יצאתי מהבית, לרוץ בהרים, בשבילים שלי, הייתי חייב לברוח קצת, קצת לחשוב, מה אני עושה איתה, או יותר נכון, מה אני עושה עם עצמי בקשר אליה. רצתי הרבה, ניווטתי בין השבילים הישנים והמוכרים שהפכו אט אט פחות ישנים ופחות מוכרים, בסוף כבר לא ידעתי איפה אני וגם לא ראיתי את הבית. המשכתי לרוץ והגעתי לעץ, מתחת לעץ ישבה לה בוהה באויר אישה צעירה במשקפי שמש כהים, מעשנת סיגריה ארוכה, היא הבחינה בי וסימנה לי להתקרב, התכופפתי אליה והיא לחשה באוזני "יהיה בסדר,שכח אותה" הלכתי אחורה בצעדים מהוססים, היא חייכה אלי ואני הסתובבתי והתחלתי לרוץ, שוב אל הלא נודע. . .
המשכתי לרוץ והגעתי לסלע ענק שהתנשא מעל גבעה קירחת, בצילו של הסלע שכב בחור צעיר, משתעשע עם גיטרה קלאסית, הוא חייך אלי והפטיר בהינף יד "יהיה בסדר,שכח אותה". זה כבר היה יותר מידי והחלטתי לחזור הביתה, רצתי, מנסה לשחזר את הדרך שלי ללא הצלחה יתרה, לבסוף הגעתי לצוק, אני עמדתי שם, משקיף על הנוף ההררי, פניתי אלי ואמרתי "יהיה בסדר, שכח אותה". בחמת זעם תפסתי את עצמי והשלכתי אותי מהצוק, נפלתי על הסלעים וראיתי את ראשי המנותץ מתבוסס בשלולית דם על הסלעים למטה.
"לא יהיה בסדר, ואני לא רוצה לשכוח אותה!" צעקתי למטה והתחלתי לרוץ הרחק מהצוק.
כבר לא רציתי לחזור הביתה, המשכתי פשוט לרוץ בהרים ללא מטרה מוגדרת, חשבתי עליה, ועל כל מה שקרה איתה, פתאום נעצרתי, כל-כך הצטערתי, אני רוצח! חשבתי לעצמי, ויותר מזה, אני מתגעגע לעצמי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה