חלק א'-סוף
2- מוות?
אסוני היה, כאסונו של כל אדם, שמעולם לא ידעתי מה מבקשות הפנים הזועפות במראה, מה ידרשו עיניי מרגליי, שכלי מידיי, מה ידרוש לבבי משפתיי. לאבוד פעם ביקשתי, את השד פיללתי כי תוגתו ינסוך בחיי ותהיה זו לי גאולה, מורה נבוכים לי ימצא בטרגדיה, בייאוש המאכל בי. לאהוב גם זו ביקשתי, בעיניים לא לי, שם מבט עורג נגלה ותשורתו לי לא בנשיקותיה כאם אלו אך יודיעוני היכן בעולם זה גופי ניצב.
ספק לי בעווני קורא הספר, חשש לי למן צעדי הראשון, רעב לי עת פקחתי עיניי, וחלום, חלום לי מיום שנשימה אל קרבי באה. להיות ככל אדם וכאף אדם, ידעתי יפה אם כי הבנה עד נשגבת. אדם עצוב, אדם מטורף, אדם אוהב, לו אך לקשור בשמי, תואר, מילה בודדה בל תימחה, לו אך יכולתי, לו רק לא היו פנים אלו, פנים אלו, מי אתה?.
זרות? חשבו הם כי נאשם יימצא להם בעולם, ועל כס נידונים יציבו הם תבל ומלואה, לא, נהירים ובהירים יהיו כל פרח כציפור, אבן רחוב כאדם עליה ידרך, אשם בבחילה הממלאת קרביכם עם בוקר חיפשתם? הביטו במראה, האם הכרתם הפנים, התדעו לאין עיניים אלו נשואות? היכן לבב זה ישקט? היכן ידום?
היית בי דבר מה, ונגוזת, באש תמירה ביערת חללך בביטני, ועתה, אוד רוחש עוד מכלה בי כל כמיהה לחופש. דברי ביקשתי לתת בך, לצקת אל תוכך ממני, חומר היית לי בידי, ולא יכולתי לעצור מלהניח לך לזרום בין אצבעותי, אך בוגדנית, התמרדת, ועתה אני לבדי, בלעדייך. תמיד היית בעבורי, החלום הנשגב שהפכת עתה, הכאב הנפער בין עינייך, צפות מרוחקות ודוהות במוחי עת אינך עוד נותנת דעתך אלי.
3-ויזרום האכרון אל הלתה
משתומם הייתי לנוכח האפשרות לאחוז בידי בכליוני שלי, חומר חום ארוז אריזה הרמטית בשקית ניילון הקטנה, מימי אכרון יהפכו מנחמים ויפכו מוות עטור חופש בזרמם אל הלֶתֶה. איני יודע במדויק להיכן מועדות פני, אך אנסה... כנראה איני יודע. הקיץ הקץ על טירנותן של תהפוכות הרגש, והספק, עתה, ממני והלאה, התפוגג והותיר מדקרותיו עלומים בנבכי זכרון רעוע שנעלם בהותירו כאבו בלבד שעתה עומד בפני עצמו, חד וברור, ממלא נפשי כאש, ומזור אין, זועק, נואש, אל אוויר אדיש המותיר אותי גלמוד וערום בפני כאב מתפשט. סברתי כי יודע אני את אשר ברצוני לעשות, ידעתי את אשר עלי לעשות, כל-כך ברור, נדמה כי מעולם לא הייתי כה בטוח כדי כך בדבר, ועם זאת כה מבולבל, ואולי דווקא היה זה הבילבול וחוסר האונים, שסיפק את הוודאות שצרבה בנפשי כחומצה מאכלת, גופי עתה יוקד בלהבות ידיעה מוחלטת וברורה. מנוס אין, טירנות הדטרמינזם הרגשי האובדני, של האובססיה. ועדיין תהייה ניקרה בקדחתנות באחורי מחשבתי, האם כך עתיד כל זה להסתיים, והאם היה בכלל ספק, דומני כי לא יכל להזדמן לי גורל אחר, כל חיי, תהליך שבהכרח התקדם בואכה רגע זה, תולדה של סיבה אחר סיבה, ולמן הרגע הראשון, סוף זה היה צפוי, ואף אני לא עשיתי דבר בכדי למנעו. אין זה הדטרמניזם המטראליסטי, כי אם דטרמניזם אידיאליסטי, דרכיה של נפשי, הן כל שהתרחש מחויב המציאות וכוון אל סוף טראגי של דעיכה בלהבות תהילת כליון מבחירה. ליבי פעם כמטורף, אך לא אני הוא שאכנע למידתו הגרועה ביותר של האדם, לא אהיה כגלילאו גאליליי, המתכחש לאמת וודאית בעיניו בכדי להציל את חייו. גם בשעת דימדומי, יכול אני לפחדנות, מסכת כל הפוביות הללו, יוצא אני וידי על העליונה, ואין אני מת כרפש אדם מסמורטט אלא כאביר רגש הנופל על חרבו בקידוש מזבח שבעיני שלי אין אחר לו, מונותאיזם רגשני, סגידה בלעדית, מהות בודדה של רגש. חיי הם אהבה, אסוני היא האהבה מרגע שפסה מעולמי, ניתק השריד האחרון שבכוחו היה לנטוע בי רצון בחיים, אבדה התקווה, פגה התכלית ועתה אין עוד חיי בעלי משמעות. חיי והרגש, חד הם, שכן בלא הרגש, מה הייתי? מוטב לי להעלם מרגש מאשר להיות בלעדיו, וכך מידי שלי אקדש את חיי בכניסתי אל הפנתיאון של חסרי המורא, נפשות המשוררים והאוהבים, לומדי היפה הזועקים באימה בטרם ינוצחו בדו-הקרב של האידיאל.
כל השנים של שברון הלב, כאב הכמיהה הבלתי ממומשת והחלום הנואש המלווים בחוסר וודאות ובילבול כמו התרכזו כל כולם והתאספו יחדיו להנחית את מכתם האחרונה והניצחת ברגע בודד זה. לא ידעתי לגמרי מה אני מבקש להשיג במה שעמדתי לעשות, ומהיכן הביטחון והוודאות בדרכי, אך עשיתי זאת ללא סייגים כסומא באפלה המדמה כי הוא מזהה שביב אור ורודף אותו אינסטנקטיבית בטירוף של תקווה למרות שיודע הוא באחורי ראשו, כי אבודה היא מראש, וכך גם הוא, אבוד והנה עוד דקה נשלח על פני תהום הנשייה. וכי איזו ברירה הייתה לי, במה אשלם בכניעתי לרגש, איני מוכן לאבד עצמי לאבן קרה, ואם אין מזור מכאב זה, ואם כל הוויתי זועקת "ברח", כך עלי לעשות.
הרגשתי, אם כך ניתן לכנות זאת, הכל ריק להדהים, פסל אדם מרוקן, חלול מבפנים, הולך ונסדק, קורס פנימה ועצם העובדה שעוד הצלחתי לעמוד עד עתה נראתה כפלא אבסורדי. היא לא הייתה, בי, היא לא הייתה בי. כל דבר, כל תנועה, כל נשימה, ללא רצון, ואף כמעט בסלידה, הפעולות נעשו ללא סיבה אמיתית שתצדיקן, כאילו ריחפתי במרחב הצר הזה של חדרי כגוף משולל כיוון ומטרה, כמו ניתק הקשר ההדדי שהיה עד כה ביני ובין סביבתי ושוב לא יכלנו לחזור ולהיות בהדדיות, אין תקווה, אין חיים, כבה החלום ועימו, גווע הכל.
פרמינידס וזנון על פרדוקסיהם שללו באופן לוגי עד כאב אפשרות של תנועה. אך למציאות נדמה כי יש אמת משלה המרהיבה עוז ומשתלחת בזדון מתנצח של קיום הנוגד את ההגיון. עתה הרגשתי לראשונה כי אכן אפשרות של תנועה במרחב היא בלתי הגיונית ועל כן דימיתי כי דינה להתפוגג ולהעלם בשלב כלשהו בו תכנע לאמת שאין מנוס ממנה ותשלים עם חוסר ההגיון שבה.
מקטרגי יניעו ראשיהם בבוז, וילעגו לטיפשותי, crevez, chiens, si vous n`etes contents! , אינכם יכולים להושיעני עתה, כל הבנים והבנות המתוקות על מתיקות שפתיהן, הדירו רגליכם מכאן! מהם חייכם ללא רגשות, נופלים אתם ממני בפחדנותכם מנבכי נפשותיכם, אבוז לכם, חסרי האותנטיות. דעו לכם כי דואליזם הוא המציל אותכם ממכניות קרה ואכזרית של דטרמניזם מכני עריץ, התרפקו והאחזו בכל מאודכם בשיגיונות לבבכם והגנו עליהם בחרוף נפש מהסכנות האורבות להם מההגיון המאוס והמכני, ודעו, שבלעדי הרגש אינכם דבר. בלא רגש חייכם אינם אלא מתוך פחד בלתי מפוכח ממוות, בו לא תכירו ואליו, כאותו ברנרד אימפוטנט, אתם נעים במהירות של ששים דקות בשעה, שישים דקות בכל שעה, המבוזבזות לריק וחסרות כל משמעות.
למרות הקושי שבתנועה, מתעלה על הדעיכה בכדי לתת ידי ולזרזה, מחבר, צייר, צלם, משורר ומלחין כליוני, פעלתי באופן בוטח וכמו מודרך על-ידי כוח פנימי נעלם, הונעתי מכוח אינרציה פנימית, ואולי רק משום קיצוניותו החריפה של המצב, אזר גופי כוחות ממקור עלום וידע לנווט דרכו באופן חצי בלתי מודע. כאילו ידעתי מאז ומתמיד כי מזומן לי גורל של מוות בידי אהבה. לפתע צפה ועלתה לה תוכחה, כמו הסתתרה לה עד עתה בנבכי נפשי ובחרה לה ברגע זה לצוף ולזקוף ראשה ולהכות בי בתובנתה לגבי שאלה שהעסיקה את מחשבותיי במשך זמן רב. במהלך חיי התנסיתי במספר פעמים בהם הרחקתי עצמי, לפחות לזמן מה, מעול אורח החיים הנרקוטי, מה שלדידי חטא היה וניסיון קיקיוני להכיל את השכל על הלב, תהליך עלוב שהיה מתמיד להתלוות בכאב רב. מעבר לכאב הפיזי, שאינו לגמרי בלתי נסבל, ובכל מקרה חולף לאחר זמן מה, החלק הקשה בגמילה מסמים, שלגבי היא התנתקות מתהפוכות קרבי, הוא תחושת הריקנות המתלווה אל ההתנתקות מדבר הממלא את חיי האדם והופך לגורם המניע אותם ולאמת הדיקטטורית שלהם. הסמים תופסים לעצמם מקום בחיים, וכאשר מסירים אותם נשאר מאחוריהם חלל מעיק הזועק לתחליף. אהבה הייתה במובן זה דומה להפליא לסמים, ועם העלם זכרה נותר חלל של אכזבה, דיכאון, שיעמום וחוסר תכלית לחיים ששרפני מבפנים כאש בלתי נראית שגם אינה ניתנת לכיבוי, בור של ריקנות. עקב הדימיון הרב בין סמים ואהבה באו אלו הראשונים בכדי להחליף את מקומה של זאת, המסוכנת יותר, תהליך שלמעשה היה האמת האחת של חיי הבוגרים, ועתה הגיע אל שיאו. והנה גם בא הגראנד-פינאלה.
הסכנות הכרוכות בנסיון לעוף, מן הסתם, ידע כל ילד קטן לעמוד על האפשרות האווידנטית של התרסקות בכל נסיון לנסוק מעבר למותר ולמוכתב בטירנותו האומניפוטנטית של כוח המשיכה. ועם זאת, למרות בהירות וממשיות הרצפה על כל קשיותה המוכנה ומזומנה לפיצוח עצמותיו של האיקארוס התורן, אשא עיני מעלה וליבי יצא אל השחקים. המיידיות הכמעט ודאית של המוות הכרוך בניסיון לעוף אינו מונע ממני להאחז בשביב התקווה והחלום, לשעוט יום אחד במרומים. בחוסר התקווה המפוקח, התסכול הרציונלי, אין בכדי לפגום בחלום המוטרף וחסר התקווה שלי, להתרומם ולהתנתק מכבלי הרציונליות הממארת, ולקבוע ממלכתי בשמיים. וכאיקארוס, שיכור על כנפי רגש התעופה, הרהבתי עוז וקבעתי לי את השמש מטרתי, וכאיקארוס, המיסו חלומותי כנפי ונתבערו, ועתה צולל הנני לקראת מותי. תעופה אחרונה סופית בהחלט, אשייט בימים האפלים, הרחק מן הכרך הגדול, היכן שאדם אינו יכול להיות חופשי, מכל רשעות העיר, ומעצמו, והסובבים, ואגמר.
בקושי רב עלה בידי להחזיק את הכפית מעל ללהבת הנר די זמן בכדי לאפשר למוות החום-לבנבן לבעבע די צרכו. ידיי רעדו, חשתי את קרבי בוערים, דימיתי שעוד רגע קט ואתפקע, גופי לא יעמוד בנטל ויתפורר בטרם אספיק להשלים את הבריחה שלי. כמו מסרב להישמע לעצמי בקושי יכולתי לנוע, מחוסר הטעם שבתנועה אבסורדית משוללת צידוק בכך שנתונה היא לאמפיריציזם בלבד, אך עם זאת ניחנת בעקשנות ילדותית מעצבנת דווקא של אותו אמפיריציזם. הנחמה היחידה שיכלה להיות מנת חלקי היא תקוות הגאולה הממששת ובאה, אותה גאולה שהתמוססה באותה עת מעל לנר והנה עוד רגע קט תארז במזרק קטן שמראהו התמים אינו מרמז ולו במעט על סגולותיו ההרסניות כל-כך ונפלאות כל-כך באותה עת, בדרך לשילוח אל תוך גופי הזועק למושיע, בצורת כליון מתוק ומיוחל.
דמותה של לאורה עוד הייתה חקוקה בבהירות לנגד עיני,celesta,forma divina גוועת ונעלמת לאיטה. ריחה עוד נישא באוויר החדר ונדף ממני, הד קולה עוד רעם באוזני, וכמו עדיין חשתי במגעה על עורי, אך לא התעורר ולו רגש כמיהה אחד לרפואה, אף לא עצב אובדן עליה עצמה, אלא עצבות על אובדן החלום לבדו, במנותק ממנה עצמה. נבצר ממני להתרכז. בפעם האינספור בחיי, תהיתי בכמה חומר השתמשתי. דומני שמספיק, עניתי לעצמי. די והותר בכדי להרחיק סוף-סוף לצמיתות את זכרה מעלי, את האהבה וחוסר האהבה, זכר הטרגדיה היוונית הזו. הנוזל המבעבע עתה ביעבוע אופטימי מבשר שחורות מתוקות מעל ללהבה נועד למחות את דבר קיומה מתודעתי. אולי כדאי שאשתמש במעט יותר, תהיתי ומבלי משים הוספתי אל מעל ללהבה מספר גרגרים לבנבנים-חומים ששקעו אל תוך הנוזל המתמוסס. היה זה למעשה עונשי. כגיבור טרגדיה יוונית, הלכתי במודע ובגאווה אל אסוני, וחטאתי בחטא, שעליו אין כפרה. עתה עלי לשאת עונש לא רציונלי ומנופח מעבר לכל פרופרציה. ובכדי להוסיף נופח אירוני לטרגדיה, עתה אני מכין במו ידי את הרעל שישמש עונשי. ולא אני הוא אשר יליט פניו בפחד לנוכח העונש, אלא אצעד גא וראשי מורם אל-על היישר אל מר גורלי הבלתי נמנע. במבט לאחור אחמיא לעצמי בדמיון לסוקראטס שקיבל את עונש ההמתה ברעל, בהבנה וללא ניסיון לברוח, למרות שניתנה לו האפשרות והכל הפצירו בו לנצלה. סוקראטס ביכר למות מוות גא ואצילי על פני האפשרות לחיות חיי פחדן חסר כבוד וגאווה, למען שלמות חייו, וכמותו גם אני, קיבלתי בהשלמה את הנוזל הממית שרקחתי כעת. אלוהי איננו, נעלם בתימרות העשן של השכלתנות המודרנית, ואיתו התפוגגה אפשרות הישועה של הדאוס אקס מכינה. אלוהי שלי הנני, אך איזה אוויל הנני, וכי אוכל למשימה של שליטה בחיי שלי ולנווטם לכדי שלמות? אך אולי אין שלמות ייעודי בתור אדוני שלי, אלא האותנטיות, והאם ברגע זה, יש אותנטי ממני? לא, לא ימצא אדם הנאמן יותר ממני לשגיונותיו שלו.
הריקנות, האובדן, השכול, השתוללו כמפלצות משולחות רסן. לא יכולתי לשאת אותם. הייתי חייב לברוח, להחיש את הקץ. הסיוט המתמשך של חיי התחלף בסיוט גרוע פי אלף מונים שהפך את זכרון כאב העבר לערגה קודרת למצב המתוק והחמים של ימים עברו. הייאוש איכל בי. כה הרבה היה לי, והרגש שפיעם בי כלפיה בלע את הכל, כה הרבה היה לי, ובלעדיה נהפך לי הכל ללא כלום. בלעדיה אין לי דבר, אף לא את עצמי. למרות הכל היה ורתר טיפש, לו עוד נותרה התקווה, נותרה לו אהבתו ללוטה, והיא אמורה הייתה להותירו בחיים ולנסוך בהם משמעות, לי, משאבדה אהבתי, אבדה גם תקוותי, ומשמעות חיי.
מה הוא האושר בלא הסבל, ומה הוא הסבל בלא האושר, והחיים הם למעשה הואלס הנצחי של השניים, המאזנים וממלאים אחד את השני, עד אובדן הגבולות בניהם, ושוב אין אתה יכול להבחין מי הוא מי, והיכן הסבל והיכן האושר. כאשר תר אתה לעד אחר האושר, נופל עתה לתהומות נוראיות של סבל, כגודל יהביך, כך הכאב. לעד יהיה אפלטון כרועץ, והאידאות האכזריות שלו ילעגו לך. בגלל אותו אפלטון לעד תהיה ידו של הסבל על העליונה והאושר ממך והלאה. וכך, הגדלתי לחלום, ולהרגיש, והנפילה, אש הגהנום, בוערת בליבי. במילותיו בהזדמנות אחרת של יוצרו של הליבידו-ההומברטי שמכיר היטב את כאב הכמיהה, לחיות פירושו לקבל את אובדנה של שמחה אחר שמחה, במוות אינך נכנע לדבר.
יש תמיד שמץ של טירוף בכל אהבה, אך יש גם שמץ של תבונה בכל טירוף. אבחנתי של טירופי חדה וקרה, מושכלת ובלתי מתפשרת, במודע מוליכני עתה טירוף אהבתי אלי פי תהום, ובמודע אפרוש כנפי אלי תהום נשייה לבלי שוב, ואדע, כי השכלתי להבין את טירופי, ומותרי הוא שמבמודע ובאומץ קיבלתי עולו ומרותו הקטלנית.
הריקנות אימצה צורה כשל תולעת, מכלה באכזריות כל נים זועק בנשמתי, זוחלת בתוכי, מחפשת שביבי רצון בחיים להשמיד בדרכה. האהבה מילאה את חיי והשתלטה עליהם, בהעדרה נותר חלל זועק למילוי ששאב כואקום את הכלי השבור שהכיל אותו וגרם לו לקרוס פנימה, מתנפץ לאלפי רסיסים. לראשונה הבנתי כי יימצא דבר אף נורא יותר מאהבה נכזבת והוא אהבה שתמה. עצמותי כאבו, עיני היו צורבות ונפוחות, עלתה בי בחילה נוראית, בלתי נסבלת. התקשתי למצוא סיבה לזוז, למעט אותה בריחה מיוחלת. התקשיתי להניע את ידיי. אין טעם לחיים, אין תקווה אין חלום, כיצד אפשר לחיות בלעדיהם? חיים ללא תקווה, ללא כמיהה, ללא חלום, חיים ללא אהבה, הם תפלים, משוללי זכות קיום הם, ועל כן גם חדלים מלהתקיים משהם הופכים כאלה. ומי המציא את העינוי? זו אהבה, השם מוזר, לזוג ידיים ששזר לבוש של להבות כפוי שלא בכוח אש יוסר, אנו חיים כמכתש, מאוכלים באש או באש. תמיד ידעתי זאת, ויראתי מן הרגע שבו חיי יאבדו מטעמם, אך רגע זה היה בלתי נמנע. כמה אירוני אך ברור וצפוי זה, שדווקא התשוקה אל האהבה היא שהשמידה עצמה ברגע שהגיעה אל סיפוקה, כאילו סיימה את תפקידה והתנדפה אל חלל הליל, מותירה אחריה ריק בלתי ניתן למילוי. אומנם ניסיתי כפתי טיפש ותמים להתנתק מן האהבה, אך מעולם לא נחלתי הצלחה אמיתית, וגם הרי שלא באמת רציתי בה, אך, וגם לא יכלתי לרצות בכך. עתה הייתי חופשי מן האהבה, ועם זאת, משולל כל טעם לחיים. אהבה אידאית שכזו אינה יכולה לחמוק מגורל של היכללות תחת כותרת יחסי אהבה-שנאה. שכן מצד אחד אהבה כה חסרת מעצורים פעפעה בליבי ללאורה, אך מאידך, שנאתי ותיעבתי את דמותה. במבט מפוקח שמעולם לא נעלם ממני היא נתגלתה אלי במלוא עליבותה והשקר בייחוד שייחסתי לה. אך ליבי כמו בחר במשך השנים להדחיק אמת זו מעליו והרחיק ממני כל יסוד של ביקורתיות כלפי אהובתי, מה שנתן פתח ליחסים אמביוולנטים של שנאה ובוז מחד, ואהבה חסרת מיצרים מאידך. אך עתה לא היה מנוס מההכרה המפוכחת שניקרה ניקור ממית אסון בליבי שהיה עד עתה אטום בתקוותו לאידיאה מופרכת של אהבה, שהייתה ממשיכה לחיות ביופיה הנצחי אם לא הייתה באה לידי מימוש מפכח. הפנים ששילחו אלפי ספינות, ההלניזציה של לאורה התפוררה והתפוגגה כשקר הגס אך המתוק והשמיימי מכל שהייתה. בטיפשותי הרבה הנחתי לרגע, בו הכל מבוטל לבוא. נותרתי משולל כל רצון לחיים, ופחדתי, לא הייתי מסוגל להתמודד עם גודל הגזרה, הפחד. ברטרוספקטיבה היה עלי לשמור על דבר אהבתי כדבר בלתי מושג, אידאי. אך עצם הכמיהה שבאהבה מצריכה חתירה למען מימוש שבאופן פרדוקסלי תביא לכליונה. לבסוף נותרתי במצב בו הדבר שמילא את חיי שנים כה רבות, והפך לסיבת קיומי ומושא חיי, נגוז והפך עפר ואפר, התמוטט בשאון מחריש אוזניים שלא הותיר ספק או ברירה באשר למה שהיה עלי לעשות.
עם כל המלנכוליות הכבדה שאפפה את אותם רגעים, לא יכולתי שלא להתענג במעמקי נפשי על רגשותיי ההרסניות. מאז ומתמיד הרגשתי כי הרגש הטהור, הדיונוסיסי, כמו נעלם ונכחד מן העולם למען הרציונליות והקדחתניות של החיים המודרניים הפועלים בהגיון קר עד שיגעון וברוטליות רציונלית. ורתר של גיתה התאבד בגלל לוטה שלו לפני מאתיים שנה וגרר עימו אל הקבר מאות מבני אירופה שבחרו בגורל בעל גוון אצילי זה של התאבדות על מזבח האהבה, ובר בטנה, הייאוש. היום מעטים הם אלו שיתאבדו בגלל אהבה, באיזשהו מובן זה עצוב, כמו נכחד הרגש מן העולם, או שנדחק לקרן זווית ממנה אין לו עוד השפעה על מעשי האדם. הידיעה כי הנני אחד מאחרוני הרומנטיקנים המוכנים למות בעד האהבה, או העדרה למעשה, כאביר אחרון הנושא את דגל הרגש, נסחה בי עונג עמום. מבלי מודע אל בעיניים פקוחות ולב נחוש ואמיץ הפכתי אני לכזה, וההכרה מילאה אותי עונג עמום ונכונות גוברת לקראת המעשה שעמדתי לעשות. הנה לפני ייצרו של הרגש הטהור, בנה הסובל ובוטח בעצמו של סערת רגשות שדחקה הצידה כל זכר של רציונליות. תמיד היה בליבי בוז מסוים אל הבודהיזם הקורא לבטל את הרגש על מנת לבטל את הסבל. למרבה הגיחוך היו אלו שהאשימו את האקסיסטניאליזם בניהיליזם, לדעתי אין דבר יותר ניהיליסטי מביטולו ודחיקתו של הרגש כהצעתם של הבודהיסטים. הרציונליות היא תוצרו של העולם האמפירי הקר ומשולל הרגש, בעוד הרגשות הן נחלתה של הנפש הדואליסטית ואף האידיאליסטית[1]. הסבל שכה יראים ממנו הבודהיסטים הוא הוא לדעתי טעם החיים ובלעדיו נותרת אוטופיה מנוונת וחסרת תקווה. סומה אינו דבר מלבד כלי ריק אשר ללא קיומה של פסיכה היה מטלטל בדטרמניסטיות קרה וריקה של עולם חסר מטרה מלבד קיומו עצמו. פסיכה, על כל הקרעים שבה, הסבל וסערת הרגשות, ממלאת את סומה במשמעות ומעניקה לקיומו טעם. הרגשות הן מקור הטעם לחיים והן שעושות אותם ברי עניין, עשירים ומלבבים. הרגש הדיונוסיסי קודם לכל, לכל.
משך ההכנה של המנה דמה לנצח. העונש לחוטאים בא לעיתים כגאולה המשחררת מעול הפשע. חשבתי כי המנוס המיוחל לעולם לא יגיע, ולעולם לא אמלט, וכי אני נידון להשאר בכלאי המרוקן מאוויר לעד. המריחואנה שעישנתי כמה רגעים לפני כן עזרה כמו כפית שולחן לכורים במכרה ברזל.
אין מנוס מלהסכים עם דעתם של פרויד והפסיכואנלטיקאים בדבר קיומם של שני גורמים מנוגדים ביצר האדם. האחד הארוטי מלשון ארוס מן המשתה של אפלטון, הוא רגש הכמיהה למגע והשתייכות מרעיפת חיבה ועדנה לחברה הסובבת. ומנגד היצר ההרסני המניע את האדם לידי רצון בפגיעה והשמדה של גורמים זולתו. הקשר בין שני הגורמים כה חזק ובלתי ניתן להפרדה, שכן לעיתים היצר הארוטי מובילנו לידי הרס, השמדה וכיליון. כזה היה המצב עכשיו, כמי שנשא ידו אל להבת אש מרצדת כמבקש בכל ליבו להשתייך ולו במעט ליופייה המשכר אך נכווה מחמת חומה השורף, עלה וגאה בי באותה עת יצר הרסני של משטמה ורצון להסב רע, לא רק ללהבה על ששרפה את ידי, אלה בעיקר לעצמי על שהבאתי עצמי לידי כסילות שכזו בניסיון להשתייך לדבר שמעבר לי.
הסרתי את חגורת העור ממכנסי ובידיים לא מנוסות כרכתי אותה סביב זרועי, מהדק ככל שניתן לי בכדי לעורר ולהבליט ולו וריד אחד רדום. מעולם לא עשיתי זאת, וחסרתי ניסיון בפרקטיקה קטלנית זו, אך נדמה כי כאבי הנחה אותי ופעלתי כמומחה משכבר הימים. לאחר מכות נמרצות עלה והתרומם לו וריד בודד אחד, מספיק בכדי להחדיר אל גופי את הנוזל המושיע ששכב במזרק המוכן למרגלותיי כחיל פרשים גואל לתוך גופי. לא עשיתי זאת על מנת למות, לא הייתה זו התאבדות, אלא בקשה לשינוי המצב באופן קיצוני. מובן שהאפשרות של מוות ניקרה במוחי בגלל הידיעה הברורה על יכולותיו של הסם, אך בפירוש לא ביקשתי להזריקו במטרה מוצהרת למות, אלא רק במחשבה על מוות. הרחקתי בפחד ממחשבתי את שאלת התמורה שביקשתי להשיג מהסם, למעט התקווה כי הוא ישנה באופן דרסטי את המצב הקיים, לכל כיוון שהוא, אפילו יהיה זה מוות.
הבטתי במזרק, הפחד שתמיד דימיתי שיהיה לי באותו רגע נדמה כזיכרון מטושטש ונעלם, כל אשר רציתי באותו רגע היה להעלם, לא לדעת דבר, לא להכיר יותר, לא להיות. לאחר שהכל נעלם, ולא נותר דבר זולת ההכרה בכך שלא נותר דבר, כל שהיה עלי לעשות הוא להמשיך בתהליך הדדוקטיבי ולהביא לכליונה של ההכרה אף היא ולגאול אותה מכלאה הבודד והקר. קיוויתי למצוא, איני יודע מה קיוויתי למצוא, כל דבר, לשנות. הכרתי את ההרגשה, טוב מידי, היא הייתה כל-כך אמיתי ומובחנת, לא הייתי לדידי אמת אחרת זולתה.
חמימות שטפה את גופי, הרגשתי בחיוך נסוך על פני. יש ערפד המוצה מליבי את הדם!- הן אני הוא! חלקי עם אותם נידחים, שנדונו לשקוע בצחוק נצחים- אך חיוך לעולם לא ישוב לפקדם. משהחל ההרואין לזרום, יותר כבר לא אכפת לי, חשוב כמת, בלתי מודע, כנראה איני יודע, תחת אותו האור, אלמד בפעם האחרונה את מה שאני יודע. הבריחה הושלמה, הלֶתֶה זורם בעורקי, העונש הוטל. עוד רגע קט, ואעלם. נפלתי לאחור, שדוד, הכל החל להסתובב, המראתי למקום אחר... עם חיוך, נשאבתי אל תוך ענן של לובן מלטף...
4
ניצוץ של פחד מבעד לגאווה, כניעה סופית. כמכשפה מובסת המובלת אל המוקד שירכה לאורה רגליה בהססנות מעבר למפתן החדר האפלולי כמו היו רגליה נתונות בשלשלאות. הבטתי בעיניה לראות כיצד מתרחבים אישוניה ומרגילים עצמם לחדר רווי הצללים שנוצרו מאור מנורת שולחן קטנה שניצבה על הרצפה למרגלות מזרון מעופש ששימש לי כמיטה והיוותה מקור התאורה היחיד. תמיד העדפתי את התאורה המלנכולית של מנורות שולחן על פני האור הצורב של מנורות רגילות, אפלוליות שהעניקה לחדר גוון מסתורי-רומנטי שחיפה על הזוהמה של הזנחה מוחלטת של כל הקשור בהיגיינה בסיסית. ההבעה שנשתוותה על פניה של לאורה העידה על סלידתה מן החור הטחוב שלמן היום הראשון למגורי בו זנחתי את עול ניקיונו וסידורו של החלל שאליו התרגלתי בשבועות האחרונים וקראתי לו בית, אך וודאי לא הופתעה. ריח זכרון עשן סמים קלים ברי עישון וסיגריות שנישא באוויר שאני כבר הורגלתי אליו הקשה על נשימתה, והדבר ניכר בפניה שלא היו זקוקות לסיבה נוספת לעטות ארשת מוטרדת. אך התריס על החלון היחידי בחדר היה שבור למן היום הראשון ומנע מן החדר אוורור שלו נזקק כה נואשות, אותי זה כבר מזמן פסק מלהטריד. אי סדר שלם במוחלטותו שלט ביד רמה בחדר, דפים רבים, מחברות וספרים שנשכחו זה מכבר היו מפוזרים על המיטה ולצידיה, זכרונות לאופי, שהיה בעבר הוויתי, ואף ניסיתי לשחזרו, אך עתה אבד בתוך ים של ניתוק וחוסר עניין, או חוסר סיבה מספקת שתניעו, זה זמן רב שלא הצלחתי להביא עצמי לסיים ספר שהתחלתי לקרא וגם שירים או סיפורים קצרים שהתחלתי לכתוב נותרו מיותמים מסיום. זכרונות של התמכרות לסמים ניכרו בכל פינה בחדר בצורת שקיות ריקות, מאפרות בעלות תוכן חשוד וניירות כסף פזורים סביב כמצבות ללילות של אובדן חושים, בדלי סיגריות התגלגלו על הרצפה ובהעדר חסות החשכה וודאי היה ניתן להבחין בלכלוך והאבק שהצטברו בחדר. מוסיקה רדיו עייפה ומלנכולית של שעות לילה מאוחרות בקעה מהטרנזיסטור הקטן בפאתי החדר. למרות דלותי, על מוסיקה סרבתי לוותר, גם בשעות דימדומים אלו טרחתי להשיג לעצמי מקור למוסיקה, ויהיה זה הטרנזיסטור הארכאי הזה שהשגתי מבית הוריי.
לאורה פסעה בהילוך מהוסס לכיווני, גופה מכונס בעצמו בכיווץ מפוחד ופסימי. שערה סתור, בגדיה לחים מהגשם שזעף בחוץ אך נדמה עתה כמרוחק שנות אור מאתנו למעט זיכרונו על בגדיה של לאורה. עינייה בוערות בזיקים מתחלפים של אובדן עצות ופחד, ואולי תקווה נואשת. נדמה כי עינייה תרו אחר דרך מילוט מן החור האפלולי אליו הכניסה עצמה, מילוט מטאפיזי ולאו דווקא פיזי.
בכל מאודה ביקשה לשאת רגליה ולנוס, אך היא לא יכלה. שרוע על המזרן בפאתי החדר, חצי מעורטל למעט מכנסי ג'ינס בלויות, הבטתי בה בנון-שאלנטיות מופגנת, סטואיות מזויפת, אין אדם היודע טוב ממני את נפשה, הניכור, המרחק בעיני הוא המושך אותה הלך וקרב אלי מיטתי. הטורף הפך לנטרף. דבר מוזר הוא זה כיצד עשה שימוש הרגש בידיעותיו של השכל ורתם אותן לצרכיו, והטיל הצידה את השכל הצווח ומתריע על הסכנה אך נאלץ בלית ברירה כיצד נעשה שימוש אמוציונאלי בלתי נשלט בכליו, תוך שהסכנה ברורה, אך אינה בידיעה עליה בכדי להשפיע ולו במעט על מהלכי הנפש.
היא הביטה בי, באותן עיני חתול ירוקות שרדפוני כל-כך הרבה זמן, תחילה כמציאות יומ-יומית ולאחר מכן כזיכרון מנקר ושורף, זיכרון ששנאתי כל-כך, ואהבתי, והודאות היחידה שסיפק היא חוסר יכולתי להתנתק ממנו. עינייה, דומני כי החלק היחידי בגופה שאני אוהב הוא עינייה. אותן מנהרות ירוקות, מובילות אל תוך נבכי הבלתי נודע של נשמתה. מטעות, מתעתעות. מראה עינייה אומר כי תמימה היא, ואין דבר יותר רחוק מן האמת. אבל, מאז ומתמיד, היה ואבדתי ולו לשנייה בתוך עינייה, המתבוננות בי בכזו ערגה, בכזה רעב, שבריריות ילדותית, ברגע שאחזו בי עינייה אין אני עוד יכול להשתחרר ולעד אני בשבייה, שוכח ממגוחכות ורשעות שאר גופה ונשאר כלוא לעד בכלא הירוק שלי, כלא גדול, מאיר, משקר ומשכר. אותן עיניים נסוחות תמימות שאבדה, כזכר לתמימות שמעולם לא הייתה באמת מנת חלקה, השקר הגדול ביותר, שהיה לאמת שלא ניתן לעמוד בפניה. עיניים מטעות בזכותן, מנסות לשוות לנפש העומדת מאחוריהן טוהר זך שרק מסתיר את האופי האכזר של טורף אמיתי של אותן עיניים.
תהיתי מה כבר היא יכולה להגיד לי, הסיטואציה כולה לא יכלה שלא למלאני שעשוע מסוים, התענגתי על הכוח הניטשאני שנפל בחלקי בדיאלקטיקה ארוכת היומין שלי עם הנערה הניצבת עתה מפוחדת למרגלות מיטתי.
מה כבר ביכולתה לומר? לא הייתי מסוגל להגות במחשבתי דבר אחד שיכלה להגיד, בטחתי בעצמי, כי לא קיימות המילים שישובו ויכניעו אותי לרגליה. סמוך ובטוח הייתי כי תוכנית גאונית רקחתי. בידה נתתי את אפשרות הבחירה, אך בליבי ידעתי מה תבחר. בהצבת האולטימטום חסר האיום שלי שכן אין בו כל השלכות מעשיות למעשה ביקשתי במוצהר לנסות נסיון אחרון נואש לשטוף מתוך נפשה כל שיירי רגש כלפי, אם אכן קיימים כאלה, בהתניית ותליית כל סוג של עתיד משותף בקיומם של כאלו. אך למעשה צפיתי, קיוויתי, כי תשובתה תהה שלילית. במהותה הייתה תוכניתי אך בקשה נואשת למכה ניצחת אחרונה, אובדן ברור ומוצהר של כל סיכוי, אליה. אובדן שביקשתי, אובדן שנראה כגואל, ואחריו, אמשיך לי בחיי, חסר דבר מה, אך ממשיך, בלעדיה ובלעדי זיכרה.
"רציתי לבוא לראות אותך כבר כמה ימים, קושמרה אמרה לי איפה אתה גר אחרי שהיא כמעט רצחה אותי כשהתקשרתי, בסוף היא הסכימה לספר לי עלייך. היא דואגת לך, אתה יודע" היא החלה לפלוט רצף של מילים מהירות ומהוססות, וקולה רועד "מאז שנפגשנו, חשבתי עלייך. הרגע ההוא לא היה מספיק, באמת שהתגעגעתי אלייך..." היא ניסתה להתחיל "אבל לא ידעתי מה אני יכולה להגיד לך...אחרי מה שאמרת" חייכתי לעצמי בשביעות רצון, סטואי, אני סטואי, מזויף, מחויב המציאות.
"כשלא היית פה חשבתי...היה לי הרבה זמן לחשוב, אולי זה טוב שנסעת..." היא המשיכה בקול שהלך ונעשה מהוסס יותר ויותר "חשבתי כל-כך הרבה... בהתחלה עלייך, אח"כ..."
"לאורה!" קטעתי אותה "זה בסדר, אני בסדר, את לא צריכה, אני..."
"לא!" היא נזעקה, רועדת "פשוט תקשיב, תשתוק ותקשיב, כי זה לא יחזור"
כל חומות הבטחון העצמי שבניתי סביבי החלו להתמוטט למשמע הרמז לבאות. הפחד שלה, הפגיעות, היה דבר מה מעבר, המצב השתנה, הפחד חדר ומצא לו את מקומו הקבוע בחזי. הרגשתי איך, למורת רוחי אאלץ מעתה בחוסר אונים להתלות כתמיד על כל מילה שתצא מפיה, כאילו מעולם לא היה כל ערך לרצוני החופשי, כאילו לא היו לי חיים זולת אהבתי אליה. הרגשתי כיצד חלומות החופש שלי אט אט רוחקים מעלי, תוכניתי חרב מאכלת ריחפה מעל תוכניתי. העליצות המשועשעת שאפפה אותי נעלמה כלא הייתה, וכן האדישות כלפי לאורה. הייתי מאוכזב מעצמי, אבל לא הייתה לי ברירה, המציאות חזקה מהכל. אהבתי אותה. זאת הייתה אהבה ממבט ראשון, ממבט אחרון, ממבט עולמי עולמים. מבט אחד, כמה מילים, ושוב לא יכלתי לה, ומכל השעשוע נותרה הבדיחה היחידה על חשבוני שכן באווילותי סברתי שאני בעמדה של כוח.
"בהתחלה חשבתי עלייך, ועל מה שנהיה ממך, ואיך שיין הישן חסר לי, כאב לי שלא הייתה פה, לידי" היא אמרה בקול בוטח יותר אך עדיין ניקרו רמזים של רעד בה "אבל אז, אחרי שראיתי אותך בפאב, התחלתי לחשוב דווקא עלי, בהקשר אליך... ופתאום..." היא השפילה את מבטה, הרגשתי את חזי מאיים להיפקע ואת ליבי מבקש לפרוץ את כלאו מתוך חזי. זה היה כל-כך צפוי.
"אני מרגישה טיפשה. לפני שנתיים, אמרת שאנחנו נועדנו להיות ביחד. ידעתי שאתה צודק...ואמרתי לך את זה... אבל... אני לא יודעת, למה..." דמעות עמדו בעיניה, זה חימם מעט את החלל הקפוא והמתוח שמילא אותי מבפנים "אני לא יודעת למה... אני טיפשה, אולי פחדתי, אני לא יודעת. אבל אני כן יודעת, שאני אוהבת אותך... נראה לי שתמיד אהבתי. אני רק מצטערת שלקח לי כל-כך הרבה זמן, ושאתה השתנית, והדרדרת כל-כך. אני רק מקווה שזה לא מאוחר מידי, ואני רק פוחדת שאתה במצב שזה כבר לא משנה...אני לא רוצה לאבד אותך. חשבתי הרבה על מה שאמרת אז... אני לא מאמינה לך שאתה מסוגל פשוט לסיים הכל ככה, אבל אני פוחדת שייתכן ואני טועה... ולכן... אני יודעת שאתה אוהב אותי, ואני סוף-סוף מבינה, שגם אני אוהבת אותך...". היא שילחה בי את המבט החודרני ביותר שנתקלתי בו מימי, היא אף פעם לא הייתה מסוגלת למבטים כאלה, נדהמתי, אולי היא השתנתה קצת. מבטה היה מלא שאלה, תקווה, פחד, ערגה. אני מצידי רק ניסיתי לנשום כהלכה.
שם, בקצה השני של החדר, יופי נדיר, יופי מושלם, מביט בי בפנים חתומות. לקלוף אותה, מסיר שכבה אחר שכבה, צולל עיוור לתוכה, מחפש לגעת, לדעת, להרגיש. לחוות כל נים מנימי נשמתה, ומה הוא זמן כשאומרים אהבה? רצף הגיוני מחוויר לעומת התעלות הנפש של מגע חטוף, מבט חודר, כשאני נמס, מחשבה ממני והלאה, למעט היא, המשתלטת עלי וכובשת אותי. הלילה, אני שלה.
"א...אני... אני לא..." התפללתי להברה אחת שתצא כראוי, אך ללא הועיל. ראשי הסתחרר עלי, הרגשתי כאדם אשר נפגע בידי משאית, מבולבל, כל מה שחשבתי, כל מה שהרגשתי, כל השנים האלו... לא ידעתי מה להגיד, חיפשתי מקום לקבור את עצמי, אם רק היה לי איזה סם, מוצא בהישג יד, ובעצם, אדם הגיוני ישתומם על הפחד שאחזני והצורך שלי לברוח, ובכל-זאת, זה כל אשר רציתי באותו רגע, לברוח ולהעלם כאילו מעולם לא הייתי קיים, כאילו היא מעולם לא הייתה קיימת. אינסטינקט חייתי הזדעק בתוכי, מתריע על הסכנה ומאיץ בי לנוס על נפשי, ללא הועיל.
כנראה שהבעת פני נסחה בה ביטחון, היא חייכה אלי, כמנחמת ומבינה, כוחה הושב אליה, היא קרבה אלי. עם כל צעד שלה הרגשתי קרוב יותר ויותר לעילפון. הפחד אכל אותי.
היא קרבה אלי, רכנה לעברי. קול פנימי נזעק בקרבי, מתריע בפני הסכנה הקרבה ובאה, אך קול זה נותר ללא שומע ונדחק אל אחורי הכרתי כזכר לאמת שאין רוצים להכיר בה. ונותרתי שם, שוכב, כצאן מובל לטבח, והסוף גוחן אלי לנשקני.
היא קרבה, הבטתי בשפתיה. כמה חלמתי מגע שפתיים אלו, מלאות כאילו הווייתה שלה עצמה נארזה בהן במלואה, חושניות כפרח אדום ובשרני המזמין להבלע בתוכו. תמיד פיללתי למגע שפתיים אלו, ועכשיו, לא היה מנוס מהן.
"אתה... אתה, אתה!" היא חיפשה מילים תוך כדי שכוח המשיכה תובע לעצמו את דמעותיה "אני אוהבת אותך..." היא הגתה את המילים שנשמעו בינינו מספר פעמים בעבר, אך מעולם לא בכיוון המהופך הזר הזה. היא נשקה לי.
הרגשה מעיקה, אך עם זאת נעימה וממלאת מילאה את חזי. רוחי המריאה מגופי ומעלה, כל הרעלים שמילאו את דמי במהלך ימי חיי לא השתוו לאקסטזה הדתית כמעט ששטפה באותו רגע את חושי. הרגשה כה מוכרת ועם זאת מנוכרת, שכן מעולם לא הכרתיה בעוצמות שכאלה ונדמה לי שעצם קיומה היה יציר חלומותי עד לאותו רגע. בחלומותי דימיתי את הרגע הזה, הגיתי בו כה רבות ובעבר אף חיכיתי בקוצר רוח לבואו שכן לא היה לי ספק כי אכן יגיע, אך בשנים באחרונות כמעט כל שבב אחרון של תקווה לרגע שכזה פרח מנפשי. אך דבר לא הכין אותי לעוצמת הרגשות שתקפוני עם אותה נשיקה. טבעתי בה, נשאבתי, פרח שפתיה אסף אותי לחיקו וכטורף האוחז בטרפו, שלל ממני כל אפשרות להמלט, ורק שאב ומשך אותי פנימה אל קרביו. לאחר טעם המגע הראשון, הייתי אבוד בתוכה, שבוי עד של טעמה. הנשיקה הייתה כאוברטורה שמיימית, המרמזת לבאות. נדמה כי חלפו שנים עד שרכנה לאחור וחייכה אלי, בחיוך זר, שונה מכל הפעמים הרבות מספור בהן חייכה אלי, חיוך מתמסר, נכנע, חיוך המודיע, כי היא שלי. מעולם לא אחזה בי מלנכוליות כבדה כל-כך למראה חיוכה של נערה יפה. עם זאת, נדמה היה שכל חיי נועדו בכדי לבהות בענייה, האוקיאנוס הירוק הזה, באותו רגע. היא נשקה לי שוב, נלחצת אלי, הייתי משותק. היא העבירה את משקלה ורכנה אלי, הרגשתי את כובד גופה החם גוהר מעלי, הבל פיה על פני. כל המילים בכל השפות לא היו מספיקות בכדי לתאר את הרגשתי באותו רגע, צופה מהצד היה מגדיר אותי כאחוז הלם, כמעט מבועת, אך אם חטא הוא לנסות לבטא במילים רגש הרי שאף האפיקורוס הגדול ביותר לא יוכל להביא עצמו אף לנסיון תאור רגשותי באותו רגע.
איני זוכר פרטים רבים, היא הסירה את חולצתה, את מכנסיה, את מכנסי. הלכתי לאיבוד בתוכה, טבעתי ונעלמתי ברצון בין רגליה. איבדתי כל שיפוט על מעשי, לא שלטתי על גופי, שקעתי לתוך גופה, התמסרתי לאהבתה כטובע נואש ורצוץ הנאחז לשווא בקרש שללא יספק ישקע אף הוא אל המצולות בעוד רגע. גופי פעל כמו במנותק מנפשי, שהמריאה הרבה מעל העונג הגופני.
העירום שלה שיכר אותי. מגע עורה החשוף, דדיה לחוצים כנגד חזי, דמו ליריעה אינסופית של משי, העוטפת אותי כליל. כוח מיסטי בלתי מוכר הצמיד אותי אליה, מכריח אותי לנשקה פעם אחר פעם. אל קולי היא פולשת, ציוחת-האימה! שחור הרעל דמי הוא! הנה, בורידי! הנני המראה הקודרת בלי-די, שמגרה רואה בה אופל צלמה. נדמה כי היא הציבה בינינו רימון נפץ נוטרי, לחוץ בין גופותינו הנצמדות יחדיו, ואם נפרד תשתחרר ידית הרימון ונמות שנינו. הפחד והידיעה על האסון הקרב ובא הפכו זכרון עמום, זועק אך אימפוטנטי. כגיבור טרגדיה יוונית, חוטא בחטא ההיבריס, הלכתי במודע אל אסוני, למרות הידיעה שגזר הדין יהיה מר ואכזר. אך כל שרציתי היה שנהפוך שנינו, לזוג גושי אור, ונתאחד, נרחף ונעלם יחדיו אל הנצח, ושמחר כבר לא יהיה, כי מחר יהיה אכזר מכל. האופרה האלוהית הגיעה לשיאה. האקט היה נטול מיניות שפינתה מקומה למיסטיות נעלה שיופיה נעוץ בחוסר הגדרתה. ביקשתי להאריך את הרגע כמה שניתן, שכן ידעתי שסופו יביא שדים נוראיים מכל דמיון. חשתי באהבתי אליה כמות שלא חשתי בה מעולם, אוזלת מגופי באופן מסונכרן לנזילת גרגירי החול בשעון, באיטיות מכאיבה עד שגעון.
איני יודע כמה זמן הייתי בתוכה, וכמה זמן שכבה עירומה לידי לאחר מכן, ומתי הלכה. אך אני יודע, שכאשר הלכה, ידעתי שחיי הלכו איתה.
אני יודע כי רציתי למות...
האכזבה הייתה קשה מנשוא. אולי דווקא מפני שהייתה צפויה, מה שהפך אותה לבלתי נמנעת וכואבת אף יותר. ידעתי כי הכל נגמר, והקיץ הקץ. דומני כי היה זה בלתי נמנע, חלק ממציאות דטרמינסטית שאין מנוס ממנה, כמו ארועים המולידים בהכרח ארועים אחרים שלמעשה הם בלתי נמנעים, כמו הפילוסופיה ההיסטורית של מארקס והיגל. הדיאלקטיקה של היגל וגם של הרקליטוס, כל כוח יוצר כוח מנוגד לו, אהבה יוצרת שנאה, חיים יוצרים מוות, תקווה יוצרת ייאוש, והניגוד מגדיר היפוכו, ההר מגדיר את העמק, הים את החוף, הסבל מגדיר את האושר, והרגש, מגדיר את המוות, ובהעדר הרגש, נותר רק היפוכו שעד עתה היווה פחד בלבד, ועתה הופך למציאות קרבה ובאה. אם לרגע חשבתי שלמרות הכל אוכל להתנגד לה, שגיתי בהזיות. מעולם לא עמד לי שמץ סיכוי. אני תוהה, אם בכלל הייתה אפשרות שמצב זה היה נמנע, ואם הוא לא היה למעשה קבוע, צפוי וברור מלכתחילה, למן היום הראשון. קודם שגיתי בהזיה כי אין אני אוהב אותה יותר, הזיה זו הפכה עתה למציאות, האהבה הגדולה של חיי כילתה עצמה והסתיימה בלהבות של תהילה, שעתה הותירו אחריהן עיי אפר וחורבן. המצב העכשווי, שבו אני מרוקן, חסר תכלית, הלכתי אליו בעיניים פקוחות כמוצא להורג אוויל המנסה לשוות לעצמו אומץ לב ועזות רוח לפני כיתת יורים. לא אהבתי אותה יותר, הפעם באמת. ובאמת, כבר לה היה לי לשם מה לחיות...
5
הלכתי בחוף אבנים בתולי ושומם. תקרת שמיים אפורים שיוותה לצוקים החולשים על החוף מראה אפלולי וקודר. האוויר סביבי נדמה לי כצונן, למרות שלא חשתי בקור. אדוות גלים קלות ממרחב המים האדיר שנפרס לפני, רוחש וגועש, שטפו בין האבנים, מותירות אחריהן שובל רגעי של קצף הנישא ביני הגלים המתנפצים חרישית, אף לא אוניה אחת נראתה באופק. שקט, שקט מסביב, אין קול למעט המיית גלי הים. אני הולך לאורך החוף, משקיף על הצוקים החשופים מיותמי הצמחייה. רגלי היחפות נעות בינות לאבנים ברוגע ומחליקות עליהם בערטולם, מלטפות את חלוקי החוף בחושניות. מבלי משים התקדמתי במקביל לים, משקיף על קו החוף. המשך החוף נעלם ממני ע"י הצוקים שכיתרוני בחצי טבעת ויצרו מפרץ שסגר עלי. ריקנותו של החוף החלה מגניבה לליבי פחד מסוים והניעה אותי להגות יותר ויותר באשר לנמצא מעבר לקו הצוקים, ועל כן המשכתי בהליכתי לעבר המצוק האחרון, קול רעם נשמע. בעודי הולך, החלתי לתהות אם בכלל באפשרותי לעצור, אך פטרתי תהיותיי בביטול הצורך בעצירה שכן משאת נפשי היחידה בחלום זה הצטמצמה לכמיהה אל אותו מחוז נעלם שמעבר לצוק. מבלי משים הגברתי את קצב הליכתי, מגע האבנים הפך מנעים ומלטף לקשה וכואב עם הגברת קצב ההליכה אך כוח נעלם האיץ בי להמשיך ולהגביר את מהירותי. הצוק הלך והתקרב ועתה כבר התקדמתי אליו בקצב ריצה שפצע את רגלי היחפות, הריצה הייתה כמנוסה מפחד החוף הריק והקודר שמאחורי גבי ורגלי כמו פעלו מאליהן וללא רצוני, לא העזתי להביט לאחור. רגלי נפצעו מאבני החוף, אך גם בכאב לא היה די בכדי שאעצור. כאשר כבר קרבתי קרבה מספקת למחוז חפצי דאגה אחזני, שכן מקרוב הבחנתי כי החוף נגמר בצוק זה, ואחריו ים סוער ומאיים בלבד. אך לעצור כבר לא יכולתי, גופי היה מנותק ממני וסירב להשמע לזעקותיי הקוראות לו לעצור והמשיך בדהרה חסרת מעצורים, הכאב כבר היה לזניח. ריחפתי מעל פיסת האדמה המוצקה האחרונה והוטלתי לתוך הגלים השוצפים. המים סביבי החלו לרחוש, גופי הסתחרר ונזרק לכל עבר מכוח המים הגועשים בזעם, מערבולת התערבלה סביבי, סוחפת אותי במעגליות מטה ומטה, עד שבלא יכולת להלחם, חשתי במי הים ממלאים את ראותי על חשבון האוויר המועט שנותר בהן. טבעתי.
*
שכבתי על המזרון המוטל על רצפת האבן ששימש לי מיטה בדירת החדר הקטנה שבה התגוררתי מזה כמעט חודשיים. אם אכן ארכיטקטורה היא מוזיקה שקפאה קפא בניין זה משול לאנקותיו המשוועות לרחמים של כינור בידיו של ילד בשיעור הנגינה הראשון, כיעור האבנים המאפירות שנדמה יותר כי נערמו אחת על גבי השניה בעל כורחם מאשר שנבנו יחד לכדי מבנה כלשהו בר טעם, צמחיה דלה משופעת עשבים הזועקת הזנחה פיארה את המבוא אל חדר המדרגות האפלולי והמטונף שוודאי לא ראה לא אור מנורה ולא מים מזה שנים, הכל הצחין מרקב, זוהמה ושיירי ארוחה עתיקת יומין שאלמוני בחר להקיא בחדר המדרגות שיחד עם ריחות השתן התמידיים יצרו ניחוח שבכל מצב בו הייתי נתון, עדיין תמיד ידעתי לזהותו ולקטלגו כצחנת השיבה הביתה. דירתי עשתה כל מאמץ להתאים עצמה לאופיו המרובב של הבניין, האשפה נערמה בפינות החדרים, בדלי סיגריות כיסו את השטיח שסבל ממספר חורים שרופים בו, תוצאה של תאונות חסרות מזל. אפל, טחוב ולרוב יוגדר המקום כלא ראוי למגורי אדם, ביתי.
איני יודע כמה זמן שכבתי בצורה שבה התעוררתי שכן ההתפכחות באה אלי באיטיות ואף איני יודע מתי עלה בידי לעמוד על מקום המצאי, או מתי הכרתי בצורך לטרוח על בירור שאלה זו. בקושי יכולתי לזוז, גופי נדמה כשוקל עשר פעמים משקלו האמיתי ובראשי אחזו כאבי פלצות מסוחררים. לקח לי כעשר דקות בכדי לעמוד על מקום המצאי וסבורני שבשלב מסוים גם תהיתי בכנות על שמי וזהותי, תופעה כלל לא נדירה במקרים כאלה של שיבה מעולמות זרים לגמרי בסוריאליסטיות שלהם אל המציאות . רגעים כאלו של סוריאליזם תמיד מלאו אותי סיפוק ועונג כיוון שהיוו הוכחה לפעילותם המנתקת של הסמים, פעילות שהגשימה את ייעודם לשנות את פני המציאות שתמיד נראתה כבנלית מידי לטעמי, פעילות שהגשימה רצון לקיום מטפיזי או כמו לקוח מספרי פנטזיה, ובאופן כללי, רצון בשוני. הסמים שפכו על המציאות המוכרת אור הזוי וביזארי שכמו נתן בה גיוון לו נזקקה נואשות. הסמים יצרו עבורי נרטיב חדש, של חיי פנטזיה מיתיים, מעבר לנורמליות שנואת נפשי, חיים שלידם הכלימה המציאות המטא-נרטיבית ויכלתי לעופף במרחבי עולמי הפרטי והביזארי.
זכרון ארועי שלשום עלה וצף בתודעתי ומילא אותי בתוגה מיידית מרגע שעלה בידי להשתלט לגמרי על מעשיי והכרתי.
ידעתי שחלמתי, לא ידעתי מתי, או אם הייתה זו הזיה, אך זכר החלום ניקר בי ועלה מיד עם שובה המלא עד כמה שניתן של הכרתי. זכר החלום הבעית אותי והזדקפתי כנשוך נחש מעל מיטתי.
זה יומיים לא יצאתי את פתח חדר זה. מאז הפגישה עם לאורה האגורפוביה והקסנופוביה שלי שבו במלוא עוזם ויראתי מראה בריות אחרות, יראתי מבטים חקרניים שואלים, יראתי חוסר במילים לשם מענה ויראתי את אווידנטיות הנתק ביני לבין העיניים שננעלנו בקו אחד עם עיני שלי. גיחה בודדת אל מחוץ לכלאי הוגבלה לשיטוט חסר תכלית בשעת לילה מאוחרת כאשר המחנק בחדרי הקטן נעשה בלתי נסבל ומעיק במידה מספקת שתצדיק יציאה ממנו, וגם אז השתדלתי להמנע עד כמה שניתן ממבטיהם של אנשים וסבבתי כסהרורי בפינות נטושות של העיר. בנוסף טרחתי תוך התגברות הירואית על העייפות שניסוחה בגופי לרדת אל רחובות העיר פעם אחת נוספת למען פגישה חשאית בפארק נטוש עם מכר מפוקפק מימים עברו שסיפק לי כמות לא קטנה של סמים שכעת רוקנה סופית את מאגר המזומנים הדל שעוד נשאתי איתי. אך אותה אספקה הסירה דאגות מליבי לגבי עתיד מצבי הנפשי בימים הקרובים.
היקיצה באותו יום הייתה שונה בדבר-מה מכל הפעמים האחרות בהן התעוררתי לאחר שנרדמתי תחת עולו של סם המבצע זממו הכימיכלי בעורקי. היה נדמה כי האוויר הדחוס היה שונה. היה דבר מה בהתעוררות הזו, אולי היה זה זכר החלום הנבואי מושרה סמי ההזיות ואולי היה זה הרצון העז שגרמו לי לדמות, כי הנה עומד להשתנות גורלי שהשלמתי זה מכבר עם היותו מר ואכזר בסיזיפיותו המעגלית. בזיק לא מוסבר של תקווה פתאומית, אולי כפיתי על עצמי, כנראה השלתי את עצמי, וודאי שהשלתי את עצמי.
מרגע שהעייפות והלמות-הראש פגו במידה שאיפשרה איזושהי תנועה ללא ייסורים וכאשר חזרתי לאיתני במידת האפשר אחזה בי קדחתנות בלתי מוסברת, שלוותה ברצון פעלתני במטרה עלומה להביא את אחר-צהרים זה לחולל תמורה מסוימת, שהייתה ברורה מאין כמותה. קמתי מהמזרון המרובב והחלתי להלך בחדר כנמר כלוא, תר אחר דבר מה שיספק את יצר הפעלתניות המייחלת שאחז בי, למרות שידעתי בברור מה אני מחפש שיחקתי עם עצמי במשחק מקדים מטופש זה ללא סיבה נראית לעין. מבטי נח על תרמילי שהוטל בפיזור לצידי המזרון. זינקתי אליו, אחוז תזזית, היה לי ברור מה חיפשתי, עתה הרגש היה ברור ומובחן, או שרק הסכמתי ביני לבין עצמי להכיר בו, כבר לא ניסתי להדחיק אותו בניסיון למצוא דבר שיחליף אותו, ידעתי מה חיפשתי ומה רציתי לעשות, ומה העסיק את מוחי.
באור הקלוש של החדר תחבתי את ידי אל תוך התרמיל. מיששתי בקוצר-רוח שהדף את העייפות את תוכנו של התרמיל ודליתי מבין תוכנו תמונה ישנה שידעתי יפה את מיקומה בצלם המרחב התלת-מימדי של התיק בראשי, משופעת קמטים ומוכרת עד מאוד, סמל אמיתותן הנצחית של צלקות. התעמקתי בקווי התמונה המוכרת כל-כך שליוותה אותי מזה שנים כזכר, אולי הזכר היחיד, זכר לחיים, זכר לתקווה, זכר לאהבה שהיה לי לרועץ מזה זמן כה רב. התמונה הייתה כנושא הלפיד של חיי בזמנים האלו, כשמגעה המוחשי של מושא אהבתי נעדר, הפכה התמונה לביטוי המוחשי היחיד של הזיכרון הממאיר של אהבתי הבלתי מתכלה ללאורה. לא ניתן היה לנקוב בערך לתמונה זו, לא במילים, או בכל דבר אחר. התמונה צולמה כשלוש שנים לפני כן, בחדרי, ישובה על מיטתי ורגליה נמתחות בקירוס קל על הריצפה, בידה הבלתי מיומנת סיגריה ופרצופה בתנוחת יניקה מגוחכת משהו, גבה וזרועותיה חשופים מתוך גופיה צבעונית, והצלם, אני רכון מעליה, חומס את הרגע בעבור הנצח, הכולל בתוכו את רגע זה.
רבות חשדתי ששנאה ואהבה הולכות יד ביד ואין להפריד בניהן, כנתיניהן של שתי מלכות עריצות הקשורות קשר אמיץ בנפשו של האדם. באותו רגע של בהירות הזיונית שקרית, דימית כי רק שנאה היוותה את מכלול רגשותיי אליה. אותה כמיהה אליה נראתה באותו רגע בזויה ומגוחכת כדמותה שלה עצמה. וכי מה ידע באהבה מי שלא נאלץ לבוז למה שאהב?.
הרמתי את מבטי מן התמונה. הבטתי סביבי, בחדר האפלולי. לידי היו מסודרים בסדר מופתי שקיקים קטנים מלאים בעלים ירוקים, בולים ומספר גלולות בשלל צבעים מרהיבים שנדמו עתה מאיימים ברמז לעליבות החיים שהם מספקים, חיים ניהיליסטים של ניתוק מפונק, פחדני. לאן הגעתי? תהיתי. כל זה בשבילה? זה זמן רב שלא הגיתי באמת באהבתי שלי אליה, לא באופן הגיוני, לפחות, לא באופן מפוקח. דחף עז אחזני, דחף להקיא מתוכי את דבר אהבה פאתטית ומאוסה זו, עייפות הסבל האיצה בי. זה זמן רב שידעתי כי אין אני רוצה בה יותר, הכאבים המיוסרים שמילא אותי דבר אהבה בלתי ממומשת זו הגיעו למסה קריטית זה מכבר, ומזמן היה זה הכרחי להפטר מזכרה. כל חיי אבדו בעבורה, ואין מנוס עתה מלשאול, כיצד היו נראים חיי כיום לו נמנעתי מלאהבה ולרדפה באובססיביות שכזו?.
תהיתי, אולי שיטה פרוידיאנית-בודהיסטית משהו תתאים למצבי. שיטה של חקירה אחרי סיבת ה"מחלה" במטרה להיפטר ממנה ע"י תהיה על קנקנה. אם יעלה בידי לרדת לשורשי האהבה הזו, אולי אצליח לנערה מעלי, אם אכן זה הוא חופש אשר אני מבקש. התשובה נראתה לי ברורה, לא היה כל צורך באינטרוספקציה ממושכת. בה ביקשתי את חיי הנצח, את השלמות, אהבה טהורה ואבסולוטית של טוהר מוחלט, ובה ביקשתי את הרצון באותם חיי נצח ושלמות, את הכמיהה והחלום, ובה זכיתי לתקווה המתוקה ומפח הנפש המתוק כפליים. שלמות הינה מוות, חוסר תנועה בלבד יספק העדר כל פגם, ובהיותה מצטיירת לנגד עיני כשלמות, הייתה היא מקור לחיים מלאים בתנועה דווקא בשל היצר המתמיד לנוע על עבר אותה נקודה בה יחדל הכל, השלמות, המוות, הניעה את העדר השלמות, החיים. ובאהבתי חסרת הסיכוי אותה, נטעתי באותה נערה תמימה וחפה מפשע את הסיבה שבעיטה התעוררתי בכל בוקר. לא רציתי בה, רציתי לרצות אותה, כמו כל חלום אחר.
הרי זה כה ברור, ותמיד ידעתי את זה, מדוע זה שונה עכשיו? אולי באמת בתמים רצוני הוא לברוח, לשם שינוי למקום טוב, ולא לחור האפל ביותר של הקיום, האור החשוך של קיומי, קיום אבסורדי של מחיקת הכל באמצעים מלאכותיים, קיום של בריחה מתמדת.
האם עודני אוהב אותה? האם באמת ובתמים רצוני הוא להשליך את זכר לאורה מעלי? שאלתי את עצמי. אולי מעולם לא אהבתיה באמת, אלא אהבתי את המושג שלה, כאהבה בלתי ממומשת, שלעולם גם לא תתממש, ושמרתי עליה כתקווה, כסיבה לחיים. אי מתוכי שוקעה היא?...כמעט ילדה. ההלניזציה, יפה ידעתיה על כל מגרעותיה אך לא הכרתי בהם באמת, שנאתי את אופייה שינאת אמת, אך בעיני רוחי הייתה ללא רבב, ולמרות שידעתי ואף נזדמנו למיטתי נערות מהן נופלת היא בכל אספקט, בעיני לא הייתה אף אחת אפילו קרובה לקרסוליה של לאורה. האהבה אבדה מזמן ואת מקומה תפסה אובססיה וקיבעון. אומנם, לאורה, או יותר נכון, האובססיה ללאורה, הייתה אלמנט שמעניק לחיי תוכן, משוש חיי, אותו דבר שבעדו שווה לחיות ולמות, מטרה, מהות, אחת. אך האם עודני זקוק לה? ייתכן כי באמת הגיע הזמן להמשיך הלאה. האם אין דבר אחר שבעדו שווה לחיות? הרי חייב להיות. אך האם זה כל-כך פשוט? שאפשר לפטור את אהבתי כך. והאם אין זו מהות הכל, הענקת טעם לחיים? ואם אין לגבי בנמצא דרך אחרת? אך האם בכך שאני מעניק לחיי תכלית באופן זה, אני משמידם? דומני שכן, חשבתי, הרי מצב זה משולל רציונליות לגמרי, אהבה פאתטית שכזו, המשמידה את נשמתי וגופי כאחד, מה ערכה? דימיתי כי לאהבה שכזו אין זכות קיום. הפחד מבנליות הניע אותי לאובססיה חסרת מעצורים המניעה אותי לקראת הרס עצמי בלתי נמנע. הכל התבהר. רגש הרסני, נתון כחומר בידיה של זונה נקמנית. רגש בערה פנימי, מכלה, כמו עצים במדורה שיתכלו מהר יותר ככל שיש יותר מהם והאש גדלה, ככוכב שקריסתו תהיה דרסטית יותר ככל שיהיה גדול יותר, כך רגש אהבה ממאיר זה שלי, מבער קרבי וקרוב אני לכליון. חייב אני, חייב, להתעלות על הרגש, רצון ברזל, רציונלוקרטיה דיקטטורית, עלי להציל את נפשי, עלי לבכר את ההגיון על הרגש.
הכמיהה אל התקווה, והרצון הבוער ולא מתכלה. הם שלמעשה הציבו אותי על סף תהום, שממנה אין חזרה. תהום בצורת שקיק חום שנח מאיים בתוך תרמילי, בעל מראה תמים שלא מעיד ולו במעט על יכולתיו. לא היה בכוונתי לתת לעצמי למות, בשביל הרצון לחיות, ולאהוב. הרי זה מגוחך, להעלם בשביל להיות. אהבה יכולה לקום וליפול, וכי הרי זו אחד ממעלותיה וחסרונותיה, ואחד האלמנטים המרכיבים את קסמה ומשיכתה, האלורה שלה. אותו גבר אומלל שהגה את המושג "פאם פאטאל" וודאי ידע כמוני על סגולותיה אלו של האהבה. קסמה זה של האהבה הרי גם גובר בייחוד כאשר היא תלויה באוויר בחוסר וודאות והגדרה, אותו חוסר וודאות מעצימה אלף מונים והופך אותה לכה קטלנית והרסנית, ועם זאת מדהימה וממכרת ללא סיכוי להמלטות. אך האם שווה למות, ולהרוס את עצמי למען האהבה? למען הערגה לחיים אציליים ורומנטים, בריחתי הנועזת מן הנורמליות של רגש נתון לשליטתו של הגיון כלשהו בכך שאבכר רגש אבסולוטי משולל הגיון? דימיתי לעצמי כי אני יותר חכם מלתת לעצמי להסתיים באורח מטופש כל-כך, למרות כל הרומנטיות שכרוכה בכך. באותו רגע חיללתי את אהבתי ארוכת השנים לגיתה בקביעה כי ורתר היה טיפש.
ומדוע רגש כה מכלה מלאני כלפיה? ומה ביקשתי בחלומי את אותה נערה נהדרת ובזויה. בטחון גדול לי בדברי ישו, ועל שומה אמונה זו שכדבריה יעשה בי. וייתכן כי בחרתי בה, נערה מסכנה ומופרעת בכדי שתעניק לי בכסילותה וליבה הקר והדואב את אשר תמיד ביקשתי, חיי מיתוס, חיי משוררים של כאב וסבל, שכן מאסתי בחיים כפי שהיכרתי אותם, ואם הייתה לאורה אך תירוץ לסוריאליזם אפי?
חשבתי כי עתה עלי לברור צעדי באופן, קר, רציונלי, פרוידיאני, פסיכואנליטי. היה עלי להחליט לבחור בחיים, להפסיק להתקדם לקראת המוות ולהתחיל להתרחק מן הלידה. לעצור את הגסיסה המוחשת שלי, ולפתוח בחיים חדשים. וכך היה נדמה לי שעשיתי.
אספתי את שלל הסמים והתמונה מן הרצפה ופניתי אל השירותים בקצה החדר. במטרה מוצהרת וכנה להתחיל לחיות לאחר שנים של גסיסה והרקבות נפשית.
יצאתי מן השירותים לקול שאון המים המתמלאים מחדש במכל ההדחה, הרגשתי חופשי, הרגשתי חי, למעט הרגשה נעלמת ומעיקה שעתידה עוד לחזור אך עתה נותרה אי שם באחורי מחשבתי ופטרתי אותה כזניחה באותו רגע של התלהבות.
הרגשתי חי, , הרגשתי חופשי ומרוקן, לא ידעתי כי למעשה הייתי אומלל אף יותר לנוכח העיוורון שעטיתי על עצמי. גמרתי בליבי אומר לשים קץ למעגל האוב והכישוף הזה, ולנתק עצמי מאותו דבר שייסר אותי והפך את חיי בשנים האחרונות לתהליך גסיסה מתמשך. הייתה בי כל כוונה להמשיך בחיי ולמצותם עד תום. החיים נראו לי נפלאים ומלאי אפשריות. הנאיביות הזו לא הלמה את נפשי למודת הניסיון, אך הסבל הפחיד אותי יותר מכל, ולכן עשיתי הכל בכדי להיפטר מעריצותו, גם אם היה זה במחיר אשליה עצמית. זכרו של אדם הטריד אותי קלות באחורי מחשבתי, וכן השקיק הקטן שנותר ממתין בתרמילי כיודע שלא ירחק היום בו יגיע אל ייעודו. מימיר גיחך בחמלה, קסנדרה בכתה באחורי ראשי.
7
הייתי כבר למעלה משלושה שבועות חדורי בדידות מבורכת בארצי. טרם נפגשתי עם אדם מוכר אחד זולת הורי וקושמרה, חברתי הקרובה מימי לימודי שהייתה היחידה מבין מכרי לשעבר שעמה לא ניתק הקשר בגלות. מלבדם לא ידעה נפש חיה כי חזרתי למעט מפגשים אקראיים ולא רצויים עם פרצופים מוכרים שהלאו אותי בשיחות תפלות ומעיקות ביותר לאחר שעצרו אותי ברחוב. מפאת קושי ההתנתקות מכבלי הערגה לזיכרונות ילדות ונערות, לא יכולתי שלא לתור בין ים האנשים החולפים על פני ברחובות העיר אחר פרצופים מוכרים, וכן לא יכולתי שלא לחוש בשמחה רגעית כאשר הזדמן לי מכר נושן, אך מרגע שבאתי עם אותו מכר בדברים, מייד ביקשתי לסיים את המפגש האקראי במהירות מתוך איזו בושה כבולה בחוסר האכפתיות שלי, והזיוף השופע באכפתיות שלו . מסופקני כי גם אם מישהו היה יודע על שובי היה זה משנה דבר.
מאז שנודע לי מקושמרה דבר מקום מגוריה של לאורה גמלה בליבי ההחלטה נחרצת להדיר את רגלי במהלך שיטוטי התדירים ברחובות העיר מהאזור בו התגוררה, שכן רציתי להשלות עצמי בניסיון לשמור על שבב הכבוד העצמי שעוד דימיתי כי נותר לי בכך שאמנע ממעשה פאתטי זה של שיטוט תחת חלונה.
אך הפאתטיות שלי הייתה בלתי נמנעת ובמכניזם דטרמניסטי מצאה דרך להתגלמות בצורה אחרת, בזויה אף יותר. עם חלוף הימים, החלתי להעביר את לילותי מחוץ לפתח פאב שמאמץ מודיעני קדחתני שכלל כולו כרובו תיחקור עיקש של קושמרה גילה לי כי הוא יעדם העיקרי של לאורה ומאהבה הנוכחי ביציאותיהם. אומנם שינה המקום את שמו וככל הנראה את בעליו, אך היה זה אותו מקום שנהגתי לפקוד אני, ולמעשה הייתי אני זה שלראשונה הכיר ללאורה את המקום. שרכתי רגלי לשם בתואנה עצמית של סקרנות, אך עם הזמן הגעתי לשם יותר ויותר, ושעות שהותי התארכו. ישבתי שעות מול פתח הפאב, בולש חרישית בליל, מקווה לזכות ולו לרגע קט בזיו דמותה של אהבתי הישנה ועם זאת הנדמית כנצחית בשעה שתכנס או תצא את דלת. השקפתי כמעט מידי ערב על הבאים בפתח הפאב שהיה כמעט תמיד הומה. ניצב אילם בין הצללים מעבר לכביש, נהנה מהאנונימיות המסתורית שבה עטפתי עצמי הייתי יושב כצופה נעלם בחיי הלילה הפסבדו-סוערים של בני גילי שהיוו את רוב באי הפאב. כבר שכחתי אם פעם הייתי כמותם, אך עתה הם היו כה שונים ממני, לעיתים זיהיתי בין החוגגים פרצופים מוכרים מהעבר. נדהמתי, ולא בלי הנאה עלומה, לגלות כמה הייתי שונה מבני גילי שנדמה כי לא התבגרו ולו במעט מתקופת התיכון. הטקס היה ונותר אותו טקס ישן ובזוי, בנים, בנות, בגדים, הצגה, זיוף, אקסהבציוניזם, פחד... הפחד הכל-כך ברור של אנשים מהכרה בפשטות חייהם והפחד מחוסר ייחוד הניע אותם באבסורדיות לנהוג כעדר כאשר כל אחד מנסה לייחד עצמו ומשתוקק בפראות להחצין את האינדבידואליות והייחוד שבו בכך שהתנהג בדיוק כמו כל השאר. המאפיין העיקרי היה שאיפה כללית משותפת לקיצוניות ששינתה תדירות ובמהירות מסחררת את כל המושגים, כמו למשל הבגדים המגוחכים שהפכו אופנה וללא ספק נראו בעיניהם כמלבושים היפים בעולם רק מעצם היותם מיוחדים באופן קולקטיבי. כל המאפיינים הכל-כך מוכרים שנדמה לא השתנו אלא רק השתכללו. רבות אפשר לזהות אדם כפוחד, כחסר-ביטחון וכנואש לפי מספר הפריטים שעליו. בחורות עדויות שלל עדיים, צמידים, שרשרות, מיני איפור וקישוטים שלכל הדעות היו מוגזמים, עשו זאת מתוך פחד שחיצוניותן אינה עונה על הדרישות ובנואשות זו תרו וחיפשו אחר כל דבר נוסף שיוכלו להוסיף למחלפותיהן על מנת להיטיב את הרגשתן. כמספר הצמידים על ידיו, כן גדול פחדו של האדם וכן אין הוא שלם עם עצמו.
הרגל זה של ריגול הפך כמעט לקבע למעט אותם ערבים שהעברתי בחברתה של קושמרה, שלמרות היותם נעימים ומנחמים יצא ליבי תמיד אל מקום מעמדי הקבוע על מעקה הבטון אל מול פתח הפאב. בערבים הראשונים שביליתי בעמדת התצפית שלי לא התממשה תקוותי לזכות במבט חטוף בתווי פניה של אהובתי.
רגש תקוות גאווה דק מילא אותי לנוכח ההשערה שעלתה במוחי כי ייתכן ולאורה מדירה את רגליה ממקום זה מתוך אותו בוז שרחשתי אליו אני, אך השערה זו התנפצה בהעדר כל מפח נפש מצידי כעבור זמן לא רב.
באותו ערב, בשעה שכבר פניתי לעזוב את עמדתי ולפרוש לחדרי לערב נעים של משככי כאבים כימיים הבאים כפיצוי על אכזבה של ערב נוסף ללא מראה פניה של לאורה. כבר הרמתי עצמי מעמדתי הקבועה ונפניתי לשוב אל ביתי אך צללית גבוהה במורד הרחוב אוחזת בידה דמות גברית עוררה בי בזיק של תקווה קלושה שבדרך נעלמת הפכה לידיעה נבואית ושילחה אותי בזינוק חתולי אל עבר עמדת מחבוא. בידה אחזה בחור צעיר ונאה, לבוש בחליפה קיקיונת להפליא לטעמי שתאמה בדיוק נמרץ את אופי מחלפותיהם של הבאים בשערי הפאב, ולשמחתי, טבעת על ידו ועל צווארו שרשרת כסף, יכולתי לבוז לו, פחדן. אך פניו הביעו תום מסוים וטוב לב, בכל מצב אחר לא היה מתעורר בליבי כל רגש שלילי כלפי העלם, אך עם זאת לא אחז בי כל צער מיוחד על כך שעלי לשנוא אותו. כאשר הגיחה מן הצללים נפל ליבי בקרבי, לא היה לי ספק מי היא בעלת אותן מחלפות שיער זהובות. כל הרצון לראותה שבער בי בשבועות ולמעשה בשנה האחרונה נעלם והתחלף ברצון לברוח, או לפחות להבלע ולהעלם בינות הצללים של מקום מרבצי שהפליא להתחמק מאור מנורות הרחוב ויצר גומחה של אפלה נוחה, אך נשארתי קפוא במקומי. היא לא השתנתה מאז ראיתיה לאחרונה, לפני שנה כמעט. דמותה עוררה בי שמחה מוזרה מהולה במלנכוליות מסוימת, כהשלכה ישירה של המצב על נפשי. הרי זכיתי לחזות בדמותה של אהובתי לראשונה מזה כמעט שנה, אך המצב בו אהבתי מושבת ריקם נותר בהינו, לא רק זאת אלא שאחר שבה ככל הנראה את לב לאורה או לפחות את רצונה דבר שהקשה עלי עוד יותר.
לכן לא הייתה זו הפתעה לראותה בפאב למרות שידעתי כי בסתר ליבה אין היא מחבבת את המקום יתר על המידה אך היא פוקדת אותו למען הרגשת השייכות והסדר שהוא מעניק. אותו הדין גם לגבי החבר הקיקיוני, ללא ספק העריצה לאורה את ביטחונו ואת כבודן של הבריות אליו וביקשה להעלות את קרנה בעיקר בפני עצמה בכך שתספח את אותו נרקיס מגוחך למכלול המאפיינים החיצוני שלה. אך מעל לכל, מחשבותי האנליטיות הפליגו במחוזות הדמיון של ידיעה ודאית מלומדת ורבת נסיון, מבט אחד חסר כל משמעות בטווסון העשיר, וידעתי, אין הוא אוהב אותה, אין לה כל חשיבות עבורו, שכן, זאת ידעתי, אין כל דרך אחרת בה תתמסר לו לאורה
היא פנתה להכנס לפאב בחברתו של הצעיר הבטוח בעצמו עד כדי גועל. התרגשות אחזה בי, ראשי הסתחרר ולבי פעם כמטורף. רציתי לקרוא לה אך יד נעלמת כאילו אחזה במיתרי קולי ומנעה ממני לפלוט ולו הגה יחיד וכך נבלעה לאורה ונעלמה בשערי הפאב. כל שרירי נלחצו, נפשי צעקה בזעקה בלתי נשמעת. רציתי לצעוק אחריה, לרוץ ולקרוע אותה מידיו של חברה ולהתייפח בדמעות על חיקה, אך נשארתי נטוע במקומי עוד דקות ארוכות של רעד עד שפניתי ללכת בייאוש ואכזבה מעצמי על פחדנותי.
עוד דמותה חקוקה במוחי, זכר ריחה רודפני, הד קולה עדיין מהדהד באוזני. זה עתה נפרדתי מעלייה, וכבר אוחזים בי געגועים. נפשי יוצאת למגעה. המרחק בנינו שגדל בן רגע, נותן את אותותיו, מה לא הייתי נותן בכדי לעצור את גלגלי השעון, להקפיא את חיוכה בשעה שנפרדתי ממנה מבלי שידעה דבר. היא דיבוק, רודפת את נפשי, וממאנת להפרד ממשכנה בללבי, או שמא אני הוא זה, המסרב להרחיק את זכרה מעלי.
כל שרציתי הערב, זה מגע, מילה, מבט, שאוכל לשלוח אלייה, בכדי לחדור אל ליבה, לספר לה דבר אהבתי אלייה. אך ידי נותרו בכיסי, פי אילם, ומבטי כבוש בקרקע, והנה שוב היא מתרחקת ממני, וכל מה שנותר בידי לעשות הוא להביט בדמותה ההולכת ממני, ולפנות לאסוף את שיירי לבבי מן הרצפה.
חזרתי לדירתי והטלתי עצמי על המזרון ממרר בבכי שבא כסיכום לאותו חיפוש פאתטי שהסתיים כצפוי באורח מגוחך ובלתי ממצה. כל המצב נראה לי עתה יותר חסר תקווה מבעבר, אני איני אפילו מסוגל לגשת ולדבר איתה. בשלב מסוים התעשתי והחלתי מגשש בידי, בעיניים סומאות דרך מסך מטושטש של מים על עיני, תר אחר שקיק מסוים שהסתרתי מתחת למזרון באותו בוקר בתקווה לרקוח לעצמי איזה פיתרון לא מקורי בעליל. תמונות רצו בראשי בקצב מסחרר, שיאי הערב חלפו לנגד עיני כאשר כל אחד בתורו, החל מהמכונית המפוארת וכלה בדמותה של לאורה מביא עימו כאב בלתי נסבל. אוזלת היד שלי העיקה על נפשי וגרמה לי לייאוש מדכא.
הסמים שהחלו מחלחלים בנימי ונוסכים בי את השפעתם הקלו את הרגשתי ונסחו בי אומץ מחודש, מזויף, אך אמיתי לחלוטין. יצאתי את חדרי בחפזון, לא טורח כהרגלי להסתיר את זכר השימוש בסמים שמתי פעמי חזרה אל הפאב בהילוך נחוש אך סחרחר כמעה, מנסה לחמוק מעמודי חשמל מאיימים וערמומיים שנקרו בדרכי. ההנחה כי לאורה כבר לא תהיה בפאב בהגיעי הפחידה אותי אך בו בזמן חיזקה את בטחוני והחישה את צעדיי. שבתי ונעמדתי בעמדת התצפית שלי בין הצללים, מצית לעצמי סיגריה כהכנה לציפייה נרגשת. הבדואים במדבר סיני מודדים זמנים קצרים במספר הסיגריות שניתן לעשן בהם, אני אימצתי שיטה זו להלכה באותו ערב, המתנתי מחוץ לפאב בערך עשר סיגריות בזמן סיני עד שראשה הזהוב הגיח מתוך הפאב. כשהיא נתלת על ידו של חברה הם הלכו במורד הרחוב.
"לאורה!" קראתי לעברה כתגובה מיידית לדמותה, כיוון שידעתי כי אם אחשוב יותר מידי יידם קולי. איני יודע מי נחרד יותר לשמע הקריאה, היא או חברה, או אולי אני עצמי שחשש קל עקב העובדה שנעלם ממני תוכן הדברים שבכוונתי להגיד לה עשה דרכו במעלה גבי ברגע שהפנתה מבטה לכיווני וכבר לא היה מנוס מלבוא עימה בדברים. שניהם הרימו את ראשיהם כאחד לשמע הקריאה ותרו אחר מקור הקול האנונימי. הרמתי עצמי והגחתי מבין הצללים. מבטו של החבר נח עלי והוא נגע בה והחווה בידו לעברי. היא הביטה בי, לפי פרצופה ידעתי כי זיהתה אותי מיד, הבעת פניה עברה בכמה שניות מטרמורפזות נרחבות של השתוממות, שמחה וחשש עד שהתייצבה לבסוף על הבעת אדישות מסוימת ומוכרת שהניבה חשש מסוים בליבי לצד חיזוק ההכרה כי דבר לא השתנה במהלך העדרותי. היא משכה ידה מידו של חברה והחלה פוסעת לכיווני.
כשהתקרבה נעלתי מבטי על עינייה ולא פסקתי מלהביט בהן, במשחק עתיק יומין ומוכר לשנינו מכריח אותה באופן מסוים לעשות כמותי, בעוד שאני נהנה לעצמי מעינייה המחפשות מפלט מן הישירות של מבט חודרני. כולי אמונה שללא הסמים שזרמו בעורקי באותו רגע וודאי הייתי בורח כל עוד נפשי בי או מתחיל למרר בבכי כתינוק בן-יומו, אך חומס הנשמות הכימיקלי הוכיח עצמו כמועיל הפעם בכך שנטע בי באופן מלאכותי עמוד שדרה שבשלב מסוים איבדתי בשיחותיי עם לאורה.
"חזרת?" שאלה בניסיון להתחמק ממבטי שהפכו נוקבים יותר הודות לשתיקה ששררה עם הגיעה אלי.
"את רואה שאני אני פה, לא?" השבתי בציניות, תמיד ידעתי להתעלל בה בציניות ומעולם לא הייתה לה הגנה כנגד זה.
"ואיך אתה? עדיין מתעסק בשטויות?" חקרה בשוויון-נפש שהרתיח את דמי.
"כן , פה ושם, את יודעת..." מתחת למבט האכזבה שכיסה את פניה עלה שביב של שמחה שכן היא ידעה היטב שכל עוד אני משתמש בסמים משמע שעודני אוהב אותה, למרות חששותיה, היא עוד לא איבדה אותי, וזה למעשה מה שבאה לשמוע, ולכן שמחה לראות אותי. עם כל מה שקרה ביננו, ידעתי כי היא חושבת טובות עלי, וההערכה שלה אף גובלת לעיתים, או גבלה, בהערצה, ועל כן שמחה לדעת שאדם שקרנו כה גבוהה בעיניה, עדיין אוהב אותה.
"זה לא טוב" אמרה בפעם המי יודע כמה "דאגתי לך, לא ידעתי אם אתה חי בכלל או שמתת ממנת יתר באיזה בית-חולים איפשהו באירופה או משהו, שאולי אתה שוכב באיזה תעלה בדרך לאלביון שלך"
"אל תדאגי לי, אני בסדר..." הפטרתי בחיוך.
"לא כל-כך נראה לי, אתה נראה רע, חיוור" היא הביטה בעיניי.
"תודה לך..."עניתי, היא חייכה, שכחתי כמה קל היה להצחיק אותה. עתה חזר שלב השתיקה, פשוט עמדנו והבטתי בה.
"לאורה!" קולו של חברה נזעק מעברו השני של הכביש, קורא לה, ומפיג את השתיקה. שנאתי אותו, האמת עוד מלפני שפגשתי בו, אך באותו רגע שנאה זו יקדה אלפי מונים יותר כיוון שזכתה לסיבה מוצדקת.
"אתה נשאר בארץ?" שאלה, הנהנתי. "אז אני רוצה לפגוש אותך... יש לנו על מה לדבר, התגעגעתי אלייך..." אך למרות ההצהרה הזו, נמלאתי זעם, שנאה פעפעה בי ויקדה באש נוראית. איך יכולתי לחזור ולשגות באותה שגיאה מרה?.
"אני לא חושב שזה רעיון טוב" פלטתי, היא החווירה, ומייד התעשתה. ידעתי היטב מה אני עושה "תראי, דברים השתנו.אני לא חושב שאני ממש מעוניין בקשר של ממש איתך, אני מנסה להיגמל מבלונדיניות, את יודעת... הבלונדיניות היחידות שאני אוהב הן בעצם בירות..." התרסתי בה באכזריות שקטה שהסבה לי עונג עלום "אני מקווה שאת מבינה, היה לי טוב רחוק ממך, יצא לי לחשוב הרבה ו..." שיקרתי במצח נחושה, יכולת נהדרת שפיתחתי עוד בימי נעורי המוקדמים "ואני הייתי רוצה להמשיך כך" המשכתי "אולי פעם, עוד הרבה זמן, אם תשתני קצת, אני רואה שאת עדיין אותה לאורה של פעם, ואין לי ממש מה לחפש איתך כרגע, אולי פעם, כשתתבגרי נוכל לשבת על כוס קפה או משהו..." התענגתי על הנצחון שלי למראה פניה ההמומות. לשקר שקר מוחלט זה הדבר הקל ביותר בעולם, ויש לו יכולות כה מדהימות. קולו של חברה נישא שוב באוויר מאיץ בה לחזור, ידעתי כי עלי ללכת באותו הרגע ולהשאיר אותה שבר כלי, אך כוח נעלם לא נתן לי ללכת, רציתי עוד דקה אחת לגמוע אותה במבטי. נשארתי נטוע כפסל במקומי.
"טוב, אני צריכה ללכת" היא מילמלה במכניות "טוב לראות אותך, עצוב לי שככה אתה מרגיש אבל..." האדישות שבה אמרה את הדברים הייתה העונש שלי על כך שלא הלכתי באותו רגע והשארתי לה פתח להשיב את כבודה בשיחה בה זכתה למהלומה ניצחת.
אך היא לא משה ממקומה, וכמובן שגם רגלי כמו צימחו שורשים ולעד ננטעו באספלט המדרכה.
"מה אתה רוצה?" שאלה לבסוף.
"אותך..." קו מטושטש מאוד מפריד בין טיפשות ואומץ.
היא נאנחה "חשבתי שכבר היינו שם, זה עוד לא עבר לך. אתה יודע שאתה לא באמת אוהב אותי, כבר דיברנו על זה, תפסיק לחפש לעצמך טרגדיות, לפעמים קל יותר פשוט לחיות ולא לסבך את החיים" וריד בראשי איים להיפקע.
"תקשיבי, גראוצ'ו, אני יודע שנוח לך מאוד לחשוב שאף אחד לא מסוגל באמת לאהוב אותך, אבל... אם אכן הרגש הזה שלי אלייך אינו אמיתי, הרי שלא חוויתי רגש אמיתי בכל חיי את אומרת שקל יותר פשוט לחיות ולא לסבך דברים, הסטייה שלך היא הגיון אבל את לא באמת מקיימת! זה לא הגיוני לבכות בגלל שירים עצובים, זה לא הגיוני לצאת החוצה כשיורד גשם, זה לא הגיוני להתגעגע, זה לא הגיוני לאהוב, זה לא הגיוני לנשק את החבר הכי טוב שלך, זה גם לא הגיוני לשבור לו את הלב, זה לא הגיוני לחשוב יותר מידי, כנראה שזה לא הגיוני להיות הגיוני כי זה בעצם לא הגיוני לחיות".
היא השפילה את מבטה.
קולו של החבר הצועק בקוצר רוח גאל אותה מהצורך בתשובה, והיא מבלי להוסיף דבר פנתה מעלי והחלה חוזרת אל מאהבה הנרגן הסוקר אותי בארשת חשדנית. "לאורה!" היא סבה על עקביה והביטה בי.
"בסדר" נאנחתי "כך הם הדברים, נשקי אותי עכשיו, ויום אחד אנחנו נמות יחד, תסתובבי ותלכי, ובפעם הבאה שתחלפי על פני ברחוב אני אסיט את עיניי ואמשיך ללכת".
היא הסתובבה והלכה.
הפגישה הארעית המתוכננת הזו בילבלה אותי, הילכתי כשיכור מבולבל בין הרחובות עד שהגעתי לביתי. כל הזמן הרהרתי בדברים שאמרתי וניסיתי להתחקות תוך נטייה להפלגה בדמיונות שווא אחר אפשרויות לתמורות כתוצאה מערב זה. אך חששתי שכל מה שעשיתי היה לריק, וכל מה שאכזריותי אליה תניב היא ריחוק בינינו ואף נתק סופי מה שיהיה בלתי נסבל מצידי. הפגישה המחודשת איתה, דמותה, מבטה, ריחה והכמיהה לגעת בה החלו לפתע לתת אותותיהם, כנראה עם התפוגגות השפעת הסם. פעם זו לא הייתה שונה מפעמים אחרות, אך בכל פעם שבאה ההבנה, כמה באמת אני אוהב אותה, היא הדהימה אותי, ריגשה אותי, וכמובן, דיכאה אותי עד מוות. הייתי חייב להרגיע את סערת הרגשות הזו. הל.ס.ד לא איחר לבוא, והוא בא במלוא עוזו כמו שמעולם לא בא לפני כן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה