זמן כה רב? ואולי עלי לחשוב על איזו גישת ביניים, איזו גישה מתקדמת יותר המבינה לאשורה את כל תוכנו של האוויר העומד בנינו, איזו גישה שתכליתה הפנמה מוחלטת ומתוכה נובעת התעלות, הפנמה של המשמעות שביקשתי לייחס לפגישה, משמעות של סיום.

קניון שחורת מאכזב אותנו מעט ואנחנו עושים דרכנו דרך מישור רחב אל עבר הר עמרם. אני טרוד מכך שכמעט ואיני שותף בתכנונים הכרוכים במסענו, ובקביעת ההחלטות. שני הקצינים המשוחררים רכונים תדירות מעל המפה ואילו אני אך מגניב הצצות חטופות אליה לאחר שהדברים כבר הוכרעו. דומני כי דניאל מזלזל ביכולות הניווט והשטח שלי אך לאו דווקא בשל העובדה כי מעולם לא זכיתי לחינוך צבאי בנושא. אני תוהה האם הוא מבקש בכוונה לנשל אותי מן הדיונים ולייחדם לו ולערן, צמד הסמ"פים לשעבר, שכן הוא מבקש לשמר תחום במארג היחסים בנינו בו הוא עולה עלי. כך הוא גם מגיב על כל גילוי ידע שלי, שאוב ברובו מן החוברות, בסיפורי צבא המופנים בעיקר לאוזניו של ערן. ערן מצידו משתלב היטב, אם נעשה כך באופן בלתי רשמי שדניאל אמון על החלקים המעשיים של הטיול ואילו אני על החלקים הרוחניים יותר, הרי שערן חולק את שתי העולמות וניצב בדיוק בתווך בנינו.

כמו בטיפוס אל הר שחורת, גם במעלה עמרם אני אץ קדימה ומותיר פרק זמן ניכר בו אעמוד לבדי על הפסגה ואמתין לערן ודניאל. שביל לבנבן על גבעות בהירות נושא אותנו במתינות במעלה 475 המטרים של הר עמרם. במהלך טיולינו רקחנו אני ודניאל חוק, לפיו אין עוצרים בעליות אלא רק בסופן ולחוק זה ערך רב, למרות ספקנותו ההתחלתית של ערן. כך אין כובשים הר, ואין לוחמים ונאבקים במעלה, אלא מתמסרים לעלייה, בקצב אחיד, פסע אחר פסע, מעפילים על הסלע הדומם המחלץ קולות קטרוגים וקיטורים משרירי הירכיים והכתפיים עליהן מונח התרמיל המלא במים ליומיים ומשקלו בסביבות העשרים וחמישה קילוגרם. הדופק מואץ והגוף מגיר זיעה, נקודות ההשקה בינו לבין התרמיל כבר ספוגות לגמרי ואגלים דקיקים מותירים נתיבם הלח בשעה שהם זולגים במורד הבטן. וטעות תהיה להביט לאחור, לטעום טעמו החלקי בלבד של הנוף, את המבט יש לנעוץ בקרקע, לעקוב אחר מהלכם של צעד אחר צעד, ואת העיניים לשאת אל האופק רק בפסגה, להרוות העיניים המופתעות במלוא הנוף מן הנקודה הגבוהה ביותר. אני רץ במעלה, אט מגדיל את הפער ביני לבין שותפיי וער בצורה מטרידה מעט לכך, כמו מבקש לנצחם. ובפסגה, קצה קצהו של ים סוף והערים היושבות לחופו, הרי אדום ומואב הרחק במזרח ותחתיהם מתמתחת הערבה צפונה, בתחושת סיפוק אני משיל מעלי את תרמילי ומוריד את חולצתי, צופה בערן ודניאל מעפילים באטיות בחלקו האחרון של המעלה. במנוחה שאנו עושים על הפסגה אני פותח לראשונה את הטלפון הנייד בכדי לשלוח הודעת הרגעה לאימי ולטל, שמקדימה אותי ועל המסך כבר מופיעות המילים ששלחה, 'מקווה שלא שוכח להתרגש גם בקילומטר ה-34. אוהבת אותך. אין צורך לענות'. לעצמי אני מציין כמה היא מדהימה, וכיצד היא מבינה יפה לנפשי בטיול, וכאשר אני חולק את תוכן ההודעה עם שותפיי הם מסכימים.

המשכנו בהליכה קצרה אל מקום הלינה המתוכנן בדקלי רחם, נווה מדבר של מים תת-קרקעיים שבמוקדו מספר עצי דקל וברדיוס פזורים עצי שיטה. אנחנו קובעים מושבנו הזמני תחת קיר סלע בכדי שנוכל לפרוס את הכילה ובחלקו הארי של הערב אני נאבק, ידיי מגואלות בפיח, בבנזיניה שלי שהחליטה להתמרד ואינה מספקת להבה חזקה דיה אלא כזו חלושה, של אש צהובה הממלאת הכל בפיח. לבסוף נכנעת הבנזניה הסוררת למאמצי הניקוי שלי ואנחנו אוכלים את ארוחת האורז הקבועה שלנו. זהו הלילה השלישי שלנו במדבר, אך נדמה כמו חלפו ימים רבים יותר מיציאתנו, ואין דבר נפלא מזה, להבחין כמה שואב אותך המסע לתוכו, או ששואב אותו אתה לתוכך. בפעם השנייה ברציפות אני מגלגל ג'וינט לי ולדניאל, שמבטיח לערן שעד סוף הטיול עוד יגרום לו לעשן. אני תוהה האם העישון גורם לי לברוח מן השקט הזה שאני כה מבקש לאמץ לקרבי. אך הסם בדמי והלאות בשרירי מטילים את גופי לאחור, ישוב על שק השינה ונשען על הסלע, מחשבותיי מתערבלות להן בעירפול החושים עד שידיי נשלחות אל עבר התרמיל ושולפות את המחברת הירוקה, זו המיוחדת לכתיבה "כללית". ומתוך ענן הסם, בשקט המדברי, מחשבותיי שנתבשלו בראשי האפוף מתקבצות לכדי מילים קצרות על הדף, שכן אין כוחי עומד לי לכתוב יותר מכמה שורות. וכשהפסקתי לכתוב, פתאום נהיה שקט. כל הרעש הזה של המילים והשורות, ואיך שהעט מחליק על הדף. אבל השקט הבהיל אותי כנראה, ושוב חזרתי לכתוב, רושם את זה, ועכשיו שוב יש רעש. הנחתי את המחברת מידיי וצללתי אל תוך שק השינה.

3

חול מילא מיני נקבים בגופנו ואת שקי השינה שלו כאשר באמצע הלילה שטפה אותנו סופת חול קטנה. עם בוקר התחלנו לרדת בנחל רחם בידיעה כי לפנינו הליכה מעט משמימה, והנחל שבחלקו הראשון עוד סיפק מעט עניין במפלונים יבשים וקשים למעבר התרחב במהרה כשבצד ערוצו רצה דרך ג'יפים ארוכה. את 12 הקילומטרים עד אגם נחושתן בפארק תמנע אנחנו גומעים במהרה ואני דווקא מצליח לשאוב הנעה מסוימת מן ההליכה המונוטונית, צעדים על דרך סלולה שאין צורך להעניק תשומת לב יתרה להיכן מניחים את הרגל, המקלות מתוזמנים היטב בהילוך הנגדי לרגליים. דרכנו נכנסת מדרומו של פארק תמנע דרך מטמנות נימרה, קילומטרים רבועים של מדבר חפור, הפוך לכדי בורות גדולים ותלוליות אפר הנראות כחטא נורא. בצעד זהיר אנחנו נכנסים אל מתחם אגם נחושתן, מבנה מסעדה, שירותים, אוהל בדואי ומספר שולחנות סביב אגם מלאכותי בלב המדבר. מעט המומים מן הציוויליזציה אך מלאי תקווה למנעמיה, התמקמנו בתחילה על אחד השולחנות ולבסוף עברנו לתוך האוהל הבדואי לארוחת חומוס שודאי הגיע היישר מקופסא של "חומוס אחלה" ופיתות שודאי חוממו במיקרוגל, אך לאחר שלושה ימים במדבר הדבר לא הטריד אותנו במיוחד, גם לא המחיר המופקע של הארטיקים במקום. בכל אזור האגם לא היו יותר משלושים איש וגם לא יותר משלושה-ארבעה בניינים, אך כאשר צעדתי יחף על שפת האגם בכיוון השירותים הרגשתי מעט מוזר נוכח המדבר שלפתע התפוגג אל תוך קולות מוסיקה ובני-דניאל, אדמתו שהפכה כבושה ומרוצפת והמרחבים שפתע נתחמו בקירות. תרמילינו כבר עלינו ובעוד שאנו משיחים עם צמד צעירים שמבקשים גם הם לצאת לשביל בקרוב מגיע למקום מיודענו רחמים וזוכה לצהלות ברכה. אנו מגלים כי מתכנן לישון באותו חניון שאנו קבענו לעצמנו וערן ודניאל שמחים בכך, אם כי הם ערים לתחושה שרחמים אינו מבקש חברה.

המדבר כמו מוקף חומת קסמים, מחסום בלתי נראה בו עוברים האמיצים בלבד. המדבר, אלים, תובעני, חסר רחמים ובלתי סלחן, יחון אוצרותיו והסודות הטמונים בין מצוקיו, השפע הטמיר של המרחבים השוממים, רק את אלו שיציבו רגלם בארץ שחונה, בין שמש קופחת לקרקע לוהטת, הרחק מכל מים ודניאל, מקום בו דבר כמעט אינו צומח והחי אך נדירות נגלה לעין ואף הוא עלול להזיק כפי שעשוי הוא להטיב. ומדוע שיבוא דניאל בשערי המדבר אם אין הוא מבקש דבר מה? בתחתית עמודי שלמה ניצב לו מזה המקדש לאלה חתחור ודמותה החקוקה על אחד העמודים, צופה בחולפים על פניה במדבר זה שלושת אלפים ומאתיים שנה. אם ברא הדניאל אל, כורח שתהיה לכך תכלית, והאם תמוהה יהיה הדבר כאשר אדמה בנפשי שאחת מאליהם של נתיני האימפריה המצרית כולה ייוחד לקומץ פעוט של גברים, שמים פעמיהם אל המדבר, מבקשים את הגנתה של האלה בכדי לכרות מהאדמה הקשה ויבשה נחושת שתשמש לפיסול צלמיותיה של אותה אלה עצמה. ודמותה של חתחור על הסלע, מקבלת מנחתה מידי רעמסס, ברכה לצוללים את ארצות המוות בבקשם דבר מה, ומוראם נושא עימם את פולחנה המנחם של אלת המסעות והמכרות. ואם נחושת חיפשו המצרים הקדמונים במקום בו אני דורך, מה מחפש שם אני? ואילו אלים אני נושא עימי בכדי שיגנו עלי?.

מעמודי שלמה אנחנו פונים אל עבר הטיפוס אל במת תמנע, שם צולל השביל אל תוך ערמות סלעים, תוצאת מפולות התרגשו על הנחל, ונתיבו המסותת בידי ההולכים מתפוגג מעל המסלע. הטיפוס קשה, תלול ומסובך ולעיתים אנו נדרשים אף להיעזר בידינו, עד כדי כך שאנו מוותרים על מקלותינו ומחברים אותם לתרמיל, ממתינים לקריאה מחדש. דניאל מביט בי מלמעלה בשעה שאני מסיים את העלייה, מפטיר קללה על הטיפוס אך במהרה לוקח את דבריי בחזרה נוכח הנוף. אם דמה אזור הר שחרות למאדים הרי שבמת תמנע מזכירה את פני הירח, מישור הדולומיט השטוח של 'המזבח הקמברי', שטוף רוח וזרוע אבנים כהות. אני סובב כסהרורי ברחבי הפסגה השטוחה, מרבדי עננים כהים נמתחים מעל כל המדבר ובהם קרעים מזדמנים של שמיים תכולים, ועל הארץ, מרחבי הבקעה, הרי אדום והרי אילת נתונים הצל בו שטות בריכות של אור על הקרקע הבהירה. איני רוצה לרדת מן ההר, אך שעתנו דוחקת בנו. הירידה מתגלה כסבוכה ואיטית אף היא ומעלינו השמיים מתקדרים וטיפות גשם ספורדיות נוחתות עלינו מעת לעת. תרמילינו כבדים מאוד וסימנים ראשונים של לאות, פיזית ונפשית, מתחילים להתגלות אצל שותפיי שהופכים מעט קצרי רוח ונרגנים, וכבר אינם נותנים דעתם להליכה עצמה אלא רק לכברת הדרך שעוד נותרה ומועד סיומה. אני עצמי דווקא חש בסדר למעט מעט כאבים בכפות הרגליים, ומצליח לשמור על מצב רוח אופטימי.

במרכז המבקרים של פארק תמנע נוחל ערן מפח נפש כאשר מתברר שמכונת שתייה עליה ידע ולה ציפה אינה פועלת. אנחנו עוצרים למנוחה קלה והערכת מצב, השמיים ממערב מתכהים ורוח חזקה נושבת, טיפות הגשם שהרגשנו קודם לכן אף הן אינן מוסיפות לאופטימיות ולבסוף נופלת ההכרעה לפיה נוותר על לינה בחניון הפתוח ונפנה לכיוון קיבוץ אליפז הסמוך, בתקווה למצוא לעצמנו איזו קורת גג. אנו יוצאים על כביש הגישה לפארק, הולכים כשני קילומטרים נוספים במטרה להקיף את הקיבוץ ממזרח ולהגיע לכניסה אליו. לא פעם חוויתי זאת במהלך מסעי, כשיודע הגוף כי יומו יגיע בקרוב לסיומו מתיר הוא לעצמו רפיון והתפרקות, ואני, שעד אותו רגע חשתי בטוב, מצטרף לחברי בסבל שמסיבה לנו ההליכה עד הקיבוץ. כפות רגליי כואבות ואני מתעוות בצעדי, משקל התרמיל כמו קודח בשכמותיי וממלאן כאב צורב. בשעה שאנו צועדים מתרגשת מאחורינו שקיעה מרהיבה בינות העננים הכהים, ומתוך עייפותנו אנו נותנים דעתנו ליופי שמאחורינו ולפנינו מדרום כאשר כתם שמש כתמתם צובע חלקה במורדות הרי אדום. לאט מידי קרב הקיבוץ עד שבסופו של דבר אנו באים בשעריו וצונחים על ספסלים ברחבת הכניסה של חדר האוכל הקטן, אין איש בסביבה ואנו חסרי מוטיבציה ללכת ולחפש לעצמנו מקום לינה. לאחר מנוחה קלה אנחנו מצליחים לבסוף להקים עצמנו מעל הספסלים בחיפוש אחר נפש חיה כלשהי, לפי הכתוב בחוברת שלי מונה כל הקיבוץ כארבעים נפשות בלבד, ולמעט כמה ילדים שאינם מתגלים כמועילים במיוחד, אין אנו פוגשים באף אחד מבין ארבעים התושבים. לבסוף אנו מזהים גבר בשנות השלושים לחייו, בעל שיער גזוז וכתפיים רחבות, צועד לקראת אחד הבתים. אנחנו פונים אליו ושואלים אותו אם יש מקום מוגן מרוח וגשם בו נוכל להעביר את הלילה, הוא שקט באופן כמעט מטריד, מדבר כמו עושה זאת בשעה שדברים אחרים לגמרי רצים במחשבותיו. הוא מפנה אותנו לעבר גן הילדים של הקיבוץ ומראה לנו את ביתו במידה ונזדקק לדבר מה. אנחנו שמים פעמינו למבנה שבחזיתו סככה גדולה, מקרקשת ברוח, מעל משטח בטון. המקום אינו אידיאלי אך עומד בדרישותינו לאיזו הגנה ממזג האוויר, ולמרות טענתי כי למיטב הבנתי כוונת האיש הייתה שנישן בתוך המבנה הנעול, אנחנו מתחילים להתארגן ללילה ולבשל תחת הסככה, לאחר מאבק נוסף בבנזיניה שלי שלפתע מתחילה גם לדלוף וכמעט עולה בלהבות. ועוד בטרם רתחו המים בסיר מגיעים לפתע אותו דניאל שקט ועימו צעיר בעל תסרוקת מוזרה מעט ולשמחתנו מתברר כי צדקתי, והם הגיעו בכדי לפתוח בעבורנו את המבנה שמתגלה כגן ילדים מצויד היטב, ובעיקר מוצאים חן בעינינו המזרנים שבו. מאוחר יותר מגיע הצעיר לשוחח עימנו מעט ואנו מגלים כי אינו בן המקום אלא עובד בו כמטפל בילדים בגיל הגן, הדניאל השקט הזמין אותנו לביתו לקפה אך אין אנו מנצלים את ההזמנה, בעיקר משום שחשנו מעט מוזר אל מול פניו הנוקשים ודיבורו השטוח. אני תוהה האם יש דבר מה במדבר ההופך אנשים לקשים, הסביבה שמקשיחה נפשם ממש כפי שהיא מקשיחה גופם.

מרבית הטיולים שערכנו בימינו לא עלו על שלושה ימי הליכה ושתי לילות לינה בשטח, וכך דובר רבות ב'מחסום היום השלישי' המהווה את השינוי מטיול רגיל למסע הארוך שלנו. הגוף והנפש אכן הגיבו לשהות המתמשכת במסע בלאות שאפפה אותנו, לפיכך ברכנו על הלינה תחת קורת גג ומעל מזרנים שהיוו הבדל גדול בעבורנו, והגיעו בתזמון טוב.

4

רוחות עזות קידמו את פנינו בשעה ששרכנו את צעדנו, עודו עייף, חזרה מערבה בחיפוש אחר איחוד מחודש עם השביל. כפות רגליי כאבו גם לאחר מנוחת הלילה וחששתי לקראת היום, דאגה שאכן הוכיחה עצמה. מטפסים בשביל צר, סכין במרכזה של השלוחה הנמתחת צפונה מן הצוקים של מעלה מילחן, הרוחות היכו בפנינו בלא רחם, אוחזות בתרמילינו שהפכו מפרשים ומקשות על ההליכה. איני נלחם בעלייה, אלא פשוט עולה אותה, בשלווה נחושה, בהרמוניה, מעפילים אני ודניאל אל הצוקים בקצב טוב, מותירים את ערן הרחק מאחור ומידי פעם מפנים מבט בכדי לחפשו מעבר לעיקולי הסלע. בפסגה הרוח מטלטלת אותנו ומאיימת להפריח אל התהום כל פיסת ציוד שאינה בתוך התרמיל או מחוברת אליו כיאות. אני ודניאל שולפים במהרה מהתרמילים את בולמי הרוח שלנו. חלק ניכר מן הציוד שלנו, התרמילים, הנעליים ומיני ביגוד, רכשנו דרך עודד אחיו של דניאל המשווק ציוד מחנאות. את הציוד, מהשורה הראשונה של מה שקיים בארץ, קיבלנו בהנחות גדולות ומן הסתם, אלמלא עודד, לא הייתה משגת ידנו את מחירם המלא של כל הפריטים שבאמתחתנו ומסתפקים היינו בציוד פחות בטיבו. ערן אינו מצויד כמונו, וקצהו של מעלה מילחן ניכר לראשונה פער זה כאשר נדמה כי הרוח מסיבה לו סבל גדול יותר מאשר לי ולדניאל החנוטים במעילי הניילון שלנו.

עמדנו על מצוקיה הצפוניים של בקעת תמנע, שולחים מבט אוהב אחרון אל עבר הרי אילת בטרם נצלול לאזור הר הנגב. במת תמנע, אהובתי הגדולה עד כה, מאותרת אף היא, קטנה במרחק, וכבר אנחנו מתמסרים למרחבי הגיר הבהירים. הרוח ממשיכה להכות בנו בשעה שאנו מהלכים על שפת המצוק הפונה דרומה, ואנו מצליחים לשמוע אחד את השני אך ממרחק קרוב. הנוף ללא ספק השתנה, והפך מוכר יותר, בייחוד לדניאל וערן שהעבירו שניהם את מרבית שירותם לא הרחק מצפון אלינו. גבעות צחיחות בהירות ומרבדי שיחים יבשים או נוטים למות בתוואי הנחלים, מדבר כפי שלשמע המילה מדמיינים מדבר.

לקראת הצהריים כפות רגליי כבר כואבות מאוד ואני מתאווה לעצירה שמתעכבת בחיפושים אחר צל ולבסוף בוויתור עליו, השמש באותו היום לא הייתה חזקה במיוחד. לאחר ארוחת הצהריים הרגילה אני מעתיק ממחברת השירים את "דניאל חייו ארוכים" של יהודה עמיחי אל דף נייר, מתוך כוונה לשנן אותו במהלך ההליכה, ובכך אני נס מכאבי אך גם מן הנוף המדברי. את השיר הקריא דניאל בערב הראשון בהר צפחות, במסגרת מסורת 'השיר היומי' שביקשנו למסד בטיולנו. השיר יוחד בנפשי מיד וללא היסוס בעבור ליאת, וכשציינתי זאת אמר דניאל כי ידע שכך אעשה וכי אכן מתאימות מילותיו. דניאל חייו ארוכים מאוד... לראות חול הופך כביש וכביש שוב חול, אני הולך, מבטי נתון בקרקע ואני חוזר פעם אחר פעם על מילות השיר בראשי, משנן כל בית בנפרד ואז חוזר על כולם יחד, אנחנו מופתעים כל כך ממאות חגי החנוכה בחיינו, ומאלפי חגי פסח ורבבות ימי השבת... כמו כשאתה מגיע לארץ רחוקה, והשמש שוקעת והיום נמשך, ואתה אוכל ושותה ויוצא החוצה, והיום נמשך, ואתה אוהב ואתה קורא, והיום נמשך, אני מסיים לשנן את הבית הראשון. במרחק מאחורינו אנו מזהים דמות בודדה הולכת ומגיעים למסקנה כי זהו רחמים וכי בשלב מסוים וודאי ישיג אותנו, ואילו אני ממשיך בשינון, בקושי נותן דעתי לנוף. אבל דניאל חייו קצרים, אני ממשיך אל הבית השני, אילו חיינו חיי נצח לא הייתה אהבה ולא כאבה, הרעיון בנאלי, אני מהרהר לעצמי, אך לא יכלתי להביעו טוב יותר בעצמי, והשיר ללא ספק נוגע בי. אני זוכר שאמרתי לך לפני הרבה שנים: בואי אלי, היי שלי, אני כל-כך אוהב אותך, ובכית ואמרת: באת בזמן לא טוב, אני רתוקה בכל גופי ובכל נפשי לאיש היפה והרע הזה, והלכתי מאיתך וליבי נשבר בתוכי, ואני ממשיך ומהרהר בליאת. אך אילו חיינו חיי נצח לא היה נשבר ליבי, הייתי אומר לך: אין דבר, נפגש בעוד אלף שנה, ואולי בעוד מיליון שנה, ואז תהיי שלי. לאחר שהסכים עימי כי השיר אכן תואם את דמותה של ליאת שריחפה ועודה מרחפת מעל חיי, תרם לי דניאל ציטוט הולם נוסף, אומנם מפיו של משורר הנופל מעט מיהודה עמיחי אך בכל זאת מתאים, כשנכנסת לי לחיים, מה רצית אם לא אותי? אני מזמזם את שירו של ירמי קפלן.

השביל עמוס מטיילים ולקראת חציו השני אנו נתקלים בצמד תלמידי ישיבה, חובשי כיפות סרוגות, שבדיעבד אנו מגלים בוז לעובדה שהם צועדים בתוואי השביל הישן והקצר יותר בתואנה של אחרת כיצד יוכלו להגיד שהלכו לאורכה של הארץ. לפני הצמד אנחנו נתקלים ברביעיה, שלושה בנים ששניים מהם מוכרים לערן משירותו הצבאי, ובחורה אחת הנראית כסובלת מן הקצב הגברי. אני תוהה כיצד משנה נוכחותה של בחורה את הדינמיקה בתוך קבוצה המטיילת יחדיו. אנחנו צועדים לקראת שחרות מבלי לדעת מה מצפה לנו ביישוב שמהווה אך שם על המפה ובחוברת שלי המציינת כי הוא מונה כמה עשרות משפחות, שוכן על שפת מצוק ההעתקים וכי חלק מבתיו בנויים בנייה אקולוגית מבוץ. עם הגיענו לשחרות אנחנו פוגשים צמד מטיילים נוסף ואת רחמים שמדביק אותנו, כולם, כולל הרביעייה, מתכוונים להעביר את הלילה בחאן בדואי סמוך אך אנחנו מבקשים לנסות את מזלנו ביישוב עצמו. מילאנו מים וישבנו במה שנדמה ככיכר המרכזית של המושב הקטן, מחכים לאיזה דניאל שיעבור בכדי שנוכל לרמוז כי אנחנו מעוניינים במקום לחנות בו, רצוי מוגן מהרוח שממשיכה לנשב בעוז. לבסוף אנחנו מדברים עם גבר בטנדר חקלאי שמכוון אותנו אל סככה בפאתי היישוב, כעין גן משחקים מוזנח אך מקורה שפרוץ לרוח מכל הכיוונים. מותשים, סובלים מן הרוח, אנחנו מבשלים את מזוננו בסככה הקטנה ולשווא תרים אחר סידור כלשהו שיגן עלינו מהרוח. סיימנו את יומנו יחסית מוקדם ואלמלא היה עוד אור וודאי היינו הולכים לישון. גבר יוצא מן הבית הסמוך לסככה, שואל למעשינו ואומר כי המקום הוא בשטחו וכי אין אנו יכולים לישון בו, כאשר אנחנו מבטיחים לי כי לא נבעיר מדורה דעתו נחה מעט, אך הוא עדיין ממליץ לנו להתגנב עם חושך אל אחד מכמה מבנים נטושים במרכז היישוב ואופי המלצתו רק תורם להתגבשות דעתנו השלילית על המקום ותושביו. נותרה עוד שעה של אור ואנחנו מחכים בכליון עיניים לשמש שתשקע, מנסים להעביר את הזמן בקריאה ושיחה קלה. בכדי לכלות עוד כמה דקות אני יוצא לטיול במושב ממנו אני במהרה יוצא אל עבר שפת המצוק החולשת על הערבה. במצוקתי בעבר בניתי לעצמי כעין תרגיל אקזיסטנציאליסטי לפיו טוב יעשה דניאל אם יכוון קנה רובה טעון אל עצמו וישקול במלוא הרצינות ללחוץ על ההדק, ובמידה ויבחר לא ללחוץ, הרי שיבחר בחיים ומאותו הרגע יהיה מחויב להחלטתו, לא עוד נשימה כברירת מחדל אלא בחירה הדורשת סיבה והצדקה. כך עמדתי אל שפת המצוק, מביט מטה ותוהה בלא סיבה מסוימת האם לקפוץ. השתגעת? אני נוזף בעצמי בעודי מרים מבטי אל עבר האופק, ראה עוד כמה מקומות נותרו לך לבקר בהם, עוד כמה שבילים ללכת ודברים לעשות, אי אפשר למות עתה.

מעט בטרם נופלת חשכה מוחלטת קצה סבלנותנו הנשחקת ברוח, ובאור בדמדומים אנחנו יוצאים לסקור את המבנים המדוברים המתגלים כחורבה אמיתית. חדרים מזוהמים שנראה ששימשו בעבר כמועדון נוער כלשהו, מלאי פסולת, זבל ומוזנחים לגמרי. מחשש לנחשים בין האנדרלמוסיה אנחנו מסתפקים במבואות הבניין, אומנם בחוץ אך מלוכלכים פחות ועדיין מספקים הגנה מהרוח. בעודנו מתארגנים לשינה מופיעים לפתע צמד המטיילים הדתיים הישנים במבנה סמוך מוצלח פחות ואנחנו משיחים עימם מספר דקות. אני מגלגל ג'וינט לי ולדניאל אך מעשן את רובו בעצמי בטרם אני מזדחל אל תוך שק השינה. הזיות היפנוגוגיות, ביאר לנו דניאל את שמו של מצב עוועים זה של בין שינה לערות ואמר כי במחקרים שנערכו טענו מחצית הנשאלים כי חלמו והמחצית השנייה טוענים כי היו ערים. שכוב בתוך שק השינה, הגביר החשיש את מרקחת מחשבתי ונפשי המתערבלות יחד, משלחות את דמיוני למיני מסעות הזויים, באסוציאציה גוררת אסוציאציה. ושם, באותה ממלכה היפנוגוגית מסוממת, עלתה רותם במחשבותיי, וככל שניסיתי להסיט נפשי ממנה רק הלכה והתבהרה דמותה ותווי פניה התחדדו. שווא ניסיתי להעלות במחשבתי דמויות אחרות, שכן בכל פעם שעשיתי כך הפכה במהרה הדמות הנבחרת בחזרה לרותם. ואותה הרגשה המיוחדת לזיכרון מתוק כואב זה, הפירים הנפערים בחזה והלב הפועם כנגד המזרן ואינו מאפשר להרדם.

5

בבוקר אני מקיץ בחורבה ביודעי כי חלמתי על רותם. נדמה לי כבשק השינה אני חולם יותר במיטתי, ואולי זה ששנתי רעועה יותר וחלומות רבים יותר מפלסים דרכם לזיכרוני בזמן הערות. השילוב של החלום אודותיה עם הסיוט הער למחצה של ליל אמש משלח אותי אל מדרגות אבן סמוכות, ובשעה שערן הולך לעשות את צרכיו ודניאל עמל על קפה ראשון ליום, אני יושב וכותב עליה. את הלכת ממני, והזמן עבר, והחלטתי שאולי כדאי שאני אלך קצת, אני כותב את השורות במבנה של שיר אך ללא חריזה. אז אני הולך, ובכל יום הצל שלי ארוך לשמאל, מתקצר במרכז, ומתארך שוב לימין, ואני הולך. ובלילה אני חולם עלייך, כשבבוקר אני נדהם לגלות, שאני עדיין זוכר איך הקול שלך נשמע, ובדיוק איך את מתנהגת, ואז אני קם וממשיך ללכת, בלי לדעת לאן, אם אני הולך ממך או אלייך, ואם את נמצאת בתחילת הדרך או בסופה? והזמן עובר.

הרוח שככה מעט והשמיים בהירים בשעה שאנחנו יוצאים את המושב שמזמן לנו עם בוקר מפגש בלתי נעים נוסף עם אחד מאנשי המקום שמעיר לנו על כך שאנחנו הולכים בכיוון לא נכון ונכנסים לשטח המגורים. אין צורך לצעוק, מרגיע אותו דניאל ומכניס את הדניאל הנרגן למבוי סתום בציינו כי ניתן גם לחייך וכי לא התכוונו לכל רעה. נבוך מעט ומרוכך, מכווין אותנו לבסוף הדניאל אל הדרך שתשא אותנו בחזרה לשביל. שוב אני תוהה האם השקט של המדבר אכן מחלחל בדיפוזיה אל תוך האנשים, אך עימו קשיותם של האבנים וצריבתה של השמש, וכך הופכים הם קשים מעט, כמאמר השיר, מבדידות... והמקום, מציין דניאל את האיוולת, כל בית יושב על שטח גדול ומטופח, אך התווך, השטחים המשותפים, נראה זוועה, אם רק היו מצמצמים את המרווח בין הבתים ולא יושבים כל אחד על שטח עצום היה המקום נראה הרבה יותר טוב.

אנחנו פותחים בהליכה צפונה ואני וערן מפליגים בדיבורים על פוליטיקה ודניאל מתרחק מאיתנו בחוסר עניין, ממש כפי שאעשה אני כאשר יסוב נושא הדיון לענייני צבא. ואכן, כאשר צמד הקצינים משיחים אודות שטחי האש אליהם אנו צועדים זהו אני המשתרך מאחור, ממשיך במפעל השינון שלי ההולם את היום המשמים מעט בתחילתו, ושוקד הפעם על 'מזכרת לדרכים' של אלתרמן. לאחר הליכה קצרה על הכביש פונה השביל מזרחה אל תוך נחל כסוי על גבעות הצור השחור שלו והדיונות הצחורות, מזהיבות בשמש במורדות. אנו עוצרים לרגליה של דיונה ענקית וערן ודניאל משתובבים בחול, מטפסים במעלה הדיונה ושועטים במורד כשמקלות ההליכה בידיהם מהווים את הדבר היחידי שלא היה עימם ברגע שנולדו, אני נותר למטה ומסריט במצלמתו של ערן את המחזה המחריד. אני עודני מעורער-מהורהר משדי הלילה שלי ומחפש דרך להפיג את הכאב ברגליים והרעש בראש. כחלק ממסעי הרוחני, מסעי הצועד אל תוך תוכי ואל עבר גאולה נעלמת כלשהי, קבעתי לעצמי קנה מידה העוקב אחר כמות הזמן בו נישאות מחשבותיי אל עבר פנטזיות שונות ומשונות, תקוות מופרכות ותסריטים לעבר או עתיד, סיטואציות שלעולם לא יקרו או דברים שאין להשיב, יכולות שלעולם לא יהיו לי כאשר מעל לכל מרחפת הפנטזיה הנצחית לשוב אל יומה הראשון של כיתה י', לתקן את המעוות. עתה שמתי לב כי כמות הפנטזיות מתמעטת אף מבלי שאלחם בהן, והיה זה רק בעיתות משבר זמניים שהתמסרתי אליהן, וגם אז לזמן מוגבל.

כאשר הגעתי אני אל הטירונות בבסיס מצוקי עובדה, המכונה בהל"ץ, שב לשם ערן לאחר שכבר סיים את מסלול ההכשרה והגיע לקורס קצינים. למשך שארית שירותו הוא לא עזב את הבסיס וכאשר בשנית נשאו אותי הנסיבות לשם הוא כבר שימש כמ"מ בקורס המ"כים ונותר שם לאחר שעזבתי עד שהשתחרר ארבע חודשים קודם ליציאתנו למסע ולאחר ששימש כסמ"פ הקורס. כך הכיר ערן יפה את האזור וידע כי נוכל לוותר על קטע משעמם מן השביל ולחתוך אל עבר נאות סמדר דרך אחד משטחי האש אותו הכיר וידע כי לא נערכים בו אימונים בתחמושת חיה. הירידה מהשביל מחייבת ניווט עצמי על סמך המפה המוליך להתנצחות ביני ובין דניאל. צריך ללכת על צידה הימני של הרמה והיא תוריד אותנו לבסוף לנחל שייקח אותנו ישר לנאות סמדר, אני טוען אך דניאל אינו מסכים איתי, לא, הוא אומר, צריך ללכת מצד שמאל בכדי שנוכל לזהות את הנחלים. בפועל הלכנו במרכזה של הרמה, כאשר אני נוטה לימין ודניאל הולך בנתיב כעשרים מטרים משמאלי. הוויכוח מעכיר מעט את האווירה בנינו, ואני שוב תוהה אם דניאל חש כי אני מאפיל עליו בתחום האינטלקטואלי, מה שמתבטא גם בחוסר העניין שהוא מביע בחוברות שלי, ולפיכך מבקש הוא לעלות עלי בתחום ה"שטח", כך חוכך אני בדעתי האם להתנצח עימו ולהגרר לתחרות או להניח לו לנצח בקרב התרנגולים. אני ודניאל מעולם לא רבנו, ובעודנו הולכים אל עבר נווה המדבר של נאות סמדר תהיתי האם מאז ומעולם הייתה בנינו כעין תחרות סמויה, והאם זו טיבה של כל חברות או כל קשר אנושי? בטרם היציאה לשביל זלזלתי בכל אלו שהרהרו לפני בקול אודות מבחן החברות שעשויה שהות כה ארוכה בצוותא להוות, עתה תהיתי האם נפערים קרעים ראשוניים באידיליה שמילאה מאז ומתמיד את יחסיי עם מי שהוכתר כחברי הטוב ביותר.

בעודנו צולחים את שטח האש זרוע הפסולת הצבאית אני לפתע נעצר. הי, אני קורא, נראה לי שזחלתי על הגבעה הזו, אני אומר ומנסה לדלות מזיכרוני איזו הכרות עם נוף גבעות הצור הנמוכות המקיף אותנו. יכול מאוד להיות, משיב ערן, זה אזור בו עושים שבועות שדאות בטירונות. מעטים הם החודשים בחיי שכה רווים זיכרונות כמו הארבעה שהעברתי בטירונות, הכאב, הייאוש, הקושי הנורא, הצחוק, הרעות, הגאווה. עשרים היינו, המחלקה המובחרת של הבסיס, הטירונים של סיירת "יעל", וכשכל הפלוגה רצה אל הקיר המרוחק כשלושים מטרים היה עונשנו שלנו לרוץ אל פחי הזבל הנמצאים המרחק גדול פי חמש, וכאשר התארגנה כל הפלוגה לשינה, היינו אנו זוחלים על אבני המדבר השנואות. עתה הבטתי על הגבעה, מנסה לשחזר בראשי את אותו לילה נורא, את המרפקים והברכיים מתחככים על אבני הצור הנדמות כסכיני גילוח, את העייפות של הגוף המתאמץ לדחוף עצמו במעלה הגבעה, את הסבל הנורא שאם אכן נמצאה סיבה שתצדיק אותו, ודאי היה כוחה כביר.

לא היה זה ביקורי הראשון בקיבוץ הייחודי בלב המדבר. חלפו כמעט ארבע שנים מאז ביקרתי כאן לאחרונה במסגרת המכינה. אז אמורה הייתה הקבוצה לשהות מהלך שבוע שלם במקום אך כבר ביום השלישי עזבתי אני לאחר שבריאותי לקתה, ואולי אז הייתה זו נפשי הלוקה, וגופי החלוש והמשתעל אך הסכין עימה. רגליי הדאובות שמחו לרעיון של יום מנוחה במקום וכן שמחתי להזדמנות לחוות אותו שוב, כאשר קיבתי מצידה שמחה לקראת האוכל הזכור לטובה. לדניאל היה זה ביקורו הרביעי במקום לאחר שהגיע אף הוא לכאן עם המכינה שנה לפני ומאז שב לפקוד את המקום וליצור קשרים והכרויות. כך הסדיר הוא מבעוד מועד את בואנו ולאחר המתנה קצרה ליד מזכירות הקיבוץ הובלנו אל חדר מרווח ואף מצויד בצנעה המשמש מתנדבים במקום. מקלחת ראשונה לאחר חמישה ימי הליכה מספקת הרגשת ניקיון שאינה נחלתו של דניאל המתקלח בכל יום, המקלחת של היום למחרת תהיה כבר מהנה הרבה פחות. לאחר שאנחנו מקרצפים את עצמנו אנו פונים לטפל גם בבגדים שנתלים בערבוביה מאחורי החדר שאינו אלא קרוואן. ארוחת הערב מאכזבת מעט ואין בה די להפיג את הרעב שדבק בנו, זה שהינו יותר פסיכולוגי מאשר גופני והמתאווה אחר תחושת השובע המדושן ולא רק להפגת תחושת הרעב. אנחנו פורשים לחדר ואני ודניאל מעשנים. טרם שתאספני לחיקה שינה לאה ומסוממת אני שוכב על הספה וכותב שיר אהבה לאהובה חסרת פנים, ועלי שורה רוח הגיאולוגיה שמעסיקה אותי בחלקים ניכרים מההליכה. היא כמו נהר, אני כותב בראש הדף ומותח קו תחת הכותרת, היא כמו נהר, שזורם לאורכי, כיצד נקבצות להן יחדיו טיפות, נאספות זו לזו, יוצרות זרזיף, ההופך לזרם, ואליו אחיו נצרפים, וזרם הופך פלג וזה יובל, ונחל יגבר ויהפוך נהר, ויחתור זה בסלע, הימה סוחף הכל, משקיע רישומייך, בגופי הרך כחול. לאחר שסיימתי לכתוב את השיר אני פותח דף חדש וכותב סיפור קצר תחת הכותרת "המזוכיסט", רעיון שנתגלע בראשי כאשר הרהרתי בליאת ושחר, וסיפורי מתאר דניאל המבקש מחברו פרטים אודות חיי המיטה שלו ושל בת-זוגו, רק בכדי שהפרטים שהוא מצייר בדמיונו יהיו מדויקים יותר.

6

בשש בבוקר אנחנו מקיצים ושמים פעמינו אל חדר האוכל. בוחנים בזהירות את סביבתנו בכדי ללמוד כיצד לנהוג, אנחנו נכנסים אל החדר המואר באור קלוש. בדממה מוחלטת יושבים חברי הקיבוץ והמתנדבים סביב השולחנות המקיפים את האולם, לפני כל אחד מונחת כוס תה והם נדמים כולם כשקועים במחשבות על גבול המדיטציה, איש אינו פוצה פה. בשתיקה אנחנו אוכלים לחם עם ריבה, עוד נאבקים ברעב הפסיכולוגי, ולאחר מכן דייסה עשירה. בוקר טוב, נשמע קול עבה מהשולחן במרכז האולם והאנשים אט אט קמים ממקומם וחוזרים על הברכה זה באוזניי זה. ערן שובץ לעבודה במטעי התמרים ואילו אני ודניאל נלקחים תחילה לעבוד בסידור מקרר פירות, נושאים עשרות ארגזים של תמרים, משמשים ושזיפים קפואים. לאחר ארוחת בוקר מפוארת, המצדיקה את זיכרונותיי מן המקום, אנו פונים לעבודה בכרמים, גוזמים בידינו את הענפים שאינם נושאים פירות בכדי שהצמח יפנה אל מלוא משאביו אל האשכולות שכן התפתחו.

אני ודניאל משוחחים בזמן העבודה, שיחה אמיתית ראשונה מאז יצאנו לדרך. אני חושב שמובן הזה אני ואתה מאוד שונים, אומר דניאל לאחר סקירה שחלשה על אירועים רומנטיים מעברנו של שנינו, אני חושב שאתה נקשר הרבה יותר בקלות ממני, ובגלל זה יש לך כל הרבה בחורות שרודפות אותך, ואצלי, אצלי זה ההפך, לי מאוד קשה להיקשר למישהי וזה בעצם קרה לי רק פעמיים בחיים. מה עם טל? הוא שואל, אנחנו לא ביחד, אני משיב, אבל הדברים לא כאלו פשוטים, זה הרי לא נגמר בניכם, הוא טוען כנגדי ואני ממלמל משהו, אני בעיקר לא רוצה לפגוע בה, אני אומר לבסוף, זו עיקר הדאגה שלי, אני לא רוצה שהיא תעבור את מה שאני עברתי עם רותם, מראש לא רציתי לעשות לה את זה ולכן כנראה הדברים בנינו התחילו מאוחר יותר משיכלו, כי אני פחדתי לפגוע בה, אבל בסוף נשברת, הוא אומר, כן, אני משיב, כנראה שהבנתי שמרוב שניסיתי להיות חכם הייתי טיפש גמור, כי הייתה לי את הבחורה המדהימה הזו מולי ולא עשיתי דבר בנידון. דמיין מקרה היפותטי, הוא ממשיך, נגיד ששתי הבחורות שפגשנו כאן מצטרפות אלינו להמשך וקורה משהו בינך לבין הבלונדינית, אבל אז פתאום טל מצטרפת אלינו לכמה ימים, הרי אמרת שהיא רוצה לבוא בפסח, לא? אני מהנהן, מה תעשה אז? הוא שואל. ראשית, מבחינה טכנית, אין כאן בעיה מוסרית שכן אני וטל הבהרנו שאנחנו לא ביחד, ואני אפילו ביקשתי ממנה לא להימנע מיצירת קשרים חדשים מתוך צפייה לשובי, אני משיב, ואם אכן יקרה מה שאתה מתאר, כנראה שהפתרון הטוב ביותר יהיה כנות, אני אסביר לבחורה את המצב עם טל ואבקש ממנה להבין.

בארוחת הצהריים אנחנו מתאחדים שוב עם ערן שחוזר מן המטעים מרוצה למדי אך מלא כרימון תהיות ומחשבות לגבי טיבו של המקום. למקום יש קסם עז, לכך לא ניתן להתכחש, ותוך כדי העבודה אני מפליג בתוכניות על הזמן שאעביר כאן דרך קבע ביום מן הימים, מחשבות שמסתבר משותפות גם לדניאל וערן ולמעשה לכל דניאל המתגלגל לכאן, כמעט מחצית מהנוכחים בחדר האוכל אינם בני המקום אלא מתנדבים השוהים בקיבוץ פרקי זמן שונים, מחפשים דרך למצוא עצמם או דרך לברוח מעצמם, או שכמוני, מבקשים את דממת המדבר. השקט, השלווה, ההתמסרות למלאכה ולאורך החיים הבריא של המזון הצמחוני והאורגני. במבט ראשון נדמה הרעיון המנהיג את המקום כמושלם, עבודת היום-יום מתרחשת למרגלות החלומות. בימים הם עובדים לשם פרנסת הקיבוץ במפעלים השונים, ובערבים מתאספים כולם לעבודה על מרכז האומנויות בפאתי הקיבוץ, ארמון עשוי בוץ הנראה כלקוח מתפאורה ל'אליס בארץ הפלאות'. וכך, זמורה אחר זמורה בכרם, שורת תמרים אחר שורה, חריש בשדה וחליבה בדיר העיזים, רוקמים הם בידיהם חלום משותף של דרך חיים אחרת, מנותקת ממרוץ החיים הקדחתני בעברו השני והמוריק של המדבר. השתיקה בבוקר, האכילה השקטה, העבודה המתמדת אך מגוונת, שכן אין בקיבוץ תפקידים קבועים ובכל יום עובד כל דניאל בדבר מה אחר, השיתוף, האחריות הכללית אף במחיר התוצרת הסופית, בנקל ניתן להשבות בקסמו של אורח חיים זה, אך חייבים לתהות מה רוחש מתחת לפני השטח. כמו בכל כניסה לחברה חדשה, בכל עת מלווה אותי החשש מאותו מהלך שגוי בודד, נובע מאיזו בורות בהליכות המקום הסדורות מאוד, כזה שיגרור אחריו לפתע שתיקה מלאה תרעומת על הפגיעה במנהגים.

שתי הבחורות שעלו בשיחתי עם דניאל היו הדס והדר, צמד קיבוצניקיות משדות ים שהיו אף הן בעיצומו של שביל ישראל, אם כי התעכבו מזה שבוע בנאות-סמדר. אנחנו משוחחים עימן מעט, האחת, הדס, אינה מושכת, אך חברתה, הדר, זו הבלונדינית מתרחישו ההיפותטי של דניאל, לא לחינם הוצגה בו שכן היא מצודדת למדי ומיד חשתי כיצד נדרכנו שלושתנו למראה וכיצד אי אילו אפשרויות ריחפו במחשבות של שלושתנו כאחד.

לאחר ארוחת הצהריים נותרנו בחדר האוכל וסייענו בהכנת חבילות שי שיימכרו בפונדק הדרכים של הקיבוץ. בהמשך להגיגי אודות אורך החיים של המקום אני מוטרד מאותה חוויה של לקום אל תוך העבודה וכך לכלות את היום, ואני תוהה האם אין בזה משום ניוון קל להתמכרות, שכן בדרך כלשהי, חדווה גדולה תמצא בצפייה במיכל מתמלא או מתרוקן, בעבודה המגיעה לכדי סיום. זה לצד זה דרים במקום זה העבודה והחלום, אך חלומו של מי? באיזה איש הוא טמון והאם בתווך בין כולם, במרווח בין הכסאות בחדר האוכל, ובכך למעשה לא באף אחד מהם. בחוויה על בשרי שלי נגמלתי מנטיית נעורי לסוציאליזם. אותה קבוצה בת שבעה אנשים שייסדה את מוסד 'שנה ב' במכינה בה הייתי שותף, כשלושה חודשים בהם חייתי יחד עימם ולמדתי את המחיר שישלם הפרט המשתייך לקבוצה, וכיצד זו מגבילה אותו, מכריחה אותו להתפשר על מאוויו וחלומותיו, להתאים תוכניותיו לרצון הכלל וכך לא לממש את מלוא הפוטנציאל הגלום בו.

לאחר ארוחת הערב מודים אני ודניאל בליבנו לערן, כל אחד בעבור עצמו, על ששידל את צמד השביליסטיות לבוא אל חדרנו בכדי לקחת תווים לחליל שערן הביא עימו בעבור המפוחית שלו. בדממה אנחנו צועדים בשביל הקיבוץ האפלים אל חדרנו הנמצא בשולי הבתים. עם כניסתן אל החדר הן מתפעלות-מקטרות על רמתו של החדר בו זכינו לעומת זה שלהן. אני מתיישב על הספה ומגלגל ג'וינט, מציע אותו לשתיים אך רק הדס נענית להצעה בשאיפה קצרה בודדת בטרם תחזיר אותו אליי. כאוברטורה לעתיד להתרחש אנו עושים, כל אחד מאיתנו, את מלוא המאמצים להותיר רושם, פורסים את מלוא נוצות הטווס שלנו המכוונות בעיקר לצלע הבלונדינית של הצמד. בדרך כלשהי הצלחתי להעביר לידיה של הדר את משוש גאוותי בדמות החוברות שלי. היא מדפדפת בדפים ומביטה אלי בעיניים קרועות והיא זועקת, מי אתה? מה זה? ובאותו רגע, גאווה שטופת זקיקים של מבוכה, והתעלות שכזו המתרחשת באופן טבעי ובלי לתכנן ולהלחם על כך. לא אמרתי דבר, לא עניתי לה, רק בכדי לאפשר למילותיה להדהד מעל קירות החדר, למשפט הבודד והקצר בהגייתו הנרעשת, שבמנותק מכל הקשר, במנותק ממנה, היה כה יפה וכה מלטף את גאוותי. המשכתי ושתקתי, להותירה מצפה למענה ולהניח לשקט להריץ את דמיונה ללא קץ. ושמחתי, שכן נדרשו כל כוחות הרמייה, ההונאה והעמדת הפנים שלי בכדי לעניין אותה ולהרשימה כל כך.

דממה מילאה את החדר לאחר שעזבו השתיים וחתמו כל סיכוי או תקווה שריחפה בראשינו לגבי המשך הערב. שתיקה מאוכזבת שררה בחלל בין שלושתנו ורוחה של אכזבה והתכנסות קלה של כל אחד מאיתנו בתוך עצמו. עוד מהצהריים החל דניאל לדבר על להשאר במקום ליום נוסף, ודומני כי גמל בדעתו על כך עוד בטרם הגענו. אני, וערן נוטה להצטרף אלי, ביקשתי להמשיך בדרך למחרת, גם בכדי לא לקטוע את רצף הטיול וגם מתוך רצון לחוות מקום נוסף, שיטים, שהיה בגדר מסתורין בעבורנו. עוד מראש הודיע דניאל כי הוא בכל מקרה מתכוון להיוותר במקום ליום נוסף, ואם אני וערן נבחר להמשיך מחר יצעד הוא מרחק כפול מחרתיים וידביק אותנו בצומת ציחור. אך לבסוף מחליטים אני וערן להשאר גם כן ליום נוסף, וזאת בלית ברירה, שכן רוחות חזקות שטפו כל היום את הקיבוץ והתחזיות דיברו על יום סוער אף יותר למחרת.

לאחר שעזבו הבנות צללתי, שכוב על אחת הספות, אל תוך מהלכו של הסם בנימיי. במהרה שלחתי ידי אל המחברת הירוקה וידי האוחזת בעט כורה מילים מתוך נפשי המסוממת. ספרי, ניצב מולי כעמוד גוש שיש אל מול פסל רכוס סינר. אך לא אזמל תחת פטיש, בגבור נקישותיו, יסתתו יצירתי, לא ידיי יגלו הצורה הגלומה אין נגלית באבן. רוחות הדרכים, פלגי יהב ויובלי חלום, כגליו המתנפצים אל סלעי החוף, כך יתגולל פסלי, נתון בידי עולם שיעשה בו כרצונו, שיחשוף וייחטב קימוריו, שיצור דמותו. שמיים, אדמה, רוח, אש, הניעו ידיי, גלו לי את שנפשי יגעה למצוא. כשעה קלה לאחר מכן העיר אותי ערן ודחק בי לפרוס את שק השינה שלי.

7

בבוקר יומנו השני בנאות סמדר שובצתי לעבודה במטעי התמר. מיד לאחר פת השחרית מצא אותי האחראי על המטע ויחד עם שאר אנשי המטע נדחקנו אל הטרנזיט שהסיע אותנו אל המטעים בערבה, מרחק עשרים וחמש דקות נסיעה מקיבוץ סמוך לקטורה. בטרנזיט גיליתי כי אחלוק את היום עם שתי דמויות קלושות מעברי. פניהם של שניהם נדמו לי כמוכרים כבר ביום הקודם, האחד, עמית שמו, בחור שחום וחייכן בעל שיער פרוע, ישב בסמוך אלי בועידת הצהריים שערכו אנשי הקיבוץ כמדי יום בנוגע למשימות העומדות לפניהם. ממרחק כמה מושבים הבטנו זה בזה, מתאמצים לדלות מזכרוננו את ההקשר בו נחקקו פנינו זה בעברו של זה, משועשע מן העניין וכמו אינו מייחס לו חשיבות יתרה, כאומר שדברים כאלו מתרחשים כל יום בארצנו הקטנה, הוא נענע את ראשו בבדיחות דעת. בעודנו ממתינים בסמוך לטרנזיט ערכנו ניסיון שחזור לבבי, איפה שרתת? שאלתו הראשונה קלעה במדויק, התחלתי בהנדסה, השבתי, אה... הוא קרא, נראה לי שהייתה איתי בקורס מ"כים, לא, השבתי לו, אתה היית מפקד של אחת המחלקות האחרות בפלוגת הטירונות שלי, ייתכן. השנייה הייתה אף היא קשורה בדרך זו או אחרת לעברי הצבאי. עם הגיענו לקיבוץ השגחתי בה, שיערה בלונדיני ופניה בהירות, נפוחות כעגלגלות גופה ורמזי פצעי בגרות שפשו על לחייה, עינייה תחת משקפיים עבי מסגרת, התאמצתי לגלות מניין היא כה מוכרת לי. התשובה באה מכיוונו של דניאל שבשעה שרחץ כלים לצידה ניהל עימה שיחה קלה וגילה כי היא שירתה בבסיס סירקין כמדריכת סילוק פצצות וכי שמה שי, ומששמעתי את הפרטים מיד חברו להם קצוות זכרוני הפרום, וכל שנותר לי היה לבוא עימה בדברים בכדי להקפיץ את הזיקה בנינו שלב אחד מעלה.

אנחנו צריכים לעשות גיזום לענפים, אמר האחראי על המטע בשעה שעמדנו בליבה של החלקה, מוקפים מכל עבר דקלים גבוהים, ועמית, הוא פנה אל מיודעי המחודש, אני רוצה שתיקח את שי ואייל ותפזרו גואנו, אתה יודע מה לעשות? עמית הנהן. חששותיי התאמתו כאשר התברר שגואנו הוא אכן, כפי שזכרתי, לשלשת ציפורים יבשה בעלת צחנה יוצאת דופן. צעדנו לאורך שדרות הדקלים, עמית עוקב אחרינו על המלגזה עליה שק גואנו ענק, ממלא בעבורנו דליים ואילו אנו מפזרים את תוכנם על שורשי העצים. אט אט החלה העבודה לתת אותותיה בגבי שהחל לדאוב בנקודות נבחרות, אך רוויתי קורת רוח כה גדולה מן העבודה עד שהתעלמתי מן הכאב. תהיתי אם הסם אותו צורכים אנשי המקום הוא למעשה העבודה המונוטונית והחוזרת על עצמה שמהווה החלק הארי של משלחי היד בקיבוץ. פיזור דשן על עץ אחר עץ, גזימת ענף אחר ענף, פריקת ארגז אחר ארגז, אריזת שקית אחר שקית, ומרבית המשימות נעשות בשיטת פס-ייצור. המוח מתרוקן מהמייתו, ואם חולפת בו מחשבה מסוימת הרי שאין היא, כתמיד, תזזיתית ומדפקת מעל דפנות ההכרה, אלא מפליגה, נסחפת באיטיות בנהר שליו המתנקז אל שימת לב למלאכה שאינה דורשת ריכוז יתר. האם זהו האופיום להמונים של המקום? סיבת אושרם המדומה בבחינה ראשונה? הקימה עם שחר וההתאספות השותקת, העבודה המותירה את ראשו של הדניאל שוקט ורוגע מרבית היום ואז הערב השומם בקיבוץ האפלולי, כאשר צונחים גפות לאים מיגע פיזי לתוך קילוחי מי המקלחת ולשינה מוקדמת.

לאחר כשעה וחצי של עבודה אנחנו נפגשים עם שאר העובדים בפינת המטע בה סדורים, בינות העצים, כמה ארונות ובהם כלים ומצרכים סביב שולחן נמוך מעל האדמה. בשעה שאנו מגיעים למקום כבר עומדים שני סירים מפויחים מעל מדורה קטנה. על השולחן נפרסים מצרכי המזון שהבאנו עימנו ממטבח הקיבוץ, ירקות שופעים וטריים והלחם והגבינות שמיוצרים בקיבוץ יחד עם ביצים קשות. לאחר האוכל אנחנו מתאספים סביב המדורה ומכלים את תה הצמחים והקפה שעמדו כל העת מעל האש. אחד החברים בקבוצתנו המונה כשבעה אנשים הוא מתנדב מארה"ב, ולפי נהלי הקיבוץ אנחנו עורכים את השיחה באנגלית על מנת שיבין. חבריי החדשים מבקשים לתהות על קנקני והשיחה נסובה סביבי, התחלתי בהנדסה, אני משיב לשאלה, ביחידה קטנה שנקראת "יעל" שגם שי שרתה בה, אחר כך היו לי בעיות רפואיות ועברתי להיות כתב צבאי בעיתון "במחנה". הידיים שלך לא נראות כמו של כתב, מחמיא לי אחד מהמשיחים, אף הוא מתנדב, כתבתי מהר, אני משיב בחיוך ומעורר הד שוחק. לאחר מכן הם שואלים על מסענו, כמה מים אתם סוחבים? שואל המתנדב שהחמיא לי על ידיי, שישה ליטר ליום, אני משיב, זה הרבה, נראה לי שאפשר להסתדר עם ארבעה, הוא אומר, בוא אני אתן לך טיפ, אל תשתה כמויות גדולות אחת לכמה זמן, כי אז הכליות מפרישות חלק מן המים, עדיף לשתות לגימות קטנות ודכופות. כמה זמן אתם כבר בטיול? שואל דניאל מבוגר עם סד צוואר, שבעה ימים, אני משיב, ואתה מרגיש שהיחסים בניכם משתנים? ולפתע אני מבין שלא פעם בימים האחרונים שאלתי את עצמי את אותה השאלה בדיוק, אך אין לי תשובה אמתית עליה. אני ודניאל חברים טובים כבר הרבה מאוד זמן והדברים בנינו מגובשים מאוד, אני משיב לבסוף, אנחנו לא צריכים לדבר לפני, כי ברור שכהולכים לטייל את מביא את הגזייה והוא את הפינג'ן, ערן משתלב טוב באמצע, ונראה לי שזה טוב שיש אותו כי זוג באמת עלול להיות סביבה לוחצת. לפני ארוחת הבוקר הספקנו לסיים לדשן את חלקה אחת ועתה חונה במלגזה בפינתה של חלקה אחרת. עמית מציע לי לנהוג במלגזה ואני מקבל את הצעתו בהתלהבות. עתה מצטיירת לי דמותו, משוכה מתוך זיכרוני, בברור רב יותר, גופו במדים ורצועת הנשק משוכה באלכסון על חזו, שערו קצר ומעליו כובע נצחי עם סמל הגדוד. מעניין כיצד אותם האנשים נראים שונים בהקשרים שונים, או נתפסים בצורה שונה, אך למעשה נותר גרעין של זיהוי ואפיון, אותו אפיון שטבעה התרשמותנו מאותו דניאל, הנותר נכון. כל היכרותי בעבר עם עמית הייתה כאשר היה הוא מפקד בפלוגה בה הייתי אני טירון, על כל המשתמע מכך, אך כבר אז, דומני, זיהיתי בו איזה חום, איזה שקט שובב וחביבות שעתה, בעת ובמקום אחר, התגלו בצורה ניכרת הרבה יותר. פעם אחר פעם אני שמח לגלות את יכולת זו של העין, לחמוק מן האשלייה האופטית שעשויה לייצר סביבה מסוימת, לשפוט את הדמות הנגלית לפנינו לא על פי הרקע שכנגדו היא עומדת.

לקראת צהריים אנחנו מכלים שק גואנו שני וחדלים ממלאכה. אנו מצחינים, האבקה היבשה מילאה את בגדינו, עורנו ושערינו ומציפה ללא הרף את נחיריי בניחוח הלשלשת. כל קרקעית הנחל הרץ ממזרח למטע התמרים עשויה אדמת חרסית לבנה ונקייה וכך משכה למקום איזה נבל עלום שכרה בחול הטוב לשם אי אילו מטרות בנייה, אך זרעי מעשה הנבלה הנביטו תוצאה מלבלבת, שכן בגשמי החורף שטף שיטפון את הנחל, ואילו את הבור העמוק שהותיר אחריו גנב החול מילא השיטפון מים ויצר בריכה במימדים אולימפיים בלב ליבו של המדבר הצחיח. בשקט צעדנו על הקרקע המלבינה בעקבותיו של עמית שניווט דרכו אל האגם. בהגיענו פרשה שי אל נקודה אחרת באגם, מוסתרת בידי שיח אשל גדול מהמקום בו עמדנו אני ועמית, ובתוך דקות ראיתי ממרחק את גופה העירום צולל אל תוך המים העמוקים. התיישבתי על שפת הבריכה ובאיטיות הסרתי את נעליי המכוסות שכבת גואנו שהתרטב מהממטרות והתקשה על העור. צללתי אל המים הקרירים, שוטף מעלי את הזוהמה שדבקה בי, שוחה מספר מטרים אל תוך האגם ושב אל שפתו, נאבק בקרקע הבוצית ונותר לעמוד סמוך למים, נהנה מעירומי במרחבים הפתוחים בשעה שהשמש מייבשת את עורי. בשעה שכבר אמרתי לחזור וללבוש את בגדיי הגיע מכיוון המטע אחד המתנדבים, בחור צעיר וגרום מעט בתספורת קצרה ומשקפיים דקות. מדהים הא? הוא ספק מציין ספק שואל אותי בשעה שהוא מביט במים, אני משיב בחיוב. באיזה שלב אתה בחיים? אני שואל אותו בזמן שאנחנו צועדים לכיוון הכביש בו תאסוף אותנו הטרנזיט בחזרה לקיבוץ, מי אמר שחייבים להיות שלבים בחיים? הוא מתריס כנגדי, כמעט נעלב, ועלבונו, אני חושב לעצמי, מעט בנאלי באופן בו מיד שלף הצעיר את מגן אותה לחשושית פילוסופית, מתגלגלת במיני סנדאות, קבוצות נוער וספרי ניו-אייג', גם בחיים הייחודים ביותר יימצאו שלבים, אני מספק לעצמי תשובה שטוחה ראשונית על הנזיפה שנשתמעה מתגובתו. אני בצבא, הוא משיב לבסוף, קצין בקריה, ולשוני מעקצצת בי לשאלו היכן, ובאיזה תפקיד, אך אני מזכיר לעצמי כי אין זה אמור לעניין אותי עתה. ניצלתי את כל ימי החופש שלי במכה, וכך אני כאן כבר חודש, ומחר אני עוזב, הוא המשיך ועונה לי מבלי שאשאל, לקחתי פסק-זמן, הוא אומר, קצת לחשוב על הדברים, לנקות את הראש, או להכניס אליו דברים אחרים, ומחר אני עוזב, הוא חוזר על דבריו בעצב מסוים.

אנו שבים לקיבוץ ובארוחת הצהריים אני מתאחד שוב עם חבריי ששותפים להצעתי לאפשר לגופנו מנוחה, ולא להמשיך לעבוד לאחר האוכל אלא לפרוש לחדרנו. עתה אני מצר על ההחלטה להישאר במקום יום נוסף, לא רק שמזג האוויר היום, בהיר אך כלל לא חם, היה אידיאלי להליכה, אלא שכעת חלחל המקום המיוחד אל נימיי, והעזיבה קשה יותר, אם כי אני שומע את קולה של הדרך קורא לי, הולך וגובר. לאחר ארוחת הצהריים יצאתי עם כוס התה, אליה דחפתי כל עלה אפשרי מן המגוון שהוצב ליד המיחם ביציאה מחדר האוכל, והתייבשתי בסככת הבמבוק ששימש כפינת עישון. בסככה ישבו דניאל והדר זה לצד זה בשתיקה ואני התיישבתי לצידם. אני הולך לעשות כביסה אמר דניאל לאחר כמה דקות והותיר אותנו לבד, ופעם נוספת הבחנתי עד כמה היא מושכת, ותהיתי אם זהו אך פועלה המוכר של האימרה אודות הקוץ במדבר. אנחנו גם ממשיכות מחר, ענו לי העיניים הכחולות הגדולות, ואתן מתכוונות ללכת לצומת ציחור או לתפוס טרמפים? שאלתי, נראה לי שנתפוס טרמפים, רציתי גם להיות בשיטים אבל כנראה אנחנו נתקדם עד לציחור באמת, היא השיבה. טוב, מלמלתי, אנחנו לא מוותרים על אף קטע בשביל, ונלך ברגל, אבל אולי עוד נשיג אתכן, אנחנו נעשה לכם שלום מהאוטו כשנחלוף לידכם, היא חייכה.

לאחר ארוחת הערב התלבשתי היטב ויצאתי אל עבר הגבעות ממזרח לקיבוץ, מקווה שעודני זוכר את הנתיב אל הבקתה המסתתרת באחד הנקיקים וכי זו עדיין ניצבת בדרך בה אני זוכר אותה. את הבקתה, חציה חצובה באבן וחציה בנויה עץ, הכרתי עוד בביקורי הקודם במקום אז סופר לי שנבנתה בידי חבריי הקיבוץ כמתנת נישואים לזוג שנישא, לפני כחודשיים, סיפר לי אחד מאנשיי המקום, כילה אחד המתנדבים הזרים במקום את רגעי חייו האחרונים בבקתה בטרם שם להם קץ. לא לחינם צעדתי במשך עשרים הדקות שנדרשו לי בכדי לגלות כי אכן זכור לי מיקומה של הביקתה היטב, יפה ידעתי במי אני מבקש להגות, איזו רוח רפאים אני מבקש להעלות באוב, ואילו פנים רוצה אני לראות מעל הקירות לאחר ארבע שנים.

הן היו מדהימות כולן, כל אחת מהן, מדהימות, ויופיין, יופי פניהן, גופן, נפשם וחייהן, היה כזה שלו תערך השוואה בין כולן, תהיה כל אחת מהן עולה על האחרות, ובעומדה כנגד לב מתגעגע, תהיה המדהימה מבין כולן, עד שתעמוד אחרת, ואז תהיה היא היפה מכל. והיה לפני מעט יותר מארבע שנים ששערה הבלונדיני המתולתל שפוך היה על הכרית, ופנינו אט אט מתקרבים זה אל זה בעודנו שוכבים על שתי המיטות הצרות שהוצמדו זו לזו בפינת החדר בקיבוץ מיצר. חטאתי לדנה, בגדתי ושיקרתי לה וכנראה שמעולם לא באמת אהבתיה, ולו ישאלנו עתה אודה כי טיפש הייתי, ובטיפשותי איבדתי את אחת הנערות המיוחדות ביותר שאי פעם חבקתי, אך ליבי, מרבית הימים והשעות, של יסכין עם אבחנה זו. אך באותו לילה בבקתה בלב המדבר, מדליק נרות שנותרו בכוכים החצובים בחלקה הסלעי של הבקתה ומתיישב על המיטה בפינתה, בה ביקשתי להגות, וציפיתי למילים שיתגבשו בראשי ומשם יזלגו אל מחברתי שהבאתי עימי, כמו מצהיר מראש שחובה תחול על שרעפיי לספק גם תוצרת בכתב. ומדוע הביקתה? הרי פשוט הדבר, אותה מיטה שמצעיה ודאי מטונפים אם כי באור צמד הנרות אין הדבר ניכר, במיטה זה ידעתי את דנה בפעם האחרונה, לפני קצת פחות מארבע שנים. לא ידעתי במלוא המובן התנ"כי, שכן באותו לילה לא הייתי מצויד כראוי ובלית ברירה, ומתוך כמיהה ותשוקה שאינן פחותות, ידעתי את מגע שפתייה יורד מטה במורד בטני אל עבר מחוז חפצן. ובאותה העת, התחבטה היא בליבה האם להענות לבקשתי ולקבל אותי בחזרה, ושיחתנו, מתחילה באותה רחבה מוכרת לפני מזכירות הקיבוץ, נעה בגבעות המחשיכות אך אינה מסתיימת עם עירומנו החלקי על המיטה. והפעם לבדי על המיטה, שיחזרתי במחשבתי אי אילו זכרונות בדרך לאי אילו פתרונות שיחתמו בנבכי את הגולל גם על היסטוריה זו, וידי כותבת. במיטה הזו שכבנו, את אהבתנו ידעו הקירות, וכמעט וקצרנו מראות, כיצד הזמן שיכך ואנו שכחנו. ריח שיערך מן הכרית פג, וזיעתי יבשה מעל הסדינים, ונותר רק האור מבין הסורג, של טורי כוכבים סדורים. וגופך העירום כפאנטום, מופיע שקוף באוויר, ידי לא תקרא אחרייך, כך יעשה רק הליל הבהיר. צעדיי מתרחקים לא את שמך נשאו, חיפשו הם משעולים אחרים, אך הביטי ראי, איך כמעשה כוכבים, עודנו מנצנצים, ודועכים. ודעכנו, ונדמה כי זה שנים שאין אורנו מנצנץ אלא חבוי, עדין וכמעט בלתי מורגש, עת כמחווה ידידותית אנו מתחבקים בעת פגישה אקראית והמגע נוצר עימו איזה דבר מה מוכר. לא חלף שבוע למן אותו הלילה בבקתה בנאות סמדר ודנה הודיעה לי, הפעם באופן סופי, כי יחסינו, לפחות אלו הרומנטיים, הגיעו אל קיצם. האם ידעה שבגדתי בה? איני יודע עד היום, ובין אם ידעה או לאו, ודאי חשה דבר מה באוויר. וייתכן ולא היה זה שבשל העובדה כי דרך עיניי המביטות בה ידעה כי לא בה אני הוגה, נזכר אני עתה איזה שבר כלי, מושפל ראש ורצוץ, הילכתי אז, עייף מעודף שינה אליה נסתי ממחשבותיי, אבוד במרכז הדשא של הקיבוץ. כאבנו שנינו יחד, אך כאבנו שנינו בנפרד, וכוחה עמד לי יותר משלי, ואולי ביקשה היא אז לנטוש ספינה שהחלה בשקיעתה, נדמית אז כמהירה ואכזרית אך נמשכת למעשה בכל השנים שלאחר מכן.

8

קמנו מוקדם לפת שחרית שותקת אחרונה בנאות סמדר ויצאנו לדרך, אל מה שהוכתר מראש כיום המשעמם ביותר במסלול, קטע בן עשרים ושמונה קילומטרים הנצמד לכל אורכו לכביש שיזפון-צומת ציחור, תחום משני עבריו בשטחי אש. רבים נוהגים כמות הדר והדס, ומדלגים על קטע זה בטרמפים, ומדוע לא נהגנו גם אנו כך? אולי לשווא, או ביוהרה, זלזלנו בצמד הבחורים הדתיים שרצו להיות מסוגלים להצהיר שהלכו את כל מדינת ישראל.

מסיבה כלשהי דניאל נדמה לי מעט סר ונרגן, והוא מעביר את מרבית תחילתה של ההליכה בשתיקה. באופק נראה בסיס שיזפון כקרוב יותר ממה שהוא באמת, ואנו נמלאים קוצר רוח למראה הגוש הכהה בלב השממה שהולך ומתבהר באיטיות. עוד בטרם השתחרר שש דניאל לקראת מעברנו הצפוי בבסיס בו העביר את מרבית שירותו, אך לצערו נמצאה באותו השבוע הפלוגה בה שירת בניווטים וכן היה זה יום חמישי, ורבים מאנשי הבסיס שהכיר כבר עזבו אותו. לאחר סדרת טלפונים הצליח דניאל בכל זאת לאתר דניאל מוכר שנמצא באותה עת בבסיס, ראדי, בחור דרוזי שהיה צוער של דניאל ועתה הוא משרת כסמ"פ בקורס מפקדי הטנקים. לאחר דקת המתנה בש.ג. מגיע ראדי וידיו עמוסות ממתקים ובקבוקי מיץ מהשק"ם, לאחר מכן הוא שב ונכנס פנימה לעוד סבב קניות בעבורנו. אנחנו טורפים את הממתקים ומעבירים כעשרים דקות בשיחה עם הקצין הלבבי. חיילים בדרכם הביתה מביטים בנו ובתרמילינו המוטלים בכניסה לבסיס, תוהים או כבר בעלי תשובה ומקנאים. זה הכי גרוע, להיות ג'ובניק בבסיס כזה, אני אומר אחר כך וערן מסכים איתי, אם כבר אתה לא עושה כלום עדיף שתעשה את זה במקום שאפשר גם לחיות.

גוש ירוק נוסף בלב המדבר מזוהה במהרה כשיטים ואנחנו שמים פעמינו בכיוונו, אולי מצפים לאיזו הרפתקה נוספת במקום בו שמענו שאמור להתקיים איזה פסטיבל ניו-אייג'. הפסטיבל בשבוע הבא, אומר לנו בחור מבוגר עם שיער ארוך מאפיר, לובש שרוואל ולרגליו סנדלי "קרוקס" היושב בחברת כמה צעירים בצידה השני של המחצלת עליה הנחנו את תרמילינו, עכשיו זה ההכנות אליו. מעט נבוכים נכנסנו בשערי ה"אשראם במדבר", תוהים לאן לפנות במרחבי הדשא שנדמו בתחילה כשוממים מדניאל. אתם רוצים תה פרחי קמומיל? שואל אותנו אחד הצעירים ומגיש לנו כוס פלסטיק, מה עם איזה טיפול? שואל הדניאל המבוגר, הבחורה פה עושה אחלה טיפול, הוא מחווה בידו על צעירה שמחייכת אלינו ואילו אנחנו מתאמצים להתחמק בנימוס מן ההזמנה. בנינו אנחנו מתלבטים אם להשאר, מרגישים מעט לא נוח אך הדשא והעצים מגרים את עיננו. לבסוף גוברת המבוכה ואנחנו עוזבים את המקום, בדרכנו החוצה אני שם לב להכנות לפסטיבל המדובר, "smoking temple" קורא השלט על אחד האוהלים ו"סוואמי אוהל" על אחד אחר, ואם עד לאותו הרגע עוד תהיתי על קנקנו של המקום, למראה השלטים הבנתי שהוא בסך הכל מעוז שרלטנות הרוכבת על אופנה.

אנו ממשיכים וחוסים בצילו של עץ שיטה עצום לארוחת הצהריים שכללה מצרכים צבאיים שערן ארגן דרך חבריו בבהל"ץ. ערן ודניאל נרדמים לאחר האוכל ואני מביט במרחבים הצחיחים שסביבי, נמתחים בגבעות נמוכות בהירות אל תוך האופק ורק שלוחת נוצה מצפון שוברת מעט את המונוטוניות של הנוף. זו 'הפיטמה' של '50 צפון', הצביע ערן מקודם על אחת הגבעות הגבוהות יותר מחברותיה, בכל שטח אש יהיה לך איזו כיפה שיקראו לה 'הפיטמה', אומר דניאל. וכך היה זה כל היום, בכל עת שפנה אל ערן היה דניאל לבבי ומחוייך אך כלפי היה עוין מעט, בשעה שישנו השניים תהיתי אם עשיתי דבר מה שיכעיס אותו ולבסוף בחרתי באותה גישה לפיה אין צורך תמיד להעלות דברים לפני השטח, אין צורך תמיד לדון בדברים, שכן במערכות יחסים המהוות חלק בלתי ניתק מחיינו מסתדרים לרוב דברים מעין אלו מעצמם.

פתרון מסוים ומפתיע למתיחות עם דניאל מגיע כאשר בעודנו צועדים עוצר אוטו בצידי הכביש, מרחק כעשרים מטרים מאיתנו. ברכב בני זוג מבוגרים המתחלפים בניהם בנהיגה, אך הגבר, בדרכו סביב האוטו ממושב הנהג אל מושב הנוסע, מניח בטבעיות שתי כוסות קלקר של 'בורגר ראנץ' על הכביש ונראה כמתכוון להותירן שם. איזה גועל, מסנן ערן ושלושתנו עומדים נטועים במקומנו עד שאני מחליט לעשות מעשה ובצעד מהיר מזנק מעל תלולית העפר בין השביל לכביש ורץ אל עבר האוטו, מנפנף במקלות ההליכה שלי. סליחה, שכחתם את הכוסות, אני משווה לקולי את מלוא האדיבות והנימוס שביכולתי תוך שאני מרים את הכוסות מן הכביש ומגיש אותן לגבר דרך החלון, תו..תודה... הוא ממלמל במבוכה ואני מסתובב ושב אל חבריי המחייכים. זה היה אדיר, מכריז דניאל כאשר אנחנו ממשיכים ללכת ונדמה כי כל יחסו אל נשתנה לפתע. והרי כך זה, לא נוכל להתגאות בדניאל כלשהו, לשמוח בו, כאשר אנחנו כועסים עליו. ופעמים אלו מעשיו של דניאל, מוכיחים את ערכו ואולי מזכירים מדוע אהבנו אותו מלכתחילה, שמלבים את אהבתנו אליו, בכל פעם שהייתי רואה את דניאל מופיע בנגינה הייתי חש כך כלפיו, גאה בו, ושמח בקרבתי אליו.

עם ערב אנחנו מגיעים אל החניון הלילה. חצי ירח מציץ בין העננים ששטים מעל נחל ציחור הלבנבן. באפיק הזרימה הרחב שרק לעיתים נדירות יידע מים פזורים עצי שיטה גבוהים ושיחי אשל נמוכים, מתים למחצה ומאובקים. הנוף סביבנו הוא אותו נוף מוכר מן הימים האחרונים של גבעות גיר וחוואר ועליהן כסות כהה של אבני צור, כמו שלג שחור על קרקע לבנה. אנחנו אוספים את ענפי האשל היבשים הפזורים תחת השיחים ומדליקים מדורה. מחשבותיי נודדות אל רותם, אם הייתי יודע באותו הרגע שאני עומד לאבד אותך, לא הייתי בוכה. אני כותב במחברת הירוקה ובזכרוני צף, בהיר ומדויק, אותו הרגע בשדה התעופה לפני שנה וחצי. בכיתי כי חשבתי שאצטרך להעביר כמה חודשים ללא החיבוק שלך. דמותה של רותם, מתאבכת דרך מסך דמעותיי, עם הוריה מביטים בנו מהצד והמדרגות המוליכות לביקורת הדרכונים מאחוריה, והיא בינן לביני. לו הייתי יודע שזו הפעם האחרונה בה אחבק אותך, לא הייתי בוכה. מילותיה האחרונות, תמימות באכזריותן ואכזריות בתמימותן, אין מצב שאנחנו לא חוזרים להיות ביחד כשאני חוזרת, אמרה ופנתה לעבר אולם הנוסעים. לא הייתי בוכה כי הייתי יודע שיש לי עוד את כל חיי לבכות על שאיבדתי אותך.

הרשו לי לחלוק איתכם הגיג שלי, אומר ערן לאחר שסיים לכתוב ביומנו והתחיל קורא ממנו, מטיילים הם העם היחידי, אני חושב, שלאורך זמן הוא רעב יותר מאשר חיילים. תמיד אנחנו שואלים מתי ומה תהיה ההצעה למזון שנסרב לה, נכון לעכשיו לא הייתה הצעה כזו. המטרה במדבר היא לא להיות שבע, אלא פשוט לא להיות רעב, לא לעשות את מה שאבא של הרשלה היה עושה. אם מזמינים אותנו, קיבה אחרת מתעוררת מתרדמת ומפנה מיד מקום. ערן ממשיך ומקריא מתוך יומנו את התיאור אודות "נוהל פיצה" שגובש בעקבות אירועי הלילה בהר יואש, אותו נוהל הטוען כי אין להמתין להזמנה כאשר אפשרות לכזו מתעוררת, אלא לאכול את מזוננו כרגיל, ואם אכן נתקל בטוב ליבם של אי אילו אנשים, תמיד נהיה די רעבים בכדי לאכול דבר מה נוסף. לא לחינם נסובות מחשבותיו של ערן סביב הנושא, עוד דבריו מהדהדים באוויר הלילה ומתוך העלטה מגיחים שלושה ילדים שהגיעו קודם לכן עם אביהם בג'יפ עמוס ציוד ובידיהם פיתות עם בשר כלשהו.

באמצע הלילה אני חש בדבר מה מהלך על רגליי ומיד אני מזדקף, מספיק לראות שועל נס מפניי אל תוך המדבר. אני מדליק את פנס הראש שלי ומגלה שלא היה זה דמיוני שתעתע בי וכי עקבות שועל בהירות אכן מופיעות על שיפולי שק השינה שלי וכי הציוד שהתעצלתי לארוז בתוך התרמיל בטרם שכבתי לישון מפוזר סביב. המום שינה מעט, אספתי את השקיות המפוזרות ותחבתי אותן באי סדר אל תוך התרמיל וקשרתי אליו את נעליי בטרם שבתי לישון, אך לא בכך נסתיימה הרפתקתי עם השועל החצוף. האוויר החל כבר מתבהר בדמדומי בוקר כאשר חשתי לפתע בדבר מה מושך בשערי, מופתע הרמתי את ראשי ושוב היה זה שועל, אותו שועל או אחד אחר, עומד מולי ולא שועה לצעקותיי המקללות אותו ורק לאחר שהשלכתי לעברו אבן, שמכל הדברים פגעה דווקא במצלמתי, ברח השועל אל תוך הלילה. נשך אותי שועל, קראתי אל דניאל שבינתיים הקיץ, תן לי לראות, אמר דניאל ובחן את ראשי, מודיע כי אינו רואה כל פציעה בעור.   

9

אתה כנראה היית יותר מסריח מכל דבר בתרמיל שלך, ניסה ערן להציע הסבר משועשע למעשיו של השועל בלילה, שושו בן-זונה, מלמלתי אני, הוא פשוט ניסה למשוך אותי בשערות אל מחוץ לשק השינה. לאחר שמלאנו מים במתקן 'מקורות' הסמוך לכביש התחלנו ללכת בדרך הג'יפים היורדת בתוך נחל ציחור הרחב, חוצים את רכס מנוחה. הצרה והברכה בדרכי ג'יפים, אותן דרכי עפר רחבות הרצות דרך המדבר לאורך עשרות קילומטרים ולעיתים קרובות משתלבות עם שבילנו, היא שאין הן מספקות כל הסחת דעת. הדרכים הישרות על פי רוב, מתוחמות וברורות ואין כל קושי לזהות את נתיבן הרחב, כבושות וחלקות וכך אין צורך לתת את הדעת להליכה עצמה, הנוף נע באיטיות לצד הדרך ותידרש צעידה ארוכה בראש מורכן בכדי לשאת מבט ולהבחין בשינוי כלשהו בו. וממש כמות הדרך העושות רגליו כך נתיב מחשבותיי של הצועד נקי וחלק ויכול לנוע בכל נתיב אל עבר האופק המתפרס בתוך נפשו. שיחתם של דניאל וערן על כדורסל נדמית לי כחטא בלב המדבר, בו, כך אני סבור, ישנם דברים שפשוט אינם שייכים. אך דיוניהם על שחקן כזה או אחר, משחק היסטורי כזה או אחר, גוררים אותי אל פנטזיות פרועות, משחזר ומוסיף נדבכים לחלומות ילדות שנתפוגגו מזמן, בונה בראשי מהלכים של ניצחון בשנייה האחרונה והטבעות שגופי פשוט אינו מסוגל להן. הרבה פנטזיות? היה זה לפני כשנתיים ששאלתה של האישה הבלונדינית עם דרגות הסרן על מדיה הצבאיים הדהימה אותי. ושאלתה, מוטעמת נימה כי אין בכך כל הפתעה, נימה למודת ניסיון עד כי חשדתי שהקב"נית עצמה, אישה בשנות השלושים לחייה האמונה על נפשם הנוקעת של חיילים בבסיס המדברי, לוקה בסטייה זו. הנהנתי ובהיתי בידיי, מסיק מפנייה כי אין היא מציינת את הברור מאליו, ותהיה זו לא אחרת ממצוקתי המשלחת מחשבותיי אל עולמות שאינם בהישג ידי, והיה זה אכן ברור מאליו, אך מעולם לא הבנתי זאת עד אותו הרגע. ובנחל ציחור נאבק הייתי בשירתן של נימפות העבר שלי, כרוח המדבר הנוהמת באוזניי נשמעת קריאתן, ונפשי המבקשת למגרן התמסרה אליהן בהכנעה, ממש כמו לפנטזיות הכדורסל.

אתה בטוח? אני חושב שנחל צין יותר גדול ממנו, ואולי זה רק אם סופרים את האורך בתוך ישראל, מגיב ערן כאשר אני קורא מתוך החוברת המספרת כי נחל פארן אליו נשפכנו מנחל ציחור הוא נחל האכזב הגדול ביותר בישראל. ובין אם הוא הגדול ביותר או שנופל או מאחיו הצפוני יותר נחל צין, אנו במהרה נוטשים את נחל פארן רחב הידיים לטובת טיפוס במעלה נקיקו הצר של נחל ורדית משופע המפלים ובקירותיו יתדות וסולמות לרוב תחת צוקים גבוהים של אבן חול משובצת צור. מתנשפים אנחנו מסיימים את העלייה החדה החותמת את נתיבו הקצר נחל ורדית ומביאה אותנו אל מורדותיה הדרומיים של רמת ברק, משקיפים דרומה אל הנוף המרהיב של מרחבי פארן בהם צעדנו לפני שעה קלה. המשכנו דרך רמת ברק, שווא מחפשים פינת צל במרחבים השוממים ולבסוף נדחקים אל תוך כוך סלע בו אנו פורסים את מזוננו. שלא כהרגלי, אני פושט רגליי לפנים ונאסף לשנת צהריים טרופה ממנה אני מקיץ לאחר מחצית השעה וכל גופי כבד ואינו שש להמשיך ללכת. אני מעמיס את תרמילי על שכמותיי וזה נדמה עתה ככבד הרבה יותר על רגליי המאובנות. קשה להתחיל ללכת אחרי שישנים, הרגליים כבדות, הא? שואל אותי דניאל בשעה שאנחנו מטפסים באיטיות בעלייה קצרה, אני משיב בחיוב. בוא רגע, תסתובב, נראה לי שהרצועות שלך בתרמיל מחוברות לא טוב, הוא קורא אלי בקצה העלייה ואני מציית ולאחר מתמהמה כמחצית השנייה בטרם אבין מדוע לפתע צנחו לרגליי צמד סלעים ותרמילי בשנייה הפך קל יותר. אתה נבלה, אני מסנן כלפי דניאל שיחד עם ערן אינם מפסיקים לצחוק, אני מייעץ לך לישון מעכשיו עם עין אחת פקוחה, אני מאיים בנקמה שמעולם לא הגיעה.

בדרך טרשית אנחנו חוצים את רמת ברק ויורדים בצוק התלול אל הנחל הנושא את אותו השם. עתה אוכל לכן, אני מטיח לבסוף בדיירות ראשי, רותם, כרמל וליאת לאחר שחיללו במחשבותיי משך כל היום, עתה אני יודע כיצד אנתץ הקיבעון המוקפא, עתה אני מבין מדוע שמח אני בנתיב מסעי הפוגש בכן. ואני משתנה, חיי משתנים, ציינתי לעצמי, עתה אוכל לכן, אני קורא נגד שירת הנימפות. ואולי גיליתי את דרכי שכורח עליה להמצא לי לבסוף, יזכך המדבר נפשי, ובין אבניו, תחת צעדיי, אותיר מעבר לכתפי את אותה דריכות בעצביי, אותה המיית לב, כך יזכני המדבר ויחון לי שקטו המתפרס לאופק ואדישותו בת אלפי העידנים, ועם שקטו זורם בעורקיי ואדישותו נסוכה על פניי אפגוש אותן. וגם אם אין אני יודע תוכנן של פגישות אלו אדע עתה את סופן, וכל שעליי לעשות יהיה שוב להעמיס תרמילי על שכם ולהמשיך לצעוד ולהביס ראשי המבקש לסוב ולגמוע מבט אחרון. ולאחר שיהיו כולן נשכחות, לאחר שאותיר את קריית-טבעון מעבר לגבי, אז אטבע ואטביע בימים אחרונים של יופי בגליל.

היה זה תמיד, בכל טיוליי, שחיבבתי מעברים קשים בנחלים, טיפוסים במעלה או במורד סלע, שכמו נסכו גוון הרפתקני יותר בצעדיי, או גוון רומנטי בתמונתי כפי שתופיע בפני צופה טרנסנדנטלי, אוחז בזיז סלע המזדקר ממצוק משופע ומושך עצמי מעלה. אך בטיול זה עם תרמילו הכבד גורע מהנאתי, ושוב אין אני כה שש שבעבר אל הסולמות והחבלים שממלאים את נתיבו של נחל ברק. תשעה קילומטרים עכשיו עד לחניון, מודיע דניאל ומעל המפה, וכשלוש שעות של אור, נראה לי שיהיה בסדר אבל כדאי שנזדרז. ואכן הזדרזנו, והדרך נדמתה כאינה נגמרת, עייפותנו, הכאב ברגלינו וכתפינו, כמו דרבן אותנו להחיש ההליכה וקצבה מאמיר עם נפשנו שכבר מבקשת להגיע אל מנוחת הלילה. וכשלוש שעות מאוחר יותר, שכובים ברגליים יחפות סביב המדורה, השגחתי בירח שהוסיף כמעה למאורו ועתה חצה את קו מחצית הילוכו עד שיתמלא לגמרי. כמה מאות מטרים מן החניון עצר לידנו טנדר ירוק של רשות שמורות הטבע, שלום טחב ערן את ראשו אל החלון ופנה אל הגבר הצעיר רחב הכתפיים שנהג בטנדר, אתה יורם? האיש הנהנן ואמר כי יפגוש אותנו בחניון. יורם היה פקח הערבה של רשות שמורות הטבע והופיע ברשימותינו כ"מלאך שביל", אותם אנשים הגרים לאורך השביל ומציעים עזרה למטיילים. זו העבודה שלו, טענתי כנגד ערן כאשר שיבח את הפקח בתום שיחת תיאום בצהריי אותו יום, נכון, השיב, אבל עדיין יפה מצידו, וגם נשמע שהוא עושה את זה מתוך רצון אמיתי לעזור. ובחניון המתינו לנו באחורי הטנדר בקבוקי מים שישמשו אותנו למחרת ומשטחי עץ שיכלכלו אותנו עוד הערב, עצות להמשיך הטיול וחיוך אוהד שהביא עימו הפקח החביב.  

קריסה מסוימת בניתוק אליו אני מתאווה מלווה את רצף שיחות הטלפון שאני עורך באותו הערב, מדבר עם אמא לה אני מספר בשעשוע את מקרה השועל, ועם ליאור שהיה בחופשת שבת ושמחתי לשמוע את קולו אם כי התאמצנו מעט לדבר. לאחר מכן אני מתקשר אל טל, והיא כירח, יופייה אך גובר, הולך ומתמלא ככל שאט אט נגלים מלוא פניה, ועם גבור מאורה, משתלט הוא על הרקיע ולצידו כל ההכוכבים האחרים אך הולכים ומחווירים.

אה, הצ'ק שלך הגיע, נזכר אבא לספר לי ממש לפני תום שיחתנו ומעלה חיוך על פניי. היה זה הצ'ק השמן ביותר שקיבלתי מהחברה האמריקאית, כ-1700$ לפי הערכתי, וכך אמור היה הסכום להוות כחמישית מתקציב המסע שלי אל היבשת השחורה. חמישה חודשים עבדתי בעבור חברת המחשבים האמריקאית, מכלה לילות שלמים אל מול ריצודו של צג המחשב, מתחמק בשקרים ושתיקה מללכת לצבא ונותר נטוע מול שולחן העבודה. חודשים לפני שהשתחררתי כבר החלו מסעותיי, ורגליי נותרות במכנסיי הפיג'מה אך אצבעותיי נעות על המקלדת ועם כל הקשה קורמות הן את גידיהם ועורם של חלומותיי המתגשמים. ובשעה שישבתי לצד המדורה, בגוף דואב מיומיים קשים, בוהה במשטחי העץ השבורים בשעה שהם נאכלים ואט חדל מלהרהר בכסף שיתווסף בקרוב לחשבוני, תהיתי מי בעיר עוקב ערב ערב אחר השינוי שחל בירח, ומתי עשיתי זאת אני בחיי?

10

שלוש אחיות תקווה, זהות אך נבדלות זו מזו, ששו בליבו אחת בליבו של כל אחד מאיתנו כאשר בקצה של עלייה קצרה אנחנו מזהים את הדר, יושבת לבדה על הקרקע הסלעית. בצעד ארוך וגאה, שערה הבלונדיני צרוב שמש וארוז בצמד צמות ארוכות, עורה מאדים בחום המדבר ועיניה הכחולות נפרסות כמו הים שאהבה. הדס המשיכה קדימה, היא אומרת בקרירות מסוימת, היא הולכת לאט ובטח נשיג אותה בהמשך, ואכן כך קורה והשתיים הולכות עימנו. במבואו של מפל גבוה ויבש אנחנו עוצרים למנוחת צהריים, לאחר מאבק נוסף עם הבנזיניה שלי אני לבסוף מצליח לייצר אש מספיקה בכדי להעמיד עליה את הפינג'ן והדס משליכה פנימה חופן עלים שהוציאה מתרמילה. קמומיל ורוזמרין? אני שואל לאחר בחינה מקרוב של המים המתחילים לבעבע, יפה מאוד משבחות אותי השתיים, ומה עוד? אני מושך בכתפיי ומניד בראשי, לבנדר, אומרת הדר, זיהית לפי העלים? לפי הריח, אני משיב והיא מביטה בי במבט תמה מעט. אני שונא קמומיל, משיב דניאל כאשר אני מבקש שיעביר אלי את כוסו, כשהייתי קטן תמיד הינו נותנים לי לשתות את זה כשהייתי חולה, וכנראה שהטעם נקשר אצלי לתחושה הזו. נדרכנו שלושתנו, וכל תנועה של שרירינו, כל הברה שיצאה משפתינו הוארו באותן עיניים כחולות, ולמבטן קיווינו וחששנו ובאופן מודע למחצה לא יכולנו שלא לנהוג כמו הייתה היא בוחנת כל העת את מעשינו. היה זה יום חם, וכך בחרו השלישייה והזוג שהפכו חמישייה להאריך את השהות בצל, אך אני יצאתי חזרה אל נתיבו של נחל עשוש בו צעדנו כל היום, מביט אל הצוק בן חמש עשרה המטרים שחנן אותנו בצילו ומתחיל לטפס במצידו, במקום בו היה המדרון מתון יותר. ולמעני טיפסתי שם, ללגום בנשימה עמוקה משקטו של המדבר ולצפות סביב אל המרחבים השוממים, אך בעת שהעפלתי במעלה הסלעים התלולים, משתמש בארבעת גפיי, לא יכולתי שלא להיות מודע לאפשרות מבטה, בוחן את גופי היחף וחסר החולצה מעפיל מעלה בשמש הצורבת.

ערן והדס הולכים בשתיקה מאחור, ושותק אף אני באמצע החבורה וכמה מטרים לפני הולכים דניאל והדר ומשיחים, ונפשי תוהה על מה ואינה יכולה שלא להשאב לכדי חשש שמא הקנאה הנמלאת בי תהפוך בקרוב מוצדקת. מה זו הגבעה השחורה הזו? דימיתי לשמוע את הדר שואלת את דניאל ומשקרבתי אליהם חזרה על השאלה באוזניי, זו בזלת, אני עונה ומאושר בחוברת המידע שלי, זרם מגמה לוהט שעלה לפני הקרקע והתקרר. מאותו הרגע כמו נטלתי מדניאל מושכות מדומיינות, או כבמרוץ שליחים, הוא נותר מאחור ואני והדר ממשיכים קדימה, שקועים בשיחה. איך אתה יודע את כל הדברים האלו? היא שואלת, זה מעניין אותי, אני משיב באותה האדישות בה נהגתי עוד באותו הערב בנאות סמדר, אותה האדישות שהיא נשקי המתמוסס במהרה בכל היכרות חדשה. זה טיפשי, אני מהרהר בקול לאוזנייה כאשר אנחנו מגיעים אל מפגש נחלים ובו שיטה גדולה שבצילה מבקשת הדר לעצור לאחר כשעה של הליכה, היו צריכים להפוך את השמות ולקרוא לשיטה סלילנית שיטת הסוכך ולשיטת הסוכך שיטה סלילנית, כי זו הסלילנית שבעצם יוצרת מין סכך. אני חושבת שקוראים לה כך בגלל הפרי שלה, היא משיבה, כן, אבל הפרי של שיטת הסוכך נראה בדיוק כמו זה של הסלילנית, אני אומר בשעה שאני מניח את תרמילי בצל הסלילנית הגדולה ומטפס בזריזות על ענפיה העבים, מביט אל הדר מלמעלה. אני כל הזמן שם לב לשיחי הרותם, אני אומר בגמלוניות, ממשיך את הדיון הבוטני, זה השם של חברה שלי לשעבר אבל הוא לא מתאים לה, כי הרותם הוא שיח עלוב במשך מרבית ימות השנה ורק באזור סוף החורף יש לו פריחה לבנה יפיפייה, ורותם היא בדיוק ההפך, תמיד יפה, תמיד פורחת, ומה שמכוער בה מתגלה רק לעיתים רחוקות.

הנבטים משלהבים את דמיוני, ובהשפעתי עולה קבוצתנו המורחבת אל ראש חורבת מואה ואני מהלך נרגש בין הקירות בני אלפיים השנה ויותר, מנסה לדמיין את שמחת הנווד כאשר הגבעה הנמוכה ובראשה המצודה הקטנה נגלית לפניו במסעו במדבר, ואורחתו עמוסה בשמים ותבלינים. מולדתם היא מדבר שאין בו נהרות ואין בו מעיינות רבים, אני קורא לעצמי מתוך החוברת את דבריו של ההיסטוריון היווני דיודורוס, מנהג בידם שלא יזרעו תבואות לא יטעו עץ. אין הם שותים יין ואינם בונים בית... עולים על כולם בעושרם, אף כי אין מספרם רב מעשרת אלפים. וזאת מפני שלא מעטים מהם רגילים להביא אל הים, לבונה ומור ומיני תבלינים יקרים ביותר... הם תאבי-חירות מאין כמותם, וכאשר מתקרב כוח חזק של אויב, הם מבקשים מקלט במדבר המשמש להם מבצר, כי אין בו מים, ואין אחרים יכולים לעבור בו מלבדם. ושוב אני מפליג בשיגיונותיי, לו רק יכולתי לשוב בזמן וללמוד מידי הנבטים את סוד המדבר, אני מפלל. בייחוד קוסם לי תיאור המדבר כמבצרו של הבקיא בצפונותיו, ככלב שמירה מאולף שיכשכש בזנבו כלפי אדונו המיטיב אך יזנק וינעץ שיניו בכל זר למרחבים הצחיחים. בצער מה אני מביט בשלט "דרך הבשמים" והאצבע המורה בכיוון ההפוך מזה שאנו צועדים בו, בשמחה הייתי צועד בעקבות הנבטים, מדמיין את מסעות הגמלים באותו הדרך, לפני אלפיים שנה.

אנחנו מגיעים אל 'קפה מואה', מסעדת דרכים על כביש הערבה. יש שם אוכל טוב, אם תרצו קצת להתפנק, אמר לנו אתמול יורם כאשר שאלנו אותו אודות המקום והצית בנו כמיהה שליוותה אותנו במשך כל הצעידה למחרת. וככל שאנו מתקרבים אל המבנה ומעליו השלט הצהוב מתנוסס, נדמה כי רעבנו גובר בטור הנדסי ובשקיקה אנו מעיינים בתפריט. המבורגר גדול מידות, בירה, קפה וארטיק ואני בקושי מסוגל להתרומם ממקומי, קיבתי הגדושה להתפקע והבירה שלא ידעתי זה לפחות עשרת ימי הליכה, שיחד עם השפעת עייפותם מתמלא גופי לאות שכמעט וממוטטת אותי. למה שמקום כזה יצטרך גימיק? אני תוהה ומביט בכרזות ההוליוודיות הממלאות את קירות המסעדה, הרי אף אחד לא יבוא לפה בשביל הפוסטרים, אנשים פשוט עוצרים פה בדרך לאילת. ומהקיר ניבט אלינו פוסטר של ג'יימס דין עם כיתוב באנגלית, dream as if you will live forever, live as if you will die today, ואני מניד בראשי, קל להגיד, אני מהרהר, קל לצטט, אך כיצד מבצעים?.

בצעד כבד אנחנו תרים אחר מיקומו המדויק של חניון נחל עומר ולבסוף מוותרים וחונים סביב סימן מדורה ישן. תתקשר כשאתה יכול, קראה הודעת הטקסט מאמי כאשר הדלקתי את הטלפון הנייד במסעדה. אני לא שקטה בקשר לסיפור עם השועל, היא אומרת כאשר אני מתקשר אליה, דיברתי עם אמא של דניאל והיא דיברה עם הפקח והוא אמר שיש רופא בספיר ושתיכנס אליו שיבדוק אותך. עצבני על הדאגנות אני מבטיח לה שכך אעשה ומנתק את הטלפון, ודניאל מוכיח אותי על טיפשותי בכך שבכלל סיפרתי לה על המקרה. אין תרופה לכלבת, מציין ערן, זה 100% תמותה, ואילו אני, תחת השפעת החשיש, מזהה כיצד נבט של חשש מתפתח לחרדה שממלאת את חזי ברוח קפואה, ובלא יכולת להוציא מראשי את ההרהורים הפאטליסטיים אני מסנן, איזה דרך גרועה למות, אני רוצה את המצלמה שלך, מכריז דניאל והכל צוחקים.

אני ממשיך להתמלא חרדת מוות מסוממת ולצד המדורה שולפות חלילית וחליל צד ומנגנות לכבוד המדבר והלילה. קול החלילית בה מנגנת הדס צורמני מידי לטעמי, אך נגינת חליל הצד של הדר, צליל עבה וחלול, יפייפה באוזניי וכאשר הוא חוזר לאחר כשנייה, מהדהד מעל גדות הקניון, צוחקים הכל אך אני מוצא בכך יופי רב.

פרשנו את שקי השינה ופנינו לישון, אך שנתי מתעכבת בשל שיחה לילית לוחשת המתגלעת ביני ובין הדר שנשכבה עם ראשה פונה לשלי. ואני מביט בעיניה הבורקות בירח הנשקף בהן, ומשיחתנו דועכת שוב ושוב אני מרים את ראשי, מחפש בעלטה את אותם אגמים של אור שיעידו שעיניה עודן פקוחות וכי היא ערה.   


תודה לאתר "השביל הזה מתחיל כאן - מדריך שביל ישראל"