מכניזם החלום - חלק ב'

חלק ב'- גלות

1

קירות הכרום צבאו עלי בשעה שפילס המטוס דרכו באיטיות על מסלול הנחיתה, מנווט במערך הנתיבים של שדה התעופה הסואן אל עבר הטרמינל. גרדתי בצפייה את הבד העוטף את המושב שלפני, קוצר הרוח שגאה בי מאז ההמראה המעוכבת כמה שעות לפני כן מה'יתרו בלונדון הגיע לשיאו, רק שטרם ידעתי למה אני משתוקק בצפייה כה עזה, יותר מתקווה מוגדרת היה קוצר הרוח תוצאה של סלידה נואשת ואקוטית מהמצב הנוכחי, והתרגשות לנוכח האפשרות והרצון הבלתי נשלט לשינוי, פעלתנות אדירת ממדים הנובעת ממצוקה, רגלי גרדו מרוב הרצון לרדת מן המטוס, בכל שנייה נדמה לי כאילו לא אוכל לסבול ולו עוד שניה אחת בתוך צינור המתכת שהפך כלאי בשעות האחרונות. עוד לא השלמתי עם עצמי לגמרי על סיבת החזרה למולדתי. המניעים שלי נראו עתה מגוחכים וחסרי תקווה. זיכרון הפרידה הקודרת ומאופקת מפרדריך עוד רעם בראשי ותהיה על גורלם של אנשים שהותרתי אחרי, בייחוד אחת מסוימת, התגנבה לליבי בשלב מסוים מעל לים התיכון. הגחמה הרגעית הזו שתקפה אותי שלושה ימים קודם לכן נראתה עתה משוללת כל הגיון, אך עם זאת בלתי נמנעת. ובכל זאת, איזו סיבה תגרום לכך שהמצב יהיה שונה עכשיו? הרי אני חוזר לאותם חיים בדיוק, אם לא גרועים יותר, ניסיתי לצנן את רוחי הבוערת מקוצר רוח.

דידיתי בנון-שלנטיות הבריטית הנרכשת החדשה שלי בין עדר הנוסעים השועטים כסטמפיד חיות בר הנס על נפשו אל ביקורת הדרכונים, מפריד עצמי מהם בהתעקשות עיקשת על שמירת קור רוח אדיש, בניגוד לסערות שגעשו בי מתחת למעטה הסטואיות המסתורית שכה נהניתי ממנו, סטואי, כן, תיאור כביר למצב מיתולוגי שקיים אך ורק כתוצאה של צביעות אינסוף.

אספתי את תרמילי מהמסוע והלכתי לכיוון אולם קבלת הנוסעים. מאות עיניים מאוכזבות ליווני ביציאתי אל אולם קבלת הנוסעים, עיניים המאוכזבת מכך שאיני מי שלשם קבלת פניו באו, דווקא שאבתי הנאה ממפח הנפש המינורי שהסבתי לכל-כך הרבה אנשים ממתינים, שעצם דמותי הלא מוכרת העציבה אותם במובן מסוים. באולמות קבלת הנוסעים רבות אין משגיחים בהילת אכזבת הצפייה הנכזבת הצפה באוויר לצד שמחות האיחודים והפגישה.

זוג עיניים בודד נבדל בזיק השמחה שבו משאר מקבלי הפנים ולא היה כה מאוכזב לראותי, אמי נדחקה בין שורות האנשים ונופפה לי בידה. קצת חששתי מן הפגישה הזו, כלל לא הייתי בטוח אם ברצוני לראותה, כתמיד, אסקפיזם כתחושה מנחמת מאין כמותה, אריזת קופסאות שרצים והטמנתן הרחק לבל יטרידו, כתמיד, פתיחתן הכפויה של אותן קופסאות שרצים, מעייפת ואינה רצויה כלל וכלל. תמיד הרגשתי שאיכזבתי את הורי, בייחוד את אבי, זו לא הייתה אשמתם, גם לא אשמתי, מאז ומעולם ניפחו את שכלם בהצהרות על פוטנציאל נעלם שכביכול טמון בבנם. שלא בצדק, אך באופן בלתי נמנע, הם ציפו ממני לכל-כך הרבה, ואני קיימתי כה מעט בקיום העלוב בעיני הורי לו קראתי חיי. אין זה נמנע שהורים משליחים את כל יהביהם ותקוותיהם על בר-בטנם כהשלכה של תקוותיהם אישיות שלהם, ואהבת הבן נובעת בעיקר מפן מסוים של נרקסיזם התבוע בכל אחד ומוצא מזור בהורות. ולכן הגאווה הגדולה בהצלחה של בן, ומפח הנפש הגדול מכשלונו, שכן ההצלחה והכישלון של הבן שקולים בעיני ההורים להצלחה וכישלון שלהם עצמם. הרהרתי בכך, שאהבת אם, בניגוד למה שחושבים, אינה ללא תנאים ואינה כה א-אפריורית כמקובל לחשוב אותה, ניתן בנקל לפגום באהבת אם לבנה. אך בכל-זאת, ישנה תלות חזקה מאוד של אם בבר-בטנה ובחייו, תלות זו השאירה שביב של אמון בליבה של אימי שאולי לא נכשלה כישלון כה מר בגידולי ולכן נאחזה בחוזקה בכל שביב של תקווה לעתיד טוב בשבילי. אבי היה שונה, האכזבה ממני כמעט וניתקה כל קשר ביננו וכל מגע וקשר בינינו לווה בבוז וזילזול עמוק מצידו. לרווחתי אבי לא נמנה בין אותן מאות עיניים נשואות אל היוצאים את הטרמינל.

כל הנסיעה בכבישים המוכרים ועם זאת הזרים כל-כך, נתלתה אימי על כל מוצא פי. ניסיתי לשוות לחיי גוון של עלייה ואופטימיות, שיבחתי ופיארתי את נפלאותיה של לונדון והחיים שם וייפיתי את חיי במגוון מרשים של בדיות וכזבים על לימודים ועבודה, יחי האסקפיזם שבכזבים. היא נראתה מרוצה, שמחתי שבשקריי הענקתי לאימי מספר רגעי חסד. חוסר כנות מעניק כוח אדיר וחופש שהאמת שוללת, כמו לשמח אנשים. האמת יכולה להכאיב באכזריותה אך השקר אוצר בחובו את האפשרות להיות טוב ומושלם. דקארט ומספר פילוסופים יראי שמיים אחרים טענו כי אין אלוהים יכול להיות שקרן שכן הוא מושלם, ושקרנות אינה תכונה העולה בקנה אחד עם שלמות. אם אין אלוהים יכול לשקר הרי שהוא מחויב לאמת, וכל מה שאינו אמת הרי שהוא מיכולתו והלאה, בכך שאלוהים אינו שקרן הוא למעשה מגביל את עצמו לאמת ושולל את החופש של דברי כזב. כך שאו שאלוהים אינו מושלם ומוגבל, או ששקרנות אינה תכונה כה שלילית כמקובל לחשוב אותה. נסיון חיי הוכיח כי היכולת לספר שקר מוצלח היא אחת מהמעולות השימושיות ביותר שבנמצא.

מובן שלא סיפרתי לאמי על לאורה, לא בשובי ולא מעולם. לא מפני שלא היה בכוחה להבין, מעולם לא הטלתי ספק כי ביכולתם של הורי להבין לליבי בנושא זה, אך ללא סיבה מודעת ביכרתי שלא לחלוק את ייסורי עם האוהדים והמבקרים החריפים ביותר של חיי, למרות שאולי באיזה מובן, הסבר זה היה מקל את שנתם בלילות או שאולי דווקא היה מעמיק את מפח נפשם ממר גורלם של בנם על מזבח סיבה טיפשית כל-כך.

הודעתי לאימי שאיני יודע כמה זמן בכוונתי להשאר אך בכל מקרה יהיה זה זמן מספק בכדי שידרוש שאשיג לעצמי מקום מגורים משלי. המחשבה להתאכסן יתר על המידה בבית הורי נראתה לי כסיוט בל יתואר, ההתמודדות עם מטר השאלות של אימי והשתיקה של אבי היו משימה שמעולם לא עלה בידי לעמוד בה בהצלחה וכן האוטונומיה והעצמאות שהורגלתי בהן היו יקרות מדי ללבי מכדי שאוותר עליהן למען הנוחות של בית הורי. אימי כמובן התאכזבה, אך אכזבה זו נדמה הייתה שונה מכל האחרות שהסבתי לה בחיי, האפשרות, שהם ויתרו עלי החלה זה מכבר מחלחלת לתודעתי והפיצה בה קור נוראי. עם זאת, המחשבה שהם שוב כבר לא מצפים ממני לדבר שיחררה אותי במובן מסוים, כבר לא היה ביכולתי להסב נזק ל"תא המשפחתי". הרס מספק חופש, ריקנות היא חורין, בהעדר מחויבויות ומגבלות נתון באמת האדם למרות עצמו, בבדידות אכזרית לאין שיעור.

בעודי בוהה מבעד לשמשת המכונית ביערות המוכרים לצידי הדרך שעתה החווירו בדלותם לעומת חורשי העד האינסופיים של אירופה אך עלו עליהם בזכות המטען המפנק של זיכרון וערגת השייכות שסיפקו, ניסיתי להשלים בנפשי על סיבת שיבה פתאומית וספונטנית  זו. לאורך כל הטיסה, עלתה וגאתה בי תחושה בלתי נסבלת של קוצר רוח בוער. נדמה באותן שעות שכל מאווי חיי הסתכמו ברצון להגברה ולו מעטה במהירות המטוס, רצון שתורגם לקילול אילם אך נמרץ את הטייס על הריחוף הנדמה כאיטי של המטוס בשמיים ואת חברת התעופה על מסלול הטיסה המוצג על מסכי המטוס שלא היה ישר אלא אליפטי וודאי הוסיף מספר לא מבוטל של קילומטרים שהיה על המטוס לגמוע בדרך ליעדו.

למה היה לחזור? זכר הביטחון שהיה מנת חלקי בעלייתי למטוס התפוגג ועתה כלל לא היה לי ברור לשם מה חזרתי למולדתי. ניסתי למצוא לעצמי סיבות נוספות מלבד אותה כמיהה אבסורדית לניסיון נואש אחד אחרון עם לאורה. האם חזרתי בשביל אנשים אחרים, שהיו חלק מחיי? תהיתי במידה לא מבוטלת של זלזול. תמיד חייתי בידיעה נוחה ומנוונת שעדיף לכל מקרי הריחוק ממני, עקב הטבע ההרסני שהבנתי כי אמצתי לעצמי. פילוסופית ההרס המשחרר התגלמה במלוא מהותה באופן שבו ניתקתי בשיטתיות את כל קשרי עם חברי הילדות שלי, ויתרתי עליהם למען האפשרות לפנות לעיסוקי ללא עכבות, שכן העובדה שאין הם רואים בעין יפה את אורח חיי תמיד העיקה על הביטחון שהיה לי בדרכי, אין הם מסוגלים להבין לליבי, טיפשים, וודאי, לא אשעבד עצמי להגיון קולקטיבי במחיר אמיתותי שלי. בני האדם היחידים שנדמה עוד התעניינו בשלומי ורווחתי היו אימי וקושמרה. מקושמרה לא הייתי מסוגל להתנתק, והיא גם לא התירה לי, שכן היא תמיד הייתה לי כשילוב בין אם שנייה לאחות שמעולם לא הייתה לי, והחלק שלקחה בחיי היה כה גדול שלא הייתי יכול אפילו להעלות על דל מחשבתי חיים ללא נוכחותה, שייתכן מאוד שבלעדיה כבר מזמן לא הייתי בין החיים. תמיד התנחמתי במחשבה שלו היה אדם בין החיים, היה גם הוא נמנה על מיטבי הבודדים. מבחינת אימי היה מוטב לה לדעתי אם הייתי נשאר בלונדון מאשר לראות אותי. התקווה שאני בסדר הייתה מחזיקה אותה זמן רב מן ההכרה המפוכחת שמי שלעד יהיה בעיניה ילדה הקטן אינו כל מה שתמיד קיוותה לעצמה ופיללה שיהיה.

לאחר כמה ימים נוראיים של התמודדות בבית הורי שכרתי לעצמי חדר מוזנח באחד מהאזורים השכוחים של העיר, שכן מאגר הכסף שחסכתי הלך והדלדל בייחוד עקב הוצאות הנסיעה חזרה. לאחר שעזבתי את בית הורי פגשתי בהם מידי פעם, פגישות קרירות וטעונות שאופיינו כצפוי בחקירותיה הבלתי פוסקות של אימי ושתיקתו הקודרת של אבי. לעומת הפגישות עם הורי פגישות מסוג אחר הסבו לי עונג ונחת אדירים, היו אלו הפגישות עם קושמרה שנדמה כי דבר מהשנה האחרונה לא פגם באהבתה אלי שדמתה במובנים רבים לאהבת אם. ולמרות שלפי הרגשתי חטאתי לה בכך שלמרות שמעולם לא פרחה מזכרוני, לא הגיתי בה די הצורך בזמן שהותי בגלותו וכן שלא הרביתי ליצור עימה כל סוג של קשר, גם אני חשתי אליה את אותה קרבה ותלות מימים עברו.

הפגישה הראשונה עם קושמרה, מרגשת ומחממת ככל שהייתה, לא הייתה ללא משוא פנים. היא נשאה טינה חבויה אלי, טינה שלא עלה בידה להסתיר לגמרי, טינה על שנטשתי אותה לבדה ברחתי לי, ונעלמתי בסבלי הרחק ממנה. כעסה היה מוצדק לחלוטין כמובן. שיקרתי לה ואיכזבתי אותה פעמים רבות בעבר, ודומני כי היא למדה כבר כי אי אפשר לסמוך עלי, אך היא המשיכה ודבקה בנאמנותה ודאגתה לי מסיבות עלומות כלשהן, אולי נישאת על גלי הבטחות נושנות שאבד עליהן הקלח. היא תמיד חשבה עצמה כמבינה לליבי, ומיטיבה להכיריני, ולכן זקפה לזכותה אבחנות לגבי בכל תמורה קטנה שהתחוללה בנפשי כרואה כליות יודע כל ומנסה להשיא עצה הנופלת על אוזניים ערלות שבמבכרות לא להשמע לעצות כה נכונות, מחוויר ההיגיון לנוכח הרגש. בצדק הופיעו קמטי העצב בחיוך שנסוך על פניה למשמע סיפורי מן הגלות. היא ניחנה ביכולת להבין דברים גם בלא שהגיתי אותם, אך הבנה זו לא הייתה ללא חיוך מלנכולי שעלה על פניה למן הרגע שהופעתי מבויש בפתח ביתה וידי מושטת אליה.

העצב שלה היה כאמור במקומו, היא ידעה. עם כל רגשות הנוסטלגיה אליה, וכל העונג ששאבתי ממגע מחודש עם אדם שהיה כה אהוב ואף השיב לי אהבה לא היה בכוחו להועיל. העצב שלה נבע מהידיעה, כי אין בכוחה להועיל לי, ולמרות שלמן היום הראשון להכרותנו הייתה לי לדיירת קבע בליבי, לא היה בידה לסייע לי ולהשיבני אליה, ואולי תחושת הבגידה חיסלה כל שאיפות כאלו בכלל. היא ידעה כי לא יכלתי להפטר מן השדים הרודפים אותי. לא היה לה ספק, כי למרות דברי המתיימרים להיות אופטימיים, לא השתנה המצב מן היום שעזבתיה ונסעתי, וכי תהליך הדעיכה שהייתי נתון בו רק גובר מיום ליום.

באותם ימים הייתי מהלך אינקוגניטו בין רחובותיה הישנים הנדמים עתה כאנכרוניסטיים לדידי של עירי, נעדר כל שותפות עם העוברים על פני, אפילו אנשים שלעיתים זיהיתי כמכרים נושנים חלפו פעמים רבות על פני בלי משים. המחוזות המוכרים של ילדותי העלו בי רגשי נוסטלגיה עזים שעודדו את רוחי אך בו בזמן גם העלו את זכר לאורה וזכר נערותנו המשותפת. נדמה שכל רחוב, כל סמטה, כל מעבר נשאו בקרבם זכרון עלום שתמיד הזכיר לי ימי ילדות רחוקים אך גם כמעט תמיד נקשר בדרך כלשהי אל לאורה. פתחיהם של בתי-מרזח שונים שבהם ביליתי את ערביי בעבר הזכירו לי שעות יפות עם חברי לשעבר, זיכרונות נערות הדוניסטית משולחת רסן שכה התענגתי עליה, אך אותם מקומות גם העלו זכרון של לילות בהם בהיתי בלאורה שיכור, סר וזועף, רואה את שמחת החיים שלה בין מגוון הפרצופים שמילאו מקומות אלו, מפזזת ומפלרטטת, מתחנחנת עם מיני בחורים מבלי להשגיח במצב רוחי ההולך ומתרסק לנוכח ההעדפה שלה את האחרים על פני, בארים בהם צפיתי בה ערבים שלמים מעברו השני של החדר מצחקקת או לחילופין דנה בדברים אלו ואחרים בארשת של כובד ראש בחברת הקורבן התורן שלה, והאויב התורן שלי. בעבר היו רחובות אלו ממלאים אותי בהרגשה של חיים, של בעלות. בעבר היו אלו הרחובות ובתי-המרזח שלי, שכן הייתי מבלה בהם את מרבית זמני. עתה לא היה לי דבר וחצי דבר לאותה עיר שנדמה שקקה בבולמוסה המודרניסטי בנפרד ממני, אך בכל זאת חזרה ועלתה בי ההרגשה הנושנה כרפלקס מותנה מכורח ההרגל של מראות העיר ואתריה.

בשיחותיי עם קושמרה ניסיתי להמנע כמה שיותר מלהעלות את שמה של לאורה, שכן ידעתי כי השתיים שהיו בעבר חברות עתה הפכו שונאות ועצם שמה של לאורה מעיק על ליבה של קושמרה. תמיד חששתי כי הייתה לי יד בדבר פרידתן של שתי הנשים החשובות בחיי, אך קושמרה תמיד מהירה לפטור חששות אלה בטענה כי אין לי כל קשר לכך וכי כך זה אמור היה להיות לנוכח אופייה הבוגדני והחתולי של לאורה. למרות הידיעה כי קושמרה אינה מעונינת מצידה לדוש בקורותיה של אהובתי גאתה בליבי סקרנות אדירה בדבר קורותיה של חמדת נפשי בזמן העדרותי, ולכן לא היה זה מן הנמנע שלשיחתנו ישתרבב לעיתים שמה של לאורה. קושמרה כהרגלה, ביקשה להבין לנפשי והתעלתה על עצמה בהסכמתה לדון בדבר הדמות הכל-כך בזויה ושנואה בעיניה. וכך קרה שנודע לה כי לאורה עוד גרה באותה דירה באחת משכונות העיר שבה השתכנה בשותפות עם אחת מחברותיה כאשר עזבתי. כמו כן נודע לי כי היא מתראה באופן ספורדי עם גברים שונים, מקיימת באדיקות את פרדוקסה האישי עתיק היומין של העתרות אבסורדית בלעדית רק לחיזוריהם של אלו שלא חיזרו אחריה ולא הביעו כל עניין מעבר לכוונה נסתרת המתבהרת בנקל של חמידת תוכן מכנסייה בלבד. הפרדוקס של לאורה, בכדי להשיגה אסור לרצותה, ובכך לפרוט על נים חבוי בנשמתה המעורר בה יצר כיבוש של הבלתי נתון לרגליה.

למיטב ידיעתה של קושמרה, השמועה אומרת כי ברגע זה היא מתראה עם אחד מבלייני העיר האמידים, בעליו של אחד ממועדוני הריקודים המצליחים בעיר. שעשעה אותי המחשבה כי בזמן שעוד הייתי בין תושבי העיר, מועדון ריקודים זה בקושי עמד על רגליו ואף אחד לא ניבא לבעליו עתיד כלכלי מזהיר יתר על המידה.

הימים ההם היו נסוכים בחוסר מעש, מלבד הבנליות הרגילה של עצב שגרר איתו כרגיל ניסיונות הקלה בהמשך ההתמכרות לחומס הנשמות הנרקוטי. ההבדל היחיד היה שעתה הייתי יותר קרוב לאלו שהרגלי חיי הפריעו להם, ומבטיהם של הורי ושל קושמרה העיקו על הרגלי ההתנתקות שלי, כמו כן איכות הסמים בארץ הייתה ירודה ביותר בהשוואה לאנגליה, כך שנאלצתי להשתמש בהרבה יותר.

2

גשם שטף את הרחוב בחוץ. מצאתי תירוץ לצאת החוצה בלי כל סיבה. הגשם שוטף את הכל, מנקה, אבל הליכלוך על המדרכות הוא משני, הגשם מנקה את הרחובות מאנשים. הם רצים הביתה, בראשים חפויים, תחת כובעים ומטריות, בתוך מכוניות המנפצות את השלוליות, מטיחות עוד מים לאוויר. רציתי להרטב, להספיג את בגדי במים שנופלים מלמעלה, קיוויתי שאולי הם ינקו אותי. בחזרה בבית יצאתי מהמקלחת, לבשתי מכנסיים והשארתי את המגבת על הכתפיים, מביט דרך החלון, ידעתי שהיא אי שם בחוץ. הגשם כמו הפך את העולם לרציפות אחת רטובה של מים, ובתוכם, שנינו.

"מה מניע אדם לצאת מן המיטה?" שאלתי את פרדריך בנימה מלנכולית "להינתק מתכריכי שמיכת הפוך ומצעי הפלנל המלטפים כמגע מאהבות שפעם פקדו מיטה זו וכאלו שיהיו בעתיד כאחד? כיצד נכנע הגוף בתנועה לשגיונות מילים הצפות בעזות מצח אפיקורוסית בראש?. רחש רוחות המתעללות בעצים מעבר לחלון והמיית הגשם על הזכוכית, צללים בחדר בעלי גוון אומנותי ושיר שמידת הקיטש בו מגרדת את גבול הזוועה ולפתע יש לא רק הצדקה מלאה כי אם חובה לקום, לשתות, לעשן, לזיין, לכתוב, לרוץ, לעשות, להיות, ובסוף תמיד חוזרים למיטה, לחלום עוד קצת בשביל שגם מחר כשנקום מהמיטה לא נשתה מספיק, נעשן יותר מידי, נזיין את הבן-אדם הלא נכון, נכתוב חרא, נרוץ למקום הלא נכון, לא נעשה את מה שאנחנו רוצים לעשות, לא נהיה מי שאנחנו רוצים להיות...".

פרדריך הביט בי מעל עשן הסיגריות המיתמר מן המפארה שנחה על השולחן, משתומם מעט מפרץ התהייה הפואטית שנחתה עליו בלא כל אזהרה, אך לא באמת מופתע.

"לחיות משמע להשלים עם אובדנה של שמחה אחר שמחה, אמר ולאדימיר נאבוקוב" המשכתי "אני אומר שהאדם הוא יצור דינמי, הרי זה ברור, נע ונד בעולם, אוסף אליו דברים חדשים ומאבד ומותיר אחריו דברים ישנים. אך נדמה כי ישנם דברים שלא זכה או רכש אותם האדם, כי אם דברים שהם חלק מהיותו אדם, כמו זכויות לידה קולקטיביות, אך מה קורה כאשר מאבדים את אלו?. מה באשר ליכולת לחייך חיוך מלא? יכולת שלפתע מתגלה כלוקה, שכן החיוך, מוצדק ואמיתי ככל שיהיה, פתאום מוכתם תמיד על-ידי חסרונו של אדם, שמת או שבגד ופגע, על-ידי כשלון שלא חדל מלרדוף או בידי חרטה על בחירה שגויה. נדמה כי מרגע שהיינו עצובים פעם אחת שוב אין אנו יכולים להיות שמחים באמת ובתמים. 

"ומה אודות האהבה? היכולה כל אהבה להיות שלמה באמת ובתמים? גם כשיעלה ויצוף זכר האהבה הראשונה, הבתולית ונסוכת הבוסר, שהייתה למעשה הטהורה מכל, האם אין בכך בכדי לפגום בכל רגש אחר שיכול להיות אך פחות ממנה, ובעיני האדם, האם לא תעלה אותה נערה מגוחכת מימי בכרותו על כל אישה שיחבוק ויתוודה בפניה על אהבתו, שכן עם אותה נערה נשכחת למד מה היא האהבה?. החיים גוזלים מאיתנו כה רבות, וכנראה שאין האדם יכול להימלט מלהיות לוקה תמיד, למעט שתי נקודות זמן: הלידה, בה באמת ובתמים יכול האדם להיות שלם, להיות הכל, והמוות, בו לא יכול האדם להיות דבר. בכל רגע אחר בחיים, כלומר, החיים עצמם, לוקה האדם, פגום ומצולק וכשתקווה לעתיד טוב יותר בעיניו הוא אך הולך וצולל אל מחוזות הייאוש שיספקו כל אותם אובדנות קטנים, של חיוך, של אהבה, של תקווה תמימה...".

סלון דירתי התמלא דממה, פרדריך לגם מכוסו עבת התחתית והביט בי בחיוך עצוב.

"עודך חושב עליה, על הלאורה הזאת, לא כן?" שאל.

"בכל רגע ורגע..." עניתי "בכל רגע ורגע! כיצד זה, שהמקום שאליו נפשי יוצאת הוא המקום ממנו עלי לנוס, כיצד חיי מבקשים את אשר הוכיח כי בכוחו להרסם?".

"כחברך, ומתוקף האהבה העמוקה שהגדרה זו מחייבת בחוקתי שלי, עלי להפציר בך כי בסוגיה זו תזנח את העדפתך המוצהרת והנצחית לרגש על פני ההגיון. הבט, הרי החיים נפרשים לפניך, ומי אם לא אתה ידע, כי תוכל לעשות בהם כל שתחפץ, הבט, הבט וראה מה גוזלת ממך אהבה אווילית זו שלך, אהבות שטרם אהבת, מחוזות שטרם שזפו עינייך וידעו רגלייך, מילים שעוד לא נכתבו מידייך".

"ועדיין נותרת בעינה השאלה" התעקשתי "למה לקום מהמיטה? למרות כל הנפלאות שתעצור תבל בחובה, נדודים שתמיד מיטיבים עם כל נפש, או לפחות נפשי שלי, ומראות נפלאים הנפלאים ולו רק מהיותם כרמז למה שעשוי העתיד לצפון, שכן במידה מסוימת זו היא התיירות, ראייה של מה שעשוי ויכול להיות. למרות מבטיהן המסויגים הנפלאים של בחורות החולפות על פני ברחוב, כמו אומרות "אותי תוכל לאהוב, אודותיי תוכל לכתוב שירים נפלאים". למרות כל אלו תמיד יגיעו הרגעים, בשדה-תעופה של רומא, בתחנת הרכבת בפריס, בפאב אפלולי באמסטרדם, בדירה בלונדון, תמיד יגיעו הרגעים בהם תעלה התהייה "מה לעזאזל אני עושה כאן?!" ובאותם רגעים ניאותים הלב והמוח בהסכמה נדירה להשליך אל כל חדוות ויופי המסעות בעבור שיגור קוסמי מהיר אל מיטה המיותמת זה זמן רב בארץ מולדת רחוקה, מיטה בה הבין נער צעיר מדוע הומה ליבו בקדחתנות ורועדות ידיו, מדוע נרטב הכר בדמעותיו ומדוע זוג עיניים מסרב בעקשנות למוש ממחשבותיו, מיטה בה הבין לראשונה הנער מה משמעות אותה מילה חמקמקה "אהבה", ועל אהבה זו איני יכול לוותר, שכן מכל אהבה שעשויה להזדמן לי, תהה זו הטהורה ביותר, היפה ביותר והנכונה ביותר, שם במיטה ההיא, בליבו של נער בן 16 המחל לגלות לאיטו את החיים נתבע מושג האהבה, האידיאה האפלטונית שלה, ולמן אותו רגע ייבחנו כל רגשות שתעורר בו אישה לאורה של אותה נערה שאהב בבכרותו ולעד בצל האהבה ההיא יהיה כל רגש אחר, יתרה מכך, לעד נופל מאותה אהבה יהיה כל רגש.

"מדוע אינך יכול להתנתק מכבליה? האם לא חלף די זמן? האם לא חלפו די קילומטרים? מדוע אינך מסוגל לוותר?" פרדריך התחבט עם עצמו.

"וויתור וכניעה הינם מתחלואותיה הכבירים של האנושות ואחד המקורות השופעים ביותר לסבל. הזכורים לך דבריו של לאון ב'מאדאדם בובארי': "הלא כל בורגני, בלהט ימי נעוריו, האמין ולו ליום אחד או לרגע אחד, כי  נוצר לרגשות עזים, למבצעים גדולים, כל נאפופן מן השורה חלם פעם על סולטניות פרסיות, כל נוטריון נושא בקרבו שרידים של משורר". ומה יהיה על כל אלו? על כל שחלומם אבד לבלי חזור, ולא מפני שכשלו כאם מפני שלנגד הקשיים והאתגרים שזימן להם חלומם נחרדו ופנו על עקביהם. ומה יהיה על האח או הסניטר שחלם להיות רופא? מה עם האדם שחלם לראות את קטמנדו אך מעולם לא דרכה רגלו מחוץ לאי רקוב זה? מה עם חלומות הקריירה הספרותית של רואה החשבון? האם סבור אתה כי אי פעם יהיו חייהם שלמים? האם יוכלו להלך ולבבם שלם ודבר לא חסר? האם לא ירדפום כניעתם ופחדם אל הקבר? ומה איתי? אומר לך בלב מלא, לא אוכל לאהוב שוב כפי שאהבתי אותה, ואני, אני, ידידי, איני מוכן להסתפק בפחות, איני מוכן לוותר, להכנע, אני לא אוותר על חלומי, לעולם לא אפסיק לאהוב אותה. אשרי האדם החולם! אדם החולם ואינו חדל, אינו מתפשר בכל מחיר, הוא האדם אשר חי, הוא ולא אחר. ואני, אוהב אני את החיים יתר על המידה בכדי לפגוע בהם כה אנושות בוותרי על משאת נפשם הגדולה והותירה ביותר".

בעיניו פרדריך נצצו במעטה דמעות קל "כמה זמן אתה חש כך, מתי חזרה היא לצוד שרעפייך כך?" שאל. 

"בכל אשר פניתי נשאתיה עימי" עניתי מלנכולית תוך שאני שואף מלוא הריאות מעשן הסיגריה בידי "בכל חותם עקבות אשר הותרתי בבוץ של חלד זה שלי שקעו נעלי כמעה יותר תחת משקלה שעל כתפי נישא. באושר ובדכי, בחטא ומוסר, כנות ושקר האירה דמותה לנגד עיני, בהצלחה וכישלון, אל מול עיניים אוהבות וכנגד משטנים, בחברה ועריריות, תמיד הייתה היא שם. מביטה, בוחנת, שואלת גופי המיוזע מתלאות מסעותיי, שואלת נפשי אודות רזיה, מבקשת כי אגיע אל מחוז חפצי, כי אניח מטלטלי ואפוש על כרי הדשא בצל העצים, מתחננת כי אחבוק גופה ברוח הערביים הקלילה ואשק קלות על שפתיה הכורעות זה עידנים תחת משא געגועיהן אלי.

אל מול מבטה החתום הוספתי ללכת, ונפשה קוראת לי מילותיה הנאלמות מעבר לפיה החשוק תמיד שותק. ידיה רחקו תמיד ממני אך מרחק מזערי, ומעולם לא אחזתיהן. אל עבר אדישותה, הוספתי ללחום, מנוחה לא התרתי לגופי הדואב, משקל חלומה מכריע גבי, ואכזריותה, ילדותית ומגוחכת, משלחת מכאובים בברכי. ליבי בפעימותיו קרא בשמה, ושמעה היא קריאתי ונענתה לה, "בוא אלי" אמרה, ואני כנמר ממארב יצאתי בשנית אחריה, ובין אצבעותיי חמקה היא שוב..." בפעם הראשונה בהכרותנו, למיטב זכרוני, נאלם פרדריך דום "אין לי... אני..." הוא גמגם "אוסיף ואומר דבר נוסף" גאלתי אותו מן הצורך בדברי חוכמה כלשהם או סתם דברים "היא לבדה הסיבה שבעיטה אגרד עצמי ממיטתי בבוקר. מקיץ בבוא בוקר, ומה ימשכני מהניתוק המנחם של מיטתי, אם לא היא. מתלבש, כאשר היא במחשבותי, פותח ספר, וכתמיד היא מלווה אותי, הולך, ומבטי סוקר את הבריות, מחפש אחריה. אוכל, שותה, נושם, חי, בשבילה, בשביל זיכרה.

  

בערב היום הבא כבר הייתי במכוניתו של פרדריך שהסיע אותי ואת מטעני בשתיקה רועמת של עלבון צורב אל נמל התעופה של לונדון מותיר מאחורי מעט ידידים, אחת שאולי או אולי לא ואהבת אותי בלא כל התרגשות יתרה מצידי וחיים שאך החלו להתהוות לכדי צורה. הוא הרגיש נטוש, ככל שנסיתי להסביר לו את הסיבות לעזיבה הפתאומית שלי, הוא התעקש בטיעוניו כנגד בניסיון נואש אחרון להשאירני לצידו. אך הייתי חייב לחזור ולהתמודד עם השדים שלי, החלטתי כי עלי לחיות, בכל מחיר. לחיות, או למות בניסיון.

2

כבר עברה כמעט שנה למן היום בו עזבתי את ארצי, וכחצי שנה לשהייתי באנגליה. האפלוליות של העיר שטופת החורף הלונדוני הקודר שבעבר כה הערצתי, הפכה באותו זמן למעמסה כבדה מנשוא. ההרגל שולל מדברים את יופיים, מרגע שהם הופכים בנאליים ומוכרים מכורח פונקציה של זמן מתמשך, שוב אין הם מספקים את העונג שבעבר ניתן היה להפיק מהם. יום יום הייתי מגיע לדירה השכורה שלי ספוג מים מן הגשמים שנתחו עלי ללא רחם בדרך המוכרת עד כאב שהיה עלי לגמוע מתחנת הרכבת לדירתי. הקור והגשם, נדמה חדרו גם ללבם של האנשים. בדרכי ברחובות הקפואים של אמצע דצמבר והרכבות התחתיות ליווני מבטים אפורים ומנוכרים של אנשים זעופים בשל עול הקור העז והגשם הבלתי פוסק וכן זכר החגים המתקרבים שנדמה העיק על כולם סביבי. וכך, האווירה המדוכדכת עשתה דרכה וחיללה גם לנפשי שלי. געגוע ושעמום החלו מאכלים בי כחומצה. הסמים, שבשובם לחיי הפכו במהרה גם הם בנאלים ומשתפסו מקומם בחיי שוב לא הציעו מפלט אלא הכרח, וידם קצרה מלהציע ישועה אמיתית. זכרו של אדם עלה בי לנוכח הערפל התמידי. מעודי לא הכרתי אדם אשר אהב ערפל כמותו. לא הייתי יכול לשער בנפשי יום מתאים יותר למותו של אדם מאותו יום חורפי בו נהג את מכוניתו אל תוך אותה תעלה בצידי הכביש, היום ההוא כמו נארז באריזת מתנה מקושטת במיוחד בעבורו, יום ערפילי גשום וקודר להפליא. הוא לא יכל לפלל ליום טוב ממנו למות.

בעבר הייתי מנסה להעביר את לילותי החופשיים מעבודה בבאר בו עבדתי בניסיון למצוא תעסוקות ליליות אחרות, אך כבר מזמן מאסתי בתיירים המשולהבים של פיקדילי סירקס ובפאנקיסטים של אזור קמדן, ואזורי קובנט-גארדן שוב לא סיפקו עניין עבורי. וכך החלתי לבלות את גם את הלילות שבהם לא עבדתי בבאר הקטן ברחוב דנמרק הצדדי. אהבתי את האפלוליות האנונימית שבו, האווירה המלנכוליסטית ואת קהל האנשים המובחר שכן לא רבים ידעו על קיומו של מקום זה בקומה השנייה מעל "אנדי'ס גיטר שופ". אך מעל לכל, אהבתי את המוסיקה. "הטוולב סטרינג בר" העלה על נס דגלו את הגיטרה האקוסטית בת 12 המיתרים ואירח מידי ערב אמנים וירטואוזים שניגנו מוסיקה גוטית יפיפייה ואנונימית. למרות שהייתי שרוי בעייפות תמידית שרק התגברה עם בוא החורף, תמיד התקשתי לנתק עצמי מהבאר והייתי מוצא עצמי נשאר בין כתליו הצפופים עד השעות הקטנות של הלילה, מתמכר למוסיקה ונלחם בעייפות, ממשיך להבטיח לעצמי עשרות פעמים להשאר לעוד שיר אחד בלבד.

פרדריך, פריץ, פרדי או איך שלא נישא שמו בפי הבריות, מהגר גרמני בוהמי שהחליט לאמץ אותי והיה לאחד הידידים המועטים שרכשתי במהלך שהותי בלונדון אירח לי חברה ברבים מהלילות. הוא היה מגיע בשעות מאוחרות, לרוב לאחר שההופעות היו מסתיימות. הוא היה מוסר לי למשמרת מאחורי הבר מזוודה בעלת תוכן נעלם שתמיד היה נושא עימו ובמידה וניסיונותיו לפתות נשים מקומיות מבוגרות להתלוות אליו לדירתו נכשלו היינו גולשים לשיחות ארוכות מעבר לדלפק הבר. פרדריך היה בעל עניין רב, וידיעתו בתחומים רבים הייתה נרחבת. בשיחותינו היה מעלה בי עניין מחודש בנושאים רבים שעם הזמן הפסקתי לעסוק בהם, עלה בידו לגאול את מחשבתי מן הניוון לו דנתי אותה בעיסוקי המתמיד בלאורה. היינו דנים עד שעות הלילה המאוחרות בדקארט ובקאנט, שפרדריך התגאה בו כהוגה הדגול ביותר שיצא מגרמניה ,למרות שלא תאם את השקפותיו, ואילו עמדתי פעם אחר פעם איתן בטיעוני שאף קאנט עצמו  לא הבין את אשר כתב, וכי "בקורת התבונה הטהורה" הוא גיבוב כה סבוך ובלתי קריא של הבלים מטאפיזים חסרי תועלת היוצר פרדוקס שלפיו כל אדם הטוען כי ירד לסוף דעתו של קאנט מוכיח למעשה כי לא הבין דבר וחצי דבר. טיעונים אלו היו מבעירים את חמתו של פרדריך שבלהיטותו היה גולש מבלי משים לשטף קולח של גרמנית נזעמת שתמיד שעשעה אותי כשהתלוותה לפרצופו המאדים בחימה. פרדריך גם היווה עבורי קשר לעולם החיצון, שכן עולמי הלך והצטמצם לדירתי, דירתה של ג’וי, שותפתי לאשליה של קשר על הגבולות החיצוניים של הנורמליות והבאר. פרדריך עידכן אותי בענייני המדינה והעולם שעליהם נהנה מסיבה שנעלמה לגמרי מעיני להתווכח, שכן ידעתי כי אינם מעניינים אותו כלל, בהתמדה עיקשת טרח פרדריך ליידע אותי על הנלמד בקורס היחסים הבינלאומיים שלו באוניברסיטה ואני נשרכתי עימו לוויכוחים על מדיניותה של מפלגת הלייבור או שוק ההיי-טק ומות הכלכלה החדשה. למרות הרצינות התהומית שנסך פרדריך בדיונים, היית גישתו למעשה צינית מאין כמוה, מתנשאת, לעוגת ומחקה את כל אותן "נמלים מתרוצצות" כפי שכינה פרדיריך בהזדמנות אחת את כל אותם ברוקרים, אנשי עסקים ופוליטיקאים שהיו לרוב מושא הפולמוסים בינינו. למרות שלא מפלגת הלייבור וודאי שלא הכלכלה החדשה  עניינו אותי יתר על המידה, נדמה כי פרדריך שאב מדיונים אלו סיפוק רב ואני טרחתי בשבלוניות חסרת עניין להציג דעות מנוגדות לשלו בכדי לרצות את יצר הוויכוח שבו, מתוך איזה צורך בסיסי עלום לאמץ תמיד בשעת ויכוח דעה מנוגדת ליריב, מבלי להאמין בה יתר על המידה. מבלי משים הייתי במהלך הוויכוחים נאבק על דעתי, וזו דרכם של וויכוחים, שלרוב אין בהם מנצחים אלא כל צד יוצא מחוזק אף יותר בטענתו שלו, ולאחר לילות עם פרדריך הייתי מגלה לתדהמתי כי אימצתי לי דעה נחרצת לגבי נושא שמעולם לא הרהרתי בו ולו לשנייה אחת. אחת ממעלותיו של פרדריך הייתה שנינות ראויה לציון, וכאשר כובד שיחותינו נעשה מעיק היינו גולשים למרתוני הלצות מושפעי הטיפה המרה שהייתה חביבה מאוד על ליבו של פרדריך בצורה כה קיצונית שחייבה אותי לא פעם להגות באפשרות נכונות גישת הבבהויוריזם לנוכח האופי השתייני של מוצאו של פרדריך ולמען האמת, גם הלך הרוח רווי האלכוהול בסביבתנו. בתחילה הייתי מרבה לצחוק בפה מלא ובכנות מפניני הלשון של פרדריך. אך ככל שאני מעמיק לחשוב על כך, אני מגיע למסקנה כי צחקתי למענו ולמען הסובבים. למעשה כל צחוק הוא למען אחרים. עובדה היא כי אין בני-אדם מרבים לצחוק בקול בגפם, ולכן הצורך להביע את בדיחות דעתם בכל מושפע בהכרח מנוכחותם של אנשים אחרים ואינו בהכרח צורך כנה ובלתי נשלט לצחוק כמקובל לחשוב.

מלנכוליה כבדה השתלטה עלי באותה תקופה, ושוב מיותר היה בעיני כינון אופי חיצוני כלשהו לצורך האינטראקציה הכרונית עם הבריות. יותר ויותר הפכו השעות המבודחות בחברת פרדריך ובריות אחרות בבאר לבזויות בעיני שכן נראו לי כנוגדות את העצב שהילך על רוחי במרבית שעות היום האחרות ולא ראיתי כל צורך לשתף פעולה עם עילוי מצב הרוח והתכונה הכללית שרחשה סביבי בכך שאשייך עצמי לקולקטיב הצוחק מפה מלא על חשבונה של בחורה שמנמנה וגמלונית שהמגושמות שלה זיכתה אותה בשלל בדיחות ועקיצות מאמתחתו של פרדריך. הקונטרסט נשא בחובו מבוא למועקה נוספת שלא חפצתי בה. העיקה עלי תחושה של כעין בגידה במלנכוליות שהעליתי לדרגת המאפיין העיקרי של חיי, ומעבר לכך, הרגשתי כי אני בוגד בזכרונה הכאוב של לאורה בכך שאני צוחק בפה כה מלא וכמעט מביא עצמי למצב בו היא פורחת מזכרוני, כמובן, באופן מודע לעגתי לעצמי שכן בעודי תר אחר כל דרך הידוע לאדם לסמא רגשותי ולזכות בדקות חסד של שיכחה, מעולם לא התרתי לעצמי לשכוח את לאורה והתמדתי בטיפוח הגעגוע והאובססיה, פחדי הגדול ביותר היה שאשכח אותה, ואשתנה.

עם הזמן, החלתי צוחק פחות ופחות ומסב את השיחות לנושאים רציניים יותר למרבה תמיהתו של פרדריך שכן בעבר המעטתי לדבר על אהבה וקרוביה, ועתה דשתי בהם ביתר שאת בשיחותינו שנשאו אופי אפרורי יותר ויותר. מבלי משים הייתי תוך שיחה נודד במחשבותי הרחק מעבר לכותלי הבאר אל ארץ רחוקה ובחורה שהשארתי באותה ארץ, אך טרחתי לשאת את זכרונה עימי במסעותי. תכופות העיר לי פרדריך על שקיעה זו, והוא ציין בהתרסה על הפגיעה שאני מסב לו בכך שנדמה שאיני באמת נוכח בשיחותינו.

כמו כן, הבאתי עצמי לבחול באלכוהול שהיה נוסך בי עליצות מזויפת לטובת סמים שחיזקו בי את תחושת הדיכאון שלא היה מזויף כלל וכלל, ובכך העמקתי את הקרע והניתוק שנוצרו ביני לבין פרדריך ושאר יושבי הבאר שליבם נטה תכופות אחר השיכרות העליזה כמיטב המסורת הבריטית.

ג’וי הייתה בעבר מלצרית ב"טוולב סטרינג בר", ומזה כמה חודשים הייתי מעניק לה אורגזמות חסרות אהבה. נגע הסמים לא פסח עליה, מה שתאם להפליא ליצר הנרקוטי שלי שחזר באותה תקופה במלוא הדרו. לעיתים תהיתי אם הקשר הנרקוטי הוא המחזיק אותנו יחדיו. יחסינו הורכבו ממספר ארועים מיניים ספורדיים שהתרחשו ביננו כאשר מפלס ההורמונים והסמים או האלכוהול בדמנו הגיע למסה קריטית והם שקשרו אותנו בקשר של תועלתניות ונוחות הדדית. תמיד סברתי כי היא הייתה אינטיליגנטית ובעלת יכולת לנהל שיחות מהסוג שהערצתי, יכולת שמעולם לא השכלתי לנצל. הייתי מסוגל להסתדר בלעדיה, רבות הצהרתי לעצמי, כי אין אני זקוק לאף אחד, אף לא לרע אחד לנחמה, וכי עדיף לי בבדידותי המוחלטת, אך החיים איתה, וגם עם פרדריך, היו נוחים ונשאבתי אליהם מתוך עצלות כלשהי. למרבה הפתעתי, הייתה לי תמיד הרגשה כי היא דואגת לי. למרות התמכרותה המוחלטת שלה, העירה לי רבות לקראת סוף שהותי בלונדון על כמויות הסמים הקלים שאני צורך בשעה שהיא הייתה מרוקנת תילי תילים של קוקאין במעלה אפה. לא בלא גיחוך אירוני האזנתי להצהרותיה המתנשאות על כך שאין היא רוצה לגרור אותי עימה אל עולמה, ג'וי תמיד ראתה עצמה כמנוסה ולמודת סבל ממני ואני נמנעתי מלהכנס עימה לתחרות רחמים עצמיים. לפיכך ניסתה ג'וי להתמיד באיזו השתדלות חסרת תוחלת וילדותית בחוסר ההשפעה שלה להרחיק אותי מנגע הסמים שמילא את עולמה, מה שרק הפך את הנתק המהותי בנינו לאווידנטי, היא מעולם לא יכלה לחליט אם היא רוצה שאהיה חלק מעולמה. וכך, לאט לאט החלה להמעיט בפגישותינו והזמנים שחלקנו יחדיו הוקדשו יותר ויותר למגע פיזי, במידה שהיא הייתה במצב שאפשר לה למלא את תפקידה שבעבר היה דומיננטי, אך אט אט עברה היוזמה במיטה לידיי. למרות שבכנות חיבבתי אותה, לא הבאתי עצמי בכדי להתערב בהדרדרות הממושכת שלה, אולי היא נעלבה מאדישותי שכן למרות האופי הפתוח של יחסינו אין זה היה מן הנמנע שייוצר רגש חובה כלשהו, אך היא נמנעה מלבטא את הרגשותיה מתוך כיבוד הסכם בלתי כתוב שכמו נחתם בינינו עם התחלת יחסינו.

יחסינו, שבאותו זמן החלו תופסים תאוצה, היו בהחלט לא קונבנציונלים. רגש החובה שמתלווה להגדרה של זוג היה מאיתנו והלאה. היו יכולים לחלוף ימים מבלי שנפגשנו או דיברנו, ומנגד היו תקופות שלא נפרדנו וכלינו את כל זמננו ביחד. הכל היה ספורדי וחסר כל סדר פנימי הגיוני שיכתיב את היחסים. חוסר הוודאות דווקא היה נוח לי ונהניתי להשאב אל הבלבול שהיווה את יחסינו. מה גם שהספורדיות מנעה מיחסינו להיות מחייבים יתר על המידה, מסופקני אם בגידה שלי הייתה גורמת לה להניד עפעף. העובדה שיחסינו לא היו מחייבים גם הקלה מההרגשה הרעה שמילאה אותי, הרגשה של אי נוחות, כאילו אני עושה לג'וי עוול בכך שאני איתה בשעה שליבי נתון לאחרת.

עם הזמן היא עזבה את עבודתה בבאר לטובת הצעה אטרקטיבית יותר, כך שפסקנו מלהתראות בשעות העבודה. היא לא דרשה ממני דבר, ולעיתים רחוקות הפגינה כעס, אלא רק ניסתה להציג נכונות כמעט מתמדת להתמסר אלי בחיבה מנחמת, כמעט אימהית, למרות שתמיד הייתה משום מה שתקנית ועצורה. ייתכן שהיחסים האנמיים שלנו נבעו מנוכחותם המתמדת של כימיכלים ביננו שפתרו אותנו מצד אחד מהצורך להתמודד עם הקשיים, אך מצד שני לא התירו לנו להנות מהרגעים היפים במלואם. שעה שהסם זרם בעורקיה, בדרכו אל המוח, היא הייתה מתקדרת בעצמה ונעטפת בבועה של אדישות, עד שהייתה נמלכת בדעתה ומדדה אלי באיטיות בניסיון לתבוע ממני ברוך מגע מיני, לעיתים רחוקות הסתיימו ערבים משותפים שלנו בלא מגע מיני, ורוב הפעמים הללו היו כיוון שפעילותם מגניבת הדעת של הסמים לא איפשרה לנו לנהוג כהרגלנו. רוחה של לאורה כמובן לא נעלמה מלרחף כענן אפל מעל ראשי כל זמן שהייתי עם ג'וי, למרות שברגעים שהייתי בנוכחותה והיינו עוסקים בשיחה המעטתי לעסוק בלאורה, אך בגפי דווקא היחסים החדשים גרמו לי לעסוק באהבה האמיתית שלי ביתר שאת לנוכח הנשיקות הרבות והגיפופים שהיו מנת חלקי ביחסי עם ג'וי. הסמים, כדרכם בקודש, עשו שמות ביציבות אופייה של ג'וי, והיא התנודדה תמידית בין שינויים קיצוניים במצב רוחה, מה שהשליך כמובן על יחסה אלי. היא יכלה בנקל להתקדר בתוך אנוכיותה ולהתייחס אלי במלוא הלגלוג המיוחס ליצור הנאלח והבזוי ביותר שאי-פעם העז לגרור גחונו על אדמת העולם, וכשעה לאחר מכן להרעיף עלי חיבה פתאומית ונכונות כנה לשמח. היא בכתה וצחקה בלא הרף, עם הזמן פסקתי מלנסות לשער את מצב רוחה, ופשוט הנחתי לעצמי להסחף עם הזרם האימוציונלי שלה, מנסה כמה שפחות להפגע, נשאב אל אפאטיות כמנגנון הגנה.

איני יודע אם ההתחברות עם ג'וי הייתה דבר חיובי או שלילי באותו זמן. זה פשוט היה, מעיין אספקט חדש שעשה דרכו והשתחל אל תוך חיי, כמו עשרות דברים שהיו מנת חלקי, באים ונעלמים, לעיתים אף מבלי ששמתי לב בנוכחותם או בהעדרם. רבות תהיתי, אם לא הייתה לי את ג'וי, הדברים היו שונים. בהחלט לא אהבתי אותה, לא במובן של אהבה אידיאלית, בהחלט לא אהבה הוליוודית, והיא אף לא דרשה זאת ממני. נעלם ממני תוכן רגשותיה כלפי, אך לא הרבתי לעסוק בדבר. אולי לא הנחתי לעצמי להתאהב, אך יותר נכון להגיד כי לא הייתי מסוגל להקשר אליה, כיוון שנפשי הייתה קשורה בברייה אחרת שבאהבתי אליה לא היה לג'וי שום סיכוי להתחרות. אך בכל זאת, רגשי סימפטיה עזים כן היוו את יחסי כלפי ג'וי, רבות הערצתי אותה. היא בהחלט הייתה שונה, יצור אבוד, תר בשקיקה נואשת, חולם על יום אחד, בו ימצא מקום לו יוכל לקרוא "בית". תמיד נמשכתי לאנשים מסוגה, היא הייתה כמעט סוריאליסטית, כמו לקוחה מאיזה אפוס של אגדה מודרנית. 

היחסים עם ג'וי היו מתחילתם בסימן השלמה, כמו התרצתי ונאותי לקבלה אל חיי, למרות שהדבר אינו היה כך, ההרגשה לא פסקה מלקנן באחורי מחשבתי.  יכולתי לאהוב אותה, יכולתי לתלות בה את אותם רגשות נעלים להם ייחלתי, היא יכלה להיות בעבורי כל שאבקש מבלי שתצטרך לעשות דבר, אם רק הייתי רוצה בכך. אך בצהרי יום אחד הבנתי, כי לעולם לא ארצה שתהייה היא לי כל שאבקש. נדברנו להיפגש בפינת רחוב אחד, מבטינו נפגשו כבר ממרחק מחצית רחוב וכבר עלצו פניה בליווי מחוות שלום בידה. עת קרבנו אחד אל השני, לא יכולתי שלא להגות לנוכח השמחה שמילאתני והחיוך על פני, לא יכולתי שלא להגות כיצד הייתי מרגיש אם הייתה זו לאורה הפוסעת לקראתי בזרועות מושטות וחיוך על פניה. בו ברגע כמו נפער חור בחזי וממנו נידפה כל השמחה ממני, בו ברגע נפגם חיוכי ושוב לא יכולתי להשיבו להיות כשהיה אך שניות לפנים. בו ברגע הבנתי כי לעולם לא ארצה לאהבה, שכן כל רגש, כל שמחה, כל רוך וחמדה כלפיה דבר אחר, דמות אחרת, זיכרון, יעיב עליהם ולעולם לא יוכלו להיות שלמים כשם שהחיוך באותו רגע על פני לא היה שלם. אסיר עד של חריטה על לוח ליבי, ימות האתמול חמסו ממני את ההווה והמחר, וחלומי, יחיד הוא ויחיד ארצה שיהיה, היא, לאורה.

בערבו של אותו יום, יומיים לפני שחזרתי ארצה, עסקתי בפיזור נפש בקצב המונוטוני של איבר מיני בתוך ג’וי על ריצפת דירתי. היא הייתה במרחק כמה שנות אור ממני, מתענגת על שיכרונה מטבלאות האקסטזי שבלעה לפני שהגיעה אל דירתי, מחפשת מפלט ממבטים סקרניים וחשדניים ברחובות. מאמצי המיניים היו רק דגדוג נעים שהתווסף לאורגזמה הכימיכלית שחוותה שעניינה אותה באותה שעה יותר ממני. היא נעה תחתי בתזזית מטורפת, מנסה לפרק את הספידים בדמה שלא הניחו לגופה להפסיק לנוע. במהרה סיימתי את ענייני בין רגליה ופניתי לחפש בין מגרות המטבחון אחר דרך להצטרף אל ג’וי השרועה עירומה ומחויכת על הרצפה  בהזיות הסמים שלה. במהרה פוטמה מקטרתי הנאמנה בתוכן חורש רעות מבשר טובות. נאבק בצינת הקרירות הפוסט-אורגזמית שהייתה מנת חלקי מאז ומתמיד, אותה בהלה ושנאה, אותו רגש ריקנות ואכזבה התוקף אותי משחר נעורי כבתול להוט בפעמו הראשונה לאחר הגיע האקט לסיומו. פעמים רבות הייתי כה להוט בשטף הורמונים וריכזתי את כל מאמצי בכדי למצוא דרך להיכנס למכנסיה של בחורה זו או אחרת, אך עם הגיע "הגראנד-פינאלי" התמלאתי הרגשת כעס ועצבנות ותמיד הייתה מנקרת במוחי התהייה המרגיזה לגבי הסיבות שבעיטן היה המשגל כה חשוב לדידי, ומעולם לא עלה בידי להבין לאחר סיום האקט מה הניע אותי לרצות כל-כך את אותו משגל שתמיד נדמה בסופו כמיותר ומניעיו בהמיים. פעמים רבות לא יכולתי לשאת את מראה הנערה שזה עתה נישקתי בתשוקה, אותה הרגשה אחזה בי גם באותו רגע. מובן שרציתי להיפטר ממנה. פתרון לבעיות מסוג זה הוא דבר פשוט ביותר, בהמצא הידע המכני והאמצעים הלוגיסטים. אני הוא מלך פותרי הבעיות, הפחדן האמיץ מכולם, הבורח הזריז והכפייתי, סולטן הניתוק וחוסר הפחד.

*

זוג חלונות אלי אוקיאנוס ניבטו אלי, מיודעי, שכן לא עבר ולו יום אחד במהלך חמש השנים האחרונות שבו לא הגיתי בגוף המכיל את העיניים הללו, הנשמה שמחוללת מאחוריהן, הלהבה הנצחית של בערתן שלאיטה מבערת ומכלה אף אותי עצמי, סנה בוער ואינו נאכל. עינייה. דומני כי החלק היחידי בגופה האהוב עלי הוא עינייה. מנהרות כחולות, מובילות אל תוך נבכי הבלתי נודע של נשמתה. מטעות, מתעתעות, מכשפות. עינייה אומרת, תמימות, תמימה אני,  עיניים יפות ברוך של תמימות כזכר לתמימות שמעולם לא הייתה באמת מנת חלקה ואין דבר יותר רחוק מן האמת. אבל, הנה אבדתי בתוך עינייה, המתבוננות בי בכזו ערגה, בכזה רעב, סקרנות בלתי מסופקת. ברגע שאחזו בי עינייך אין אני עוד יכול להשתחרר ולעד וכתמיד אני בשבייה, שוכח ממגוחכות ורשעות שאר גופה ונשאר כלוא לעד בכלא הכחול שלי, כלא גדול, מאיר, משקר. אהבה, היום, כלי משחק קטן הנני בידי רוח נעלמת בעלת חזות משועשעת אך אכזרית מאין כמוה. והיא, ממולי, צוחקת, עיניים מטורפות, שיכורות לגמרי, שיערה מושלך בפיזור מעל כתפיים עדינות שהן המשך של גוף בתולי, עור חלק כמעולם לא ידע אוויר עולם ושמש, ידיה מתבדרות באוויר כמשחקות משחק אלוהי עם סרטים נעלמים, רגליה שלוחות קדימה, זקורות ומצביעות אל עבר האינסוף, וחיוך.  והיא אומרת "אני יפה", אני אומר "את מכשפת", היא רק צוחקת, והלב הולם, אין מילים, בליל הברות מתרוצץ ואינו יודע מנוח, מחפש מפלט מחדר אטום לגמרי, ומוחי כבר נאנק, על סף דמעות, אך הברה אחת מיוחלת אינה עוזבת את דל שפתי, אילם, המאוהב אינו יכול לדבר, האהבה אילמת. וכבר אני אבוד, ובאיזה קלות נעשה הדבר, חיוך מסתורי, מגע קל, והיד שורפת, ואני שבוי עד, נסחף, טובע, משווע לאוויר שכלל אינו אפשרות ואיני יכול שלא לצחוק לעצמי על אותה אומללות בה איני משכיל בכדי להבחין במצבי שלי, וככל שעיני פתוחות כך אין הן רואות כיצד הכל קורס סביבי, ומפוכחות שנואה זו, אופטימיות מזויפת, שגויה כל-כך, ומנחמת. שטן קטן מרחף מעל כתפיה, מרקד ריקוד מעל ראשי, מחייך אלי, והנה הוא כבר צובט אותי, מכאיב, מושך בעור פני כמבקש לעקרו מן השורש. ולאט לאט, אני נשאב, אל עיניה, והנה אין כבר מנוס, הכל נגמר, ואני יודע, עלי הקיץ הקץ.

בינות ערב רב, רבבות אנשים, קרן אלי בוהק מכשף של הסוהרת הנצחית שלי, ואני, כפרפר אל אור, מפלס דרכי נואשות בינות הבריות שכמו עושות מאמץ מיוחד להכשיל מהלכי, חיוכים לגלגניים, אין זמן, אין פנאי, המשך! והנה, היא הלכה שם, נעלמה מאחורי פינה, וכבר הפחד משתלט, אך הנה היא שוב, מופיעה לנגד עיני, מציאותית כשם שמעולם לא הייתה. האש, הלהבה. בוערת בריקוד מקסים, מרחפת באוויר בצבעים מרהיבים, שמזמינים, מבקשים, להושיט יד, מגע חטוף. בערתה המכשפת, אוחזת בי, וגורמת לי לאבד לשניה את קול ההגיון ולרצות להושיט יד ולאחוז בה. קסמה הבוהק, גורם לי לשכוח שנגיעה באש יש בה מן הסכנה, סכנה להשרף ולהכוות, אבל קסמה המרצד מול עיני משכיח ממני כל פחד ומורא מאותו סבל של כוויה, שפוחת ומתגמד לעומת הרצון לגעת בה, הלהבה. תשוקה עזה, לגעת בה, שלי, רק שתהיה שלי, רק מגע, חטוף, קטן, נצחי... ולפני שפתיה, עינייה, מצחקקת בעליזות ומרחפת חרישית כמנותקת מהשאון הרב האופף אותנו, אך למעשה, שנינו, רק שנינו כאן, היא כה קרובה, ניחוח נעלם, מבטים ננעלים ושוב היא נעלמה. רוץ, רוץ! יד מושטת לפנים, לגעת, לאחוז, חיוכה מלטף, ידה מושטת אלי, והנה קרב הרגע. מן המוחשיות נותר אבק, וידה מתפוררת לנגד עיני, במרחק אפסי מידי מתפוגגת ונעלמת, אני מזנק, לאחוז בה, לפני שתעלם, אך היא, בחיוכה מתפוררת בין ידי, ונותרת רק צריבה מאכלת ביד שנכוותה.

ליבשה השלמה  והים המפרידים בינינו עתה לא הייתה את ההשפעה לה פיללתי, הניתוק מלאורה לא הועיל במאומה לגניזת רגשותיי האנכרוניסטיים אליה. זכרה ליווה אותי בימי ובלילותיי. מעבר לגעגוע אל ימים עברו ואנשים רחוקים במולדת, היה געגוע מיוחד השמור אליה. אך מעבר לרצון לראותה הייתה הכמיהה הבלתי רצונית לשימור זכר אהבתי אליה. לא הגיאוגרפיה ולא הכרוניקה הועילו במיגורה של לאורה מנשמתי. לא משנה היכן ומתי, סברתי כי אוהב אותה בכל ליבי. לא היה מסתור בעולם מעינייה, חוץ ממגנבי דעת כימכילים, ולעיתים כשלו אף אלו.

"הרצון לכתוב לך היה כבר בן יותר משעה כסוף סוף זכה להגשמה." ביד רועדת מילאו המילים את הדף   "היו זמנים בהם כל יום נכתבו לך מילים שהיום הן מתות כשם שהזמנים ההם נכנעו לכרונולוגיה, למרחק, לך, להגיון ולמישהי אחרת. ברור לך שיש בי חלק שמתגעגע ללכתוב לך, כמו שאז היה ברור לך שיבוא יום בו יהיה בי חלק שיתגעגע ללכתוב לך ולא אלייך..." הנחתי את העט והבטתי במילים, חופן ראשי בידי. לא, אמרתי, לעצמי, זה לא יועיל, וככל מכתב שהחל להכתב, מצא גם זה את עצמו מקומט לכדי כדור בפח האשפה.

3- ניכור

במשך תקופה מסוימת ניסתי לנתק עצמי מעול הסמים. מסיבה מעורפלת כלשהי שאינה ברורה לי עתה, הרחקתי עצמי מהרגלי המשכרים ופניתי לכיוון של חיים אחרים מאלו המוכרים לי זה שנים רבות, חיים שזכרם נותר אי שם בעברי וכלל לא הייתי מורגל בתלאות הכרוכות בהם, יאמרו התמימים חיים אמיתיים, חיי בחירה והתמודדות. במהרה התחוורה לי כי שגיתי באשליות, לאחר אותו פרק כאוב בחיי שהחל בסביבות גיל שבע-עשרה, שוב לא יכולתי להטיל מקרבי את שד הסמים. במהרה גיליתי את אופיים של החיים האחרים שביקשתי לעצמי, ניסיון הגמילה שלי נידון לכישלון מר עוד מיומו הראשון.

חיים ללא סמים נושאים בחובם מעל לכל הרגשת השתוממות. הנגמל מסמים כמו נפרד מבידודו וחוזר ומצטרף לאחוות הסולידריות האנושית, של קדחתניות אובססיבית בריצה במרוץ מטורף אל עבר מטרה שלמעשה אינה ברורה לאף אחד. ימים, למה הם משמשים?. הפחד שממלא את החברה המודרנית הנאורה, ההיפרבוריאנית וחופשית מאלוהים מניע את אותה חברה מתקדמת כביכול לדוש בעצמה בניסיון מתמיד להתקדם הלאה לעבר עתיד יותר טוב שבאופן אירוני רק הולך מסתבך, ומתרחק בקצב של טור גיאומטרי מגוחך מהאוטופיה אליה הוא חותר. העולם כמו נקלע לחול טובעני, ובמאמצו להשתחרר רק מחש את קצב שקיעתו בתנועות מהירות וטיפשיות ביותר הנובעות מהעדר ברירה. בתקופת התיכון היה בכיתתי נער חובב הבלים שהיה מעלה על דל שפתיו שטויות רבות בניסיון לשעשע את חבריו, אחד ממשפטיו האביליים שבזמנו לא ייחסתי להם כלל חשיבות היה, כפרפרזה על דבריו של חוזה מדינת היהודים "אם תרצו- אין ברירה", מבלי משים הגה אותו ברברן משפט ששיקף לדעתי את אסונה של החברה המודרנית. הרצון, הרצון לקידמה, לשינוי, מיני מהפכים ותמורות שהפכו משאת נפשם של הבריות לא הותיר להם ברירה אלא להשתתף במירוץ המטורף של המין האנושי, מירוץ ללא מטרה של קו סיום. 

מדברים במושגים של מהפכות. המהפכה הצרפתית-דמוקרטית, המהפכה התעשייתית, המהפכה הקיברנטית. מנסים להפוך ולשנות מצב מבולבל מאוד שאליו הביאה עצמה האנושות. כל מהפכה נושאת בחובה הסתבכות נוספת. "פשטות, פשטות, פשטות" קרא הנרי ת'ורו, קריאה שנפלה על אוזניים ערלות ונעלמה בים הקדחתניות ההולך ומסתעף. נדמה כי ההגדרה לחיים "מודרניים" היא למעשה חיים רחוקים עד כמה שניתן מן הפשטות שעצם הזכרת שמה ממלא את ליבם של אדריכלי הקידמה תיעוב. אך עם כל הכמיהה העיוורת ואובססיבית לקידמה, שקועה האנושות בכבלי המסורת של דורות קודמים, מפחד הטעייה בדרכם בעתיד הם ממשיכים בדרכם המוכרת של אלו שקדמו להם, וכך נקלעים האנשים למצב קולקטיבי של בילבול ואמביוולנטיות שרק מגבירה את תחושת האובדן הניהילסטית של מצב הביניים, ומצב זה מחיש את קצב החיים בניסיון פרדוקסלי להמלט ממנו תוך ריצה עיוורת היישר לתוכו. נהירה משולחת רסן לאינבדואליזם כולל במקביל לחוסר יכולת להתנתקות מן הנרטיבים של אחדות שאבד עליהם הקלח עם נפילתן של אידיאלוגיות נושנות כמו הקומוניזם והפשיזם. ולכן אין הבריות מסוגלים להתנתק מן הישן והמוכר, כיוון שבהעלמה של המסורת יוותר האדם כלוטה באפלה האכזרית של הפוסט-מודרניזם בחפשו תבנית לקיום אורכות חייו.

המדע המודרני אף הוא בדיחה עצובה. פוריקט הנאורות נחל כישלון מזהיר. כלל שמגדיל האדם לגלות, כך מבין הוא שאינו יודע דבר ובלבולו גדל, ובכדי לנסות לפטור את בלבולו הוא ממשיך וחוקר ורק חוזר ושוקע באבדונו בשאיפה לידיעה אחת ברורה שתשים קץ לכל השאלות. היצר האנושי שהתעורר במאות האחרונות במלוא עוזו, לגלות ולחדש רק מגדיל את חוסר הידיעה ככל שהוא מגדיל לעשות ולגלות. הדוגמא המעיקה ביותר היא אותה תורת קוואנטים נעלמת המבטלת את הדוקטרינה הפיזקלית שנשאה בחובה אופטימיות כה רבה, מפח נפשו של לה-פלאס, אותה דוקטורינה נושנה לפיה, הכל בר הסבר וחוקיות שניתן לחזות. עתה מתגנב ללב האדם ספק נאלח כי לא הכל נושא פוטנציאל להיות נתון לשליטתו והבנתו אם רק יעלה בידו לרדת לשורשיו. העולם הפך קר והגיוני, גם הפילוסופיה והמטאפיזיקה כמו נכחדו והפכו תחביב צדדי של עולם שלעולם לא מקדיש להן מחשבה שנייה כיוון שענייני הפיזיקה הארצית מעסיקים אותו מכדי שיוכל להרהר בכל דבר מעבר, או לפחות להקדיש לו מחשבה שנייה.

החיים המודרנים מחייבים מעצם מהותם עיסוק אובססיבי אך כביכול בלתי מודע בהם. עיסוק המתבטא במספר מאפיינים מובחנים שהלגיטימיות שלהם נראית אוודנטית לעוסק בהם, אך אינה כה נהירה לבוחן אותם מבחוץ. מאפיינים של רדיפת ממון, שררה, נוחות ומעל לכל השתחררות מאותה הרגשה מעיקה של ניהיליזם. החברה המודרנית נתונה לתראפיה של ריפוי בעיסוק. אלו מתרגמים לקריירה, משפחה, מכרים, דיור, פאבים, כדורגל, קדרות ומקרמה, יוגה ואיגרוף, שעשועוני טלוויזיה ומניות בבורסה, טיילנול ואדביל וטיולים בפארק, כל המאפיינים המוכרים וברורים לכל אדם. כביכול אמור האדם הפוסט-מודרניסטי לעמוד על האמת הסוביקטיבית שלו לבדו, אך במבחן האמת אין המשימה כה קלה ובודדים הם אלו שלא נשאבו מתוך כמיהה לנוחות אל הקולקטיב הנוירוטי כל-כך. החיים הפכו להימור על מירוץ בין האורות.

עתה היה עלי להיות שייך, כחבר מן המניין בחברה הסובבת אותי. האדם הוא יצור חברתי מטבעו, ולכך ההוכחה הביולוגית של האבולוציה והברירה הטבעית. חוקי השרדות בסיסיים, מוצא המינים, למען ישרדו המינים עליהם לעסוק במין. מן הסתם אם היו פרטים בעברו האבולוציוני של האדם שמטבעם היו סגפנים ובחרו לא להשתייך לעדר, הרי שיצר זה גווע עימם שכן ניתוק המגע משאר החברה מנע מאותם פרטים את המגע הדרוש על מנת להמשיך את הדור ולהנציח את אופיים הבדלני. לכן, עם הזמן הלך וגווע יצר הבידוד מאופי החברה האנושית שכן רק החברותיים שבאנשים המשיכו את הדור והשרישו בו את יצר הכמיהה לסובבים. אך מה נושא בחובו אותה יצר השתייכות? ארנסט לה-בון, "פסיכולוגיה של ההמונים", בחברה מתמוססת האינבדואליות של האדם למען ההטרוגניות הכללית של כיוון הזרימה של החברה אליה הוא משתייך, שאינו בהכרח תואם את האינבדואל של האדם עצמו, אלא נושא את אופי הסינרגיזם של מכלול החברים באותה קהילה קולקטיבית. יש בהשתייכות לחברה מן הניהילזם של היצר העצמי למען הגררות אחר הקולקטיב והשלמה למען השתייכות שמולידה דברים שונים מיצרו הטהור ואמיתי של האינבדואל. נעלם רגש האחריות האישי למען כניעה לבחירות החברה, מה שמוליך בהכרח לירידה בכושר האינטלקטואלי של הפרט. החברה מתאגדת במכנה המשותף הנמוך ביותר. כדבריו של פרדריך שילר:"JEDER, SIEGHT MAN IHN EINZLEN IST LEIDLICH KLUG UND VERSTANDIG; SIND SIE IN CORPORE, GLEICH WIRD EUCH EIN DEMMKOPF DARANS "  - "לעצמו כל אחד מהם נבון למדי ובר דעת; אך בהתקהלם, מיד מחנה אווילים לפניך". אם ברצוני לחיות כחלק מסביבתי, עלי לקבל על עצמי את המכנה המשותף הנמוך ביותר המוכתב לי, ולבטל חלק מעצמאותי האינטלקטואלית למען השתייכות לאותו מחנה אווילים של שילר. הפוסט מודרניזם מבטל את הבסיס המשותף הפונדמנטלי ביותר לבני-האדם, השקפה משותפת. בהעדרו לא תיתכן חברה אנושית. שיירי עכבות היצר החברתי של האדם מונעים מהפוסט-מודרניזם להיות תקף באמת ובתמים ומחייבים איזשהי הסכמה על טווח של אמת ואמונה טרנסצדנטית כוללת ומשותפת לכל.

סמים משיבים את האדם לנפשו האוטונומית בכך שהם מנתקים אותו מכבלי סובביו, שקריהם ממליכים את האדם, אומניפוטנטיותו בעולמו הסימולרכי. סמים הם כלי בידי האקסיסטנציאליזם. פעמים רבות שמעתי את הטענות והאבחנות רוויות שאת-הנפש וההתנשאות על כך כי כל מעיני הנרקומנים הם כסף בכדי לממן את הרגלם הנרקוטי והוא הופך לתכלית חייהם. אך איני מבין כיצד הם שונים מהאדם הרגיל הנשלט על-ידי השטר. ההבדל היחיד הוא הסיבה, אך למעשה, הסיבה היא זהה, רדיפה הזויה וחסרת תקווה אחר איזה שביב של סיכוי לדבר מה שהם סבורים כי ייתכן ויביא להם אושר ונחת, בין אם זה הכסף או הסם. הסם רמאי קטן מהכסף.

האנשות עוד בזה לזרתוסטרא, קולו נעלם וגווע בפחדם של האנשים. מבין כל המידות הרעות של האדם, הגרועה שבהן היא הפחדנות. רסקולינקוב של דוסטויבסקי עשה ניסיון אמיץ מאין כמוהו, אך במהרה ברח ככלב, עם זנבו מקופל בין רגליו, חזרה אל חיקה של הקונפורמיסטיות הנוראה של החוק החברתי, ויותר נורא, אל חיקה של הדת תחת מרותו של טירן אכזר, אלוהים.

בתור אחד השב לחיים מגלות מסוממת המשחררת מהכל, למעט עצמי, התקשיתי למצוא צידוק לעסוק בכל אותם עיסוקים שמילאו את חיי הסובבים אותי, עיסוקים שבעבר היו רק נספחים של נוחיות לחיי הועלו עתה לדרגה של מלוא עולמי, אך עדיין ניקר בי זכר הבוז שרכשתי לחיים אלה בתקופה שכל מעיניי היו הסם שנפרד לחלוטין מאותו עולם קדחתני. הסמים הם נפלאים בכך, שהם מבטלים את הפחד, הם מעניקים את האומץ שהיה חסר לרסקולניקוב, שחסר לקוראי ניטשה, שחסר לאלו שלא מקבלים על עצמם להלכה את עקרונות האקסיסטניאליזם. האומץ להשתחרר, כניהיליסטים במובן החיובי של המילה, לבטל הכל, ולהתחיל מבראשית כעל-אדם, אמיתיים, חופשיים, משוללי עכבות. אכן, הסם על כל מגרעותיו נושא בחובו מעלה נדירה זו, של שחרור משעבוד. אך כמובן, כזה הוא, הסם, המשחרר משעבוד אחד לטובת שיעבוד אחר, שונה בתכלית, הוא משתלט על הנפש ואוחז בה בלא מיצרים, וקשה להתנתק ממנו.

ניהלתי קשרים חברתיים עם מגוון אנשים להם התיימרתי לקרוא מכרים ואף חברים ואף יחסים פסבדו-רומנטיים עם ג'וי, עבדתי בבאר, טיפחתי את עצמי ואת סביבתי, חסכתי כסף, קניתי מוצרים ואף החלתי להרהר בחלום נושן של רכישת השכלה פורמלית. לראשונה מזה שנים טרחתי לשטוף את רצפת מגורי במספר פרצים רגעיים של היגיינה ושעמום. חייתי חיים בהתאם לכל הכללים של החברה המודרנית הקולקטיבית. החזרה לאותו אורך חיים קולקטיבי לקתה בהרגשת ריקנות וחוסר תכלית מעיקה. בכל מעודי ניסיתי להדחיק את אותה הרגשה ע"י שמירה על קצב פעילויות שלא הותיר לי זמן להרהר במעשיי, אלא רק לפעול מבלי משים מפאת קוצר הזמן שנלווה לעיסוק המתמיד, כחבר אמיתי באנושות בת זמני. אנושות פרה-פוסט-מודרניסטית.

פעמים רבות חסרה לי נוכחותו של הסם, בעיקר בסביבתה של ג'וי, שעתה התקשיתי למצוא שפה משותפת עימה שכן הרגעים בהם הייתה מפוכחת הלכו ונעשו נדירים והייתי נאלץ לצפות מהצד בשכרונה.

ג'וי היוותה תחליף משכיח לאהבה, סמים היוו תחליף משכיח לחיים. עם העדרם של שניים אלו נותרתי ערום חשוף לזכרה של לאורה. כבר כמעט ושכחתי את הסיבה ההתחלתית לכל ההיסטוריה שלי עם חומס הנשמות הנרקוטי שבתמורה לנשמתי סיפק לי מקלט משכר מנחם מזכרה של אותה אהבה נכזבת וחיים מודרנים נוראיים. יחד עם לאורה עלו וצפו געגועים נושנים לחיים ומכרים נשכחים במולדת. אימצתי לעצמי מנהג פאתטי ביותר של ניווט דרכיי כך שיעברו באתרי תיירות מפורסמים, מעביר מבטי על התיירים הנלהבים תר בייאוש אחר זיו פנים מוכרות של מישהו שאולי נמצא באותו זמן בחופשה בלונדון, כמובן שמעולם לא נתקלתי ולו במכר אחד ביני מליוני התיירים שפקדו את לונדון, אך התקווה המשיכה לקנן בליבי.

חוסר התכלית עשה בי שמות, הרגשתי עצמי הופך נכלולי יותר ויותר עם התערותי הגוברת והולכת בחיים המקובלים שנראו עתה, יותר מבעבר, כה מגוחכים ואבסורדים. אך קשה מכך היה אי התיישבותו של הקושי לחיות את אותם חיים קונפורמיסטים עם התהליך ההולך וגובר של הסחפות מודעת לתוכם.

אם מעולם לא הייתי יודע את טעמו של הסם, וודאי הייתי מקיים את אורך חיי הנוכחי ללא כל קושי, אך הפרספקטיבה החיצונית שהוענקה לי בזכותו של הסם כמו ביטלה בשבילי את האפשרות להשתייך בלב שלם לחיים המתנהלים סביבי. פצעתי עצמי והטלתי בעצמי מום שנדמה כי לעולם לא יימחה, יצרתי פער ביני לבין החברה בכך שהשכלתי מנקודת מבטי לראות את חוסר הלגיטימיות המשווע שבדרכיה, כך

שלעולם לא אצטרף אליה בלב חופשי מסייגים.

קשר מחודש עם אנשים, ללא מחסום הסם, מעורר מתרדמתם זוג יצרים המאזנים את יחסו של האדם לסביבתו: האגואיזם והאלטרואיזם. הרגשתי עצמי נתון ומחויב לאחרים זולתי, כמחויב לשלם מיסי חבר מנשמתי למען חברות לא רצויה במין האנושי. ובמקביל עלי לעסוק באופן מתמיד בדאגותי שלי עצמי ולמלא את חובותי לחברה מתוך יצר אגואיסטי של תועלתנות המכירה בתמורות החיוביות של נימוסים ואלטרואיזם מזויף.

דאגות ותהיות שעולן נשכח ממני זה זמן כה רב, שבו וניקרו בתודעתי עם קיומו של כל מצב מעיק ותהה זו הבעיה הפעוטה ביותר.

בהיותי נתון בקלות כזו, כשה טועה במאורת זאבים, לכל תהיה ומועקה דואבת, עלה וחזר בי במלוא עוזו כאב האהבה הנכזבת. ככל שהרביתי להגות במהלך השנים האחרונות לא רק שלא נעלם ממני זכר האהבה עקב מגוחכותו, אלא הוא רק עזר עוז וגבר, מטיח את אומללותי שלי בפני כאמת שאין מנוס ממנה. לא משנה כמה דרכים, כמה שנים, כמה סמים עברו, הכאב ליווני והתבהרה ההכרה באמת המרה של חיי, אמת אחד ויחידה, שלעולם לא אוכל לחמוק ממנה, זכר אהבה כוזבת.

לנוכח תחושות אלו, התקשיתי להבין איך הסתדרתי בעבר ללא סמים, הדרך חזרה אל חומס הנשמות הנרקוטי הייתה קצרה ומהירה.

לאחר כמה שבועות שבאופן אירוני ואבסורדי עד גיחוך יכולים לזכות בשם המטעה ובלתי הנכון בעליל של "שפויים", שבועות שנקראו שפויים רק בטרמינולוגיה של הבריות, שכן היו ללא שיכרון החושים המערפל של הסמים. הספיק ערב אחד בודד ומשופע מלנכוליזם בכדי שעול החיים החדשים והאומללים שלי יכביד על ידיו בכדי שאשים פעמי אל דירתו של מכר שלי, שעסק בסחר מאסיבי בסמים. כחצי שעה לאחר שרחשתי שקיק קטן של מריחואנה קלה יחסית, חזרתי אליו בידיעה ברורה כי השלתי את עצמי במחשבה ששקיק זה יספק אותי, ורכשתי מגוון מכובד למדי של שלל סוגי סמים בעלי יכולות נרחבות יותר משל המריחואנה שנזנחה למען קרוביה הקטלניים יותר. 

 

 

4

אלחש כי מבקש אני להיות לך למלאך. אך אצבעותי המשתלבות בשלך יישאוני על כנפי הזכרון אל מקום אחר ואצבעות אחרות אותן ליטפתי ומיד געגוע נדרך וכבר חסרה את דבר מה. שיר יפייפה המתנגן בעודך צמודה אל גופי יעורר זכר זמן אחר, עת שמעתי שיר זה לראשונה, ולא בחברתך, ועתה אני מאזין לו, ולא בשבילך. גופך העירום מתענג תחתי, ומוחי הוגה בגוף אחר שיכל היה להיות בדיוק במקום בו את שוכבת ברגע זה.

ליבי כבוש ואכול פגמים, מצולק מהפצעים תחת ידיה של אחרת, ושואלת את האם אני מאוהב בך, ומילה זו, שמבקש אני להעניק לך, שמורה לזאת הפוצעת, ובה הייתי מאוהב, וחמסה היא מילה זו, ושוב לא אוכל להגותה באוזנך, מבלי שתעלה היא ותצוף לנגד עיני.

דבר מה בי שבוי עד, ולעולם לא יהיה שלך, דבר מה בי נלקח ועימו, צער בעיני עת אני מביט בך בחושך, ובכל החמדה, ברוך ובאהבה הניבטת מעיני, אלייך, דעי כי דבר מה חסר, ופגום, כי ליבי היה של אחרת, ומיאנה היא להשיבו, עבורך, ושלה הוא, זכרונה, הרחק מכאן, ממך, לא בידי לתת ולא בידייך לקחת, ולעולם לא אהיה לגמרי שלך, מלאך עבורך, שכן כאב ממקום הרחק מכאן מפעם בנשימתי על עורך, חלק ממני לעד יהיה עימה, ולא תוכלי לקבלו, אני שלה.

עם בוקר ליטפתי ירכייך החשופות, אצבעותי מרקדות על פלומתך הרכה בואכה נקודה שתרעיד גופך בתשוקה, ומיד נמלאתי בחילה, אופי הליטוף ושדייך הנמעכים תחת ידי, כדרך בה פעם ליטפתי גוף אחר, ולו נתון בזכות ראשונים מגע זה, וליטופי אותך, חסרי טבעיות שכן בליבי אינם שייכים לך.

אני חי פחות, כשאין היא עוד חלק מחיי, ומסוגל לאהוב פחות, שכן לאחר אהבה כה שלמה ובלתי מסויגת שאהבתיה ועודני אוהב, שוב לא תוכל אחרת תחתיה להאהב כפי שאהבתיה, לא בלא סייגים ופגמים, לא בלא רועץ מן העבר, לא באופן מלא ומוחלט.

את תתבלי, תחטאי ותשעממי אותי עד מוות, אך היא, לעולם לא תזדקן, לעד תשאר היא, חפה מפגמים במחשבותי, צעירה ומושלמת, ללא כל רבב וסייג, ותמיד יאחזוני געגועים אל דמותה שנטשני, ואת, תהפכי ללא כלום בעיני הרואות, אך אותה, רחוקה ממני.

*

ג'וי מעולם לא גמרה. כמו קוללה לעד בכך שלעולם לא תחווה את אותה אורגזמה המיוחלת של כל אלו שהעזו מימיהם להעלות דבר זימה על דל מחשבתם. לטענתה מעולם לא הצליחה לבוא על סיפוקה מבחינה מינית, גם לא מידי עצמה. דבר שלא נראה כי היה בעל השלכות ניכרות על תאבונה המיני שלעיתים הפחידני בדמיונו לייחומה של חיית טרף גדולת מימדים יותר מאשר לבחורה השברירית שהייתה. אך אותו תיאבון מיני משולח רסן היה לדעתי מסיבות אחרות לגמרי מאשר המניעים ההורמונלים הרווחים. היא בוודאי הייתה משלהבת את דמיונם של מיני חוקרים פסיכולוגים פרוידיאנים, שהיו מנסים לרדת לשורשו של מעצור פסיכולוגי זה של העדר האביונה לנוכח התאוותנות המשתלחת של הנערה.

היה דבר מה במיניותה שכמו ביקש להציגה כמשליכה גופה בייאוש אפאתי לרוח ונותנת אותו לכל הדורש שיבצע בה צרכיו, דבר שלא היה כלל וכלל נכון. כאילו ביקשה להודיע בחיצוניותה על ייאושה וחוסר האיכפתיות שלה. חשדתי כי אותה הצגה משולה למלכודת, המניעה אנשים לקדר רגליהם אל מיטתה של ג'וי בחיפוש אחר תענוג קצרצר ובכך, מבלי משים, נאלצים להעניק לה כמה רגעי חסד מיוחלים של חום וקרבה מזויפת. לפי אבחנתי שלי, הצורך במגע בער בקרביה של ג'וי והיא נזקקה לו כמעט כמו לסם, אך למן היום הראשון להכרותנו טרחה להחניקו ולהסתירו תחת ארשת הפנים הזעופה-פגועה שלה המבקשת להרחיק ממנה כל זכר רצון לחיבתן או מגען של הבריות. היה משהו טאנטארי בעובדה שמעולם לא באה על סיפוקה, כמו אתם הודים שדוחים הלאה והלאה את בוא האורגזמה בכדי להעצים את עוצמתה. נדמה כי כל הזמן ייחלה ג'וי לגאולה משחררת שתבוא יום אחד, היא כמו ניאותה להסכים עם המצב העכשווי כיוון שהובטחה לה לבסוף גאולה. היא אף הגדילה לשקוע בתוך סבלה, אולי  בכדי להגדיל את גודל השמחה שתצטרף לישועה, כמעין קדוש-מעונה.

היה לה יופי אנגלי קלאסי, עיניים כחולות ושיער שחור שנגזז עד לשיפולי האזניים באכזריות פזורה בלטו מעל העור הלבנבן והחיוור של פניה השדופות. גופה נמוך קומה רזה אך עם זאת, לא לוקה בקימורים וחיטובים שהחצינו את מיניותה ושיוו לה פן של נחשקות. פן שהיא מצד אחד לא טרחה להסתיר בלבושה החשוף שאולי בא להביע זלזול מתנשא במושגי המיניות הקולקטיבים, אך היא כמו ביקשה לחפות תמיד בצניעות מסוגרת על ערטולה החלקי בנסיון להתחבא ממבטיהם של הסובבים אותה. אקסהביוניזם פסבדו-מיזנתרופי.

מספר פעמים שפר לי גורלי וזכיתי לשמוע אותה שרה במיני ארועים נדירים, לרוב כאשר עלה בידו של בעל ה"טוולב סטרינג באר" לשנעה לקחת את מקומו של זמר כלשהו שהופעתו התבטלה. היא ניחנה בקול שאיכותו לא תסולא בפז, ובילדותה שרה במקהלה ילדים בעלת שם. בשעה שהייתה שרה, הייתה מתנתקת מסביבתה, דומה שלדידה כלום לא היה קיים בשעה ששרה זולתה וזולת קולה, שאיתו התייחדה בעיניים עצומות, מבטלת את קיומו של החדר ושוכניו ומתמכרת לקול הבוקע מתוכה. מתקנא הייתי בה, שכן תמיד דמיתי כי אין קולה כשהדהד מעל קירות החדר נשגב כזה המהדהד בתוך גולגולתה שלה בשעה ששרה. לפני שפגשתי בה חלמה להיות זמרת, ונדמה לי כי חלום זה עוד רדף אותה בזמן הכרותנו אך נדחק הרחק לשעות בהן שהתה בגפה. במשך כמה שנים ניסתה לפלס לעצמה דרך במעלה עולם תעשיית המוזיקה הרווי והאכזר עד מאוד של לונדון. בשלב מסוים אף נחלה, כדבריה, הצלחה מסוימת והתחברה כסולנית ללהקה שהצליחה להרים עצמה במעט מעל רבבות הלהקות חדורות חלומות התהילה שמילאו את לונדון, לפחות כך חשבה. ג'וי הגיעה אל אותה להקה לאחר שמי שכביכול הנהיג את הלהקה, גיטריסט מלא חשיבות עצמית, אימץ את ג'וי תחת כנפו והציגה אל חברי הלהקה בהבטחה כי היא הדבר שיזכה אותם בתהילה המיוחלת. הוא לא פסק מלהרעיף על ג'וי דברי שבח והערצה. ג'וי נסחפה אל שקריו של אותו גיטריסט כריזמטי כנערה תמימה המסונוורת מדברי חנופה. האמת לא אחרה מלהכות בפרצופה של ג'וי. בהזדמנות הראשונה שניתנה לו חשף מנהיג הלהקה את כוונותיו על ג'וי שלא היו אומנותיות כלל וכלל. וכשדחתה ג'וי את תאוות חשקנותו של אותו גיטריסט למין מזדמן עם מי שלא ראה בה כעולה על אחת מאותן מעריצות ספורות שפיזזו סביבו, כבתה לפתע הערכתו של אותו נבל שטוף הורמונים דחוי שמצא דרך להדיח אותה מהלהקה בתירוץ כלשהו. כך נגוז חלום הקריירה המוזיקלית של היפה הדיכאונית שלי, שלאחר מספר גישושים נוספים בתחום, נלאתה מנסיונותיה והשלימה עם כשלונה, אך אותו כשלון מעולם לא פסק מלרדוף אותה, והדבר לא נעלם מעיני.

מעולם לא הבנתי כיצד התחברנו, אני וג'וי, הצטלבות מקרית של אינטרסים ומשלחי יד משותפים, דרכי חיים המצטמצמים לכדי מהות אחת בודדה של אפיפות כמהווה ניתוק הבולע הכל, ניהליזם סובייקטיבי משותף על הפרדוקס המשתמע מכך, שאין נותנים עליו את הדעת כאשר הדעת נתונה מכבלים מסמאים שמעלימים כל תהייה בחיוך אווילי של תודעה חסרת תהיות, שהינה פרדוקסלית בפני עצמה. חודשים רבים הכרנו דרך העבודה המשותפת בבאר. בתחילה הפגינה אדישות צוננת ואפופת מסתורין קודר כלפי,מתנשאת משהו, ותכופות חשתי כי היא אינה מחבבת אותי יתר על המידה, או לפחות כך נתנה לי לחוש, מתוקף איזה צורך מגננתי שמאוחר יותר עמדתי על שורשיו. שתיקות, מבטים וחסכון במילים שהצטמצמו כמעט ובוודאות במופגן להכרח בלבד מתוקף חוקים בלתי כתובים שמו הנחו אותה ביחסה לבני אדם שטרם עמדה על טיבם. כמובן, כבבכרותם ומתוך הכלל המתווה, האתוס של כל יחסים האוצרים בתוכם את הפוטנציאל לעטות ביום מן הימים גוון רומנטי, שאלו הרי הם כל מפגש בין בריות בעל רעב רומנטי, השחקנים הרשומים במשחק הגדול, צייתו רגשותי ורגשותיה המשליכים על מעשים לפרדוקס העיקש של המשיכה לדחייה, פרדוקס השאפתנות, הבלתי הסתפקות בנמצא, פרדוקס הכמיהה, הנהייה, מכניזם החלום. הרי וודאי שדווקא חוסר העניין הייתכן ומזויף שלה הוא שיילד בי את  העניין דווקא אליה, והיא מצדה, הריחוק שלה הוא שיצק בה משמעות לדידי והפך אותה ביישות חסרת עניין עבורי לדבר מה ממשי שיש לתת עליו את הדעת. מרגע שהשכילה לזהות בי ניצני מבטים רעבים ומחוות מבקשות לא הצליחה לפתח כל זיקה אלי או רחשים העשויים להוליך לדבר מה בעל משמעות. וכך נבנה העניין, יסודות הקשר, וכתמיד הבסיסים למפלה שתבוא בסופו, ככל שהתמידה לפנות אלי בקרירות פרקטית מאוסה כך התהוותה וגדלה בחובי סקרנות לגבי אותה מלצרית שתקנית, בלא שיכולתי לעשות דבר בנידון. הרי זה מושכל ראשון, דווקא הקור הרציני שהפגינה כלפי, גרם לי לשקוד על דרכים לשבור את חומת הבוז שהציבה ביננו, מכורח בלתי נשלט כמעט, בניסיון לגרום לה לזנוח את הדעה השלילית, שנדמה כי החזיקה עלי. המשכם של קשרים מסוג אלו, הוא קיומו הנצחי של אותו פרדוקס היוצר ומלבה רגש במקום בו אין רגש מן הצד השני, וכך, מרגע שצד נופל בקסמיו של השני, שוב אין השני מעוניין בו ולהפך, שבירה רגעית ביחסי החיבה-דחייה הללו מביאה לעליית מדרגה ביחסים אך הפרדוקס מתמיד בהכתבת רגשות הזוג, עד לאותו רגע בו אחד הצדדים יביא את הפארסה על סיומה ואו אז האובדן יגרום לפרץ רגשות אצל הננטש שלא חווה את הרגש אל השני בעוצמה כזו כפי שהוא חווה אותה לאחר שהשני הביע הסתייגות מוחלטת וסופית מאפשרויות רומנטיות בין הצדדים, דחייה מביאה את הרגש לשיאים בלתי מוכרים, והקלות והקלת הראש בקשר שכלל מעט מאוד רגש אם בכלל הופכים לכובד בלתי נתפס ושברון לב. כרוניקה של מפלה ידוע מראש.

מעולם לא חשקתי בה, ליבי הרי נתון לאחרת, שבוי עד שאינו נתון לממכר ומקח, וודאי לא באותם תהליכים ילדותיים של נהייה אחר המרוחק והבלתי מושג, וכמובן אין אני מקל ראש באבסורד שבאמירה זו שבכל זאת היא הכלל התווה של כל אהבתי האבסורדית בעצמה. עד לשלב בו היה מאוחר מידי כלל לא העלתי על דעתי מערכת יחסים עם ג'וי, אך יחסה המרוחק וחוסר העניין המופגן שלה עשו את שלהם מתוקף המגע הרציף, כלל לא הייתה לי בחירה, כדגם בזעיר-אנפין, במיקרו, של הוויית חיי במאקרו. מיני הלצות ושניניות פאתטיות אך בלתי נמנעות נובעות מכורח דטרמיניסטי, מוטעמות בפרצים של ניסיונות לדברי ידענות ואינטיליגנציה שנועדו להרשים וכוונו להתאים לאי אילו אבחנות על אופייה של אותה נערה קרירה או אולי חשיבות עצמית שלי עצמי עשו עם הזמן את שלהם, הרי למרות הדחייה שמספק רצונו של צד אחד, הרי בינקותו של קשר תמיד תהיה הסקרנות, שמא אופטימיות במקום. הרצון יוצר דחייה ורצון כאחד, הנאבקים בניהם עד לניצחונו המוחלט של אחד. התקרבנו, והיא התרככה, ושוב לא יכלה לפנות אלי באותה נימה של בוז ולגלוג. נרקמו בנינו יחסים המושתתים על צביעות של פסבדו-ידידות משוללת פן רומנטי, יחסים שכמו מעידים על אפשרות של חברות ולא של משגל, למרות שמתחת לפני השנת רחש המכאניזם של היווצרות יחסים שאינם תמימים כלל וכלל. עבר הזמן והתקרבנו אף יותר, מבלי משים נשאבתי לרצוני שלי להתחבב על ליבה, עד שיום אחד מצאתי עצמי חובק את גופה העירום במיטתה, בלא מושג ברור כיצד התגלגלו הדברים למצב זה. בדרך כלשהי, הרי כך חייב להיות בכדי שיוכלו יחסים כלשהם המושתתים על הפרדוקס להמריא לשלב הבא, נשבר המעגל הפרדוקסלי. לא רציתי בכך, מעולם לא היו לי כוונות רומנטיות כלפי ג'וי, למרות שהמחשבה ניקרה במוחי, ועם הזמן הלכה והתגברה עם ההתחממות ביחסינו, עד שהגיעה לשיאה ברגע שכבר היינו במרחק שניות אחדות מנשיקה מהוססת שבאה כתוצר של זמן מסוים בו עמדנו שנינו בחוסר וודאות לנוכח האפשרות המרחפת באוויר של לקיחת יחסינו שלב אחד קדימה, אפשרות שלא לי ולא לה היה ברור אם אנו חפצים בה.

רחוב שומם בשעת לילה מאוחרת, רווי שלוליות מגשמים ראשונים של עונת הסתיו. הלכנו שנינו יחדיו לאחר סיומה של משמרת בבאר לכיוון תחנת הרכבת התחתית, אך בהגיענו לקצה הרחוב הקטן המצטרף לשיפולי רחוב גדול ממנו, עצרנו שנינו, במעין הסכמה הדדית אילמת, ולא המשכנו, עומדים בשתיקה רועמת של אירוע שוודאי יגיע, אך אף אחד מאיתנו אינו ידוע אם אכן יגיע. הדרך האצה בנפרד אך במשותף לנו נאלמה דום ושוב לא היה דבר אקוטי כאותה נקודה בקצה הרחוב שלא אני ולא היא יכלנו למוש ממנה וכהוא זה. נשענתי כנגד הקיר, והיא עמדה מולי מחרישה, ופניה החתומות כתמיד רק מאירות אותה באור מגוחך, שכן הזיוף של חוסר ההבעה היה באותה רגע שקוף כדי כך שכל הבעותה הפכו קריאות וברורות להחריד. עתה עמדה, כמו מנסה להאזין בתשומת לב לשאון המוניות הליליות האצות לדרכן ברחוב הסמוך ולטיפוף צעדיהם המהדהדים של השיכורים ובריות ליליות בודדות שהלכו עתה ברחובות, משלימים עם הלילה הלבן שנכפה עליהם, כמנסה להתרפק על רגש האחווה של חסרי השינה, ליל שימורים קולקטיבי, ציפורי הלילה שותפות סודנו העתיד להתרחש בפאתי סימטה זו. היא עשתה את התזוזה הראשונה בצעד שהוכתר כמשותף. שפתינו נפגשו בהססנות ונדמה שגמענו את המרחק המועט בנינו בזמן לא מבוטל של מה שנראה באותה עת ככמה דקות ארוכות, בשלב מסוים, למרות הריגוש, נפל עלי שעמום אך הדפתי אותו והמשכתי במעשי, אך השעמום עתיד היה לחזור, במין החסר תמיכתו של הליבידו, ביצר האינטלקטואלי חסר הריגוש, וברגש האטום, שכלל לא נתן דעתו למלצרית האניגמטית תחתי, מולי, לצידי ומעלי.

ברגע שירדה ג'וי מקרון הרכבת, כחצי שעה לאחר מכן, היה זה בלתי נמנע שבבדידותי יבוא ויעלה זכרה של לאורה, שהטיל את ג'וי הצידה כשבר כלי והפך את טעמה, שהותיר חותמו על שפתי, למאוס ומתסכל.

מאותו יום, המגע של ג'וי היה תמיד מלווה בצריבה מתסכלת ועיקשת. בשעה שהייתי עוסק במרץ רב במשגל עם ג'וי דעתי הייתה נתונה ללאורה. כשנישקתי אותה דימיתי פעמים שאני מנשק את לאורה. כשהעברתי את לשוני על צווארה, דמיינתי איך צווארה של לאורה יהיה. כשליטפתי את שערה, עמד לנגד עיני שערה של לאורה. כשהייתי בתוכה, יצאה נפשי למגעה של לאורה. כשהיא גנחה מעונג, תהיתי אם הייתי גם מסוגל להביא את לאורה לידי כך. כשלחשתי לה שאני אוהב אותה, בעצם אהבתי את לאורה. וכשהיא הייתה שואלת אותי מדוע עומדות דמעות בעיני, הייתי פוטר אותה במהרה בעזרת תירוץ כלשהו.

וכאשר פסק הגשם, נתרצו האלים ונסגרו ארובות השמיים, וכאשר שבה השמש וגרשה את אותו ענן עריץ, וכאשר יבשו המים ורחובות קיבלו את צורתם הישנה. ביום הזה נשארתי רטוב, ועדיין היה לי קר כי לא עלה בידי השמש לחדור אל עצמותי הקפואות, ביום ההוא עדיין לא יכולתי לראות ועיני היו נתנות בערפל אפור, ורגלי בוששו ברחובות היבשים כנגד זרם שוטף. נשארתי אני, ילד של חורף.

5

ייתכן ואני יודע, ואולי לא, ואולי איני כלל יודע אם אני יודע או לא , ואני מחפש, הבעיה אינה למצוא אלה לדעת כי מצאת, הרי בסה"כ הכל משחק, ואם מפסידים? נותר לנו רק לקוות... ואולי כן ואולי לא מה שבטוח... זהו! שכן זה למעשה מה שיש, ואם אף את זה לא היה לי, אז מה? היה משהו אחר, יכול להיות יותר גרוע? איני חושב שיכול להיות יותר טוב, נכון? ובעצם את מי אני שואל, ואת מי בעצם יש לי לשאול, אם לא את עצמי, ומה אני יודע? ואולי אני רק צריך לגלות, את מה שאף פעם לא היה ממש בכף ידי...

*

"כיצד אתה יכול להגיד דבר שכזה?!" השתומם פרדריך "זה כמו שיצאת את שערי המערה, ראיתי את האור שבחוץ, אך העדפת לשוב אל כבלייך במערה ואל הצללים!".

"לא בדיוק, ידידי" השבתי בשלווה " אם ברצונך להשתמש במשל המערה, יותר מדויק יהיה להגיד כי יצאתי את שערי המערה, חזיתי באור שצרב את עיני, אך משפגה צריבתו של זה, נוכחתי כי במערה נוספת, גדולה יותר, הנני. וכך נפניתי לחפש את היופי אשר במערות ולא את הדרך לצאת מהן, שכן כל דרך אך מובילה אל מערה אחרת".

הינך למעשה סוג של דיויד יום, אתה שחקן טריק-טרק עצל ונרפה" טען פרדריך כנגדי.

"שוב לא מדויק" השבתי "יום ביקש לדעת, והתייאש, אני לא מבקש לדעת דבר, כך גם איני מיואש פילוסופית".

"קוגיטופוביה" סינן פרדריך.

"מה?" שאלתי.

"כן, קוגיטופוביה!" חזר, גאה במילה שהגה לבדו.

"על משקל "קוגיטו ארגו סם"?" שאלתי, הוא הנהן. "בהחלט שנון מצדך" גיחכתי "ואולי באמת אתה קולע בהגדרה הזו...".

"אל נא תחשוב כי יש בזה משהו חיובי, בעיני המילה הזו יש עימה קלון, ייתכן וזוהי הבעיה המנטלית הגדולה ביותר שמצירה את צעדי הפילוסופיה" אמר פרדריך ברצינות.

"ידידך דיויד יום, לא תרם בפועל דבר לפילוסופיה למעט עוד כמה בעיות לא פתורות" המשיך פרדריך.

"האין זה היופי הגדול של הפילוסופיה?" שאלתי, משועשע נוכח חימתו המתגלעת.

"וודאי שלא!" השיב בחמת זעם "כיצד אתה מצפה להגיע לתשובה כלשהי אם אתה רק מוסיף ועורם שאלות על גבי שאלות אך לא מצליח לפתור אף אחת מהן..."

"הרשה לי רק הערה קטנה לסדר" עצרתי אותו " מודה ומתוודה אני כי מעולם לא הקדשתי מחשבה יתירה לדיויד יום, אך נדמה לי כי גדולתו היא בכך, שאומנם השתייך לאסכולה ולהלך רוח פילוסופיים תאווי תשובות אבסולוטיות, אך משנחל את הכישלון המודע ביותר מכישלונם של כל השפינוזאים, לייבניצים, ברקלים והקאנטים למיניהם, הוא למעשה היחיד שלא נכשל, לפחות בעיניים מודרניות, אקזיסטנציאליסטיות, כי למעשה הוא הראשון שהבין כי הוא אינו יכול להבין, וכן השכיל להבין, שהחיים לא נועדו שיכתבו אותם, החיים נועדו שיחיו אותם. אפיסטימולוג עם מסקנות אקזיסטנציאליסטיות, זה יפייפה".

מילותי כמו חלפו דרך אוזניו מבלי להותיר כל חותם, משימת הקשב הינה לרוב מעל ליכולתיו של אדם אשר דבר מה בוער בבטנו ומבקש את פיו.

"יום, מיודעך" לפי טון הדיבור של פרדריך ידעתי כי יעבור זמן רב בטרם אוכל להוציא ולו הגה מפי "יום מטיף, מפורשות או לא מפורשות, להפרדה בין ההגות הפילוסופית על השלכותיה לבין חיינו ביום-יום, כמוך בערך, לא כן?"

"לא מדויק, אך למען הדיון..." השבתי.

"יום מדבר בשבחו של הרגל אותו הוא עצמו מתאר כ"עצל ונרפה" של אמונה במוסכמות העולם וחיים נוחים לפיהם למרות הניגוד האווידנטי לנוכח ערפיליותם ואופיים המוטל בספק של החיים ה"נוחים" הללו כנגזר מן העיסוק הפילוסופי. התנהגות פופלארית זו של יום, שלך ושל מיליארדי אנשים היא למעשה "תסמונת בת-היענה" של טמינת הראש בחול למראה מטרד או סכנה, בתקווה שההתעלמות הן הבעיה תגרום לה להעלם. במצב כזה מושלכת הפילוסופיה כמדע למעמד של עיסוק משני חסר משמעות שלמעשה אינו נועד לתרום דבר וחצי דבר לעוסק בו שכן הפילוסוף עצמו נמנע מלעסוק או לחיות לפי המסקנות המתבקשות מהגותו שלו. במצב כזה משולה הפילוסופיה לפתירת תשבצי הגיון ותו לא, אין בה שום תועלת זולת שעשוע ועניין לעוסק בה, כך, מובן שאין היא ראויה להיקרא "מדע" וודאי שאין היא ראויה לכינוי הבומבסטי שלה "אם המדעים"." באופן מחושב ומלוטש לקח פרדריך הפוגה רטורית, מניח לדבריו להתעכל, ומיד המשיך במאסתו הווקלית.

"האם אין הפילוסופיה הנעדרת השלכה על חייו של האדם אוסף אקלקטי של גיבובים מחוכמים יותר ומחוכמים פחות המתאספים לידי תורות לקוניות חסרות תכלית שכן אין הן משכילות לקיים בעצמן את מסקנותיהן שלהן, או להתעמת עם הבעיות שהן יוצרות?". ויתרתי על הענות לצורך להשחיל תגובה.

"ניקח לדוגמא את רנה דקארט, אב האם של הסבתא של כל זייני השכל בעת החדשה. כמובן ניתן להשיג השגות רבות על הגותו של הצרפתי הערירי, אך אם ניקח את הגיונותיו כמשל תצטייר לפנינו בעייתה הגדולה של הפילוסופיה כפי שאני רואה אותה. דקארט, בתהליך דדוקטיבי של ספקנות בלתי מתפשרת, תהליך רדיקליסטי הדומה דמיון רב להוכחה מתמטית ושקשה, אומנם לא בלתי אפשרי, אך קשה, להשיג על נכונותו, הגיע למסקנה מבעיתה לפיה רק הוא, או לחילופין, האדם הקורא את הספר, קיים, ואין דבר זולתו הזוכה לקיום ממשי מוכח, קרי, אין בריות זולתי, אין חפצים ואף המציאות מוטלת להגדרה של אשלייה מחוכמת ותו-לו. אם בקיא אתה בטרמינולוגיה הפילוסופית וודאי תכיר את מושג ה"סולפסיזם". דקארט נמנע מלעסוק בהשלכות של מצב הסולפיסיזם ולהעמיק לחקרו ונמלט בנסיון פרוקרוסטי כל עוד נפשו בו אל חיקו המערסל של אל מלמעלה בסידרה של הוכחות על הגבול המגוחכות שספק אם דקארט עצמו יכיר בהן כקבילות להוכחת קיומו של אלוהים. וכך, משזנח דקארט את המערכה וברח אל חיק הוודאות של חיים כהוויתם למרות היותם מוטלים בספק, נותרה בעיית הסולפסיזם של דקארט בהינה ולמעשה עד היום לא ניתנה לה תשובה מספקת. למיטב ידיעתי, אף לא אחד מיורשיו וממשיכי דרכו של דקארט השכיל להתמודד ישירות עם הירושה הבעייתית של דקארט, ואף אחד לא טרח להמשיך את החקירה הפילוסופית מאותה נקודה מטילת מורא של הסולפסיזם או להעמיד תשובה מספקת למה אין בעיית הסולפסיזם קבילה או רלוונטית. כ- 200 שנה לאחר דקארט התרעם הפילוסוף הצרפתי דני דידרו ואמר כי הכשלון בהפרכת החלק הראשון של משנתו של דקארט ב"הגיונות על פילוסופיה ראשונית" הינו בגדר שערוריה, אך בכל זאת, הסולפסיזם עומד בגאון כבעיה שאינה נפתרה, ועם זאת, כל מי שאי פעם נתקל ונחרד למראה התוצאות של חקירתו של דקארט מעדיף לחיות את חייו בהתעלמות מוחלטת מהסולפסזים. פילוסופים וחוקרים רבים מבטלים את הסולפיסיזם ואומרים כי הרעיון מופרך, לא רציני ואבסורדי אך אף אחד לא השכיל לספק טיעונים קונקרטים ואף אחד לא הצליח להצביע על טעות בחקירתו של דקארט." 

"איזה ערך יש לתהייה ולשאלה, ולחיפוש ולכמיהה לאמת?" המשיך פרדריך כמעט מבלי לעצור ולו בכדי לנשום "מה הערך בנסיון לעמוד על טבעם של הדברים וגילוי הדברים כהוויתם בשעה שאם אין המסקנות הללו נוחות, יעשה כל אדם כנוח לו תוך התעלמות מהתוצאות שעוררה חקירתו את האמת?

אם אדם המבקש, כמו דקארט למשל, לרדת לסופם של הדברים בחיפוש אחר אמת וודאית יתעלם לבסוף מהתשובות שימצא ויתמכר לאותו הרגל "עצל ונרפה" של קיום אנמי ועיוור המתעלם מכל מה "שמעבר", מה ערכו של העיסוק הפילוסופי? האם שעשוע ועניין ותו-לו? האם אין הבעיות שמטרידות את הפילוסופיה אקוטיות לגבי כל אדם, האם אין הסולפסיזם שהוכח בצורה חפה מספק דבר שיש לחקרו? האין הפרדוקסים של פרמינידס וזנון שהועלו לפני אלפי שנים אך מעולם לא נפתרו והמעמידים את כל הפיזיקה המודרנית וחיינו בכלל באור אבסורדי דבר מה שיש לרדת לסופו? ואפילו דיוויד יום עצמו, שהעלה את בעיית הסיבתיות והקשר המוטל בספק בין סיבה לתוצאה, האם אנו עד כדי כך פחדנים ומוגי לב שנוכל להתמכר לאותה אוטוסוגסטציה לא מבוססת ולהאמין שאכן הסיבה לכך שידנו זזה היא שאנו רצינו שהיא תזוז, למרות שיום מספר לנו כי ייתכן ולא כך הוא המצב?"

"ההוגים האקסיסטנציאליסטים שכה חביבים עליך טענו כי "הפילוסופיה היא מדע של הרס עצמי". לא העיסוק הפילוסופי עצמו הוא המוליך להרס, לדעתי, כי אם השלב ה"פוסט-הגותי" של המנעות מהתמודדות עם המסקנות והבעיות האקוטיות של העיסוק הפילוסופי. במושגים של פסיכואנליזה דרך התמודדות של "הדחקה" מתוייגת ע"י פרויד כגורם אפשרי לפסיכופתולוגיה, ההרס העצמי הנובע מהפילוסופיה נובע דווקא מההתעלמות מבעיות פילוסופיות במקום נבירה בהן בניסיון לפתרן. שכן כפי שאמרתי לך ידידי, אם זכור לך, כאשר נפגשנו לראשונה, מרגע שיוצא אתה שערי המערה שוב לא תוכל להביט בצללים כתמול שלשום, שכן העולם שבחוץ, עולם האמת, ירדוף אותך עד יומך האחרון במערה."

פרדריך הצית סיגריה ושתק, כנראה חוכך בדעתו בתהייה אם תוספת כלשהי לדבריו אך תגרע מעוצמת טיעוניו. לאחר כמה שניות נכנע לעצמו ושאל מלנכולית משהו:" ומה עם האותנטיות? מה עם ה"לחיות אמת" של קפקא? איך אתה יכול להיות אותנטי ושלם עם עצמך בשעה שאתה מדחיק בעיות הנוגעות לעצם קיומך?".

עכשיו הוא סיים סופית. הצתתי גם לעצמי סיגריה, חייכתי אליו חיוך אוהב, ושאלתי:

"פרדריך, יקירי, מה היית רוצה מהפילסופיה?"

"תשובות... ".

"תשובות...?" חזרתי אחריו.

"כן, אני מכיר את השקפתך הניטשאנית על כך שאין אמת, אך בכל זאת, חקירה יכולה להניב לך תוצאות בעלות משמעות הרת גורל. כי אם תלמד מה זו אהבה ותגדירה, מה זו חברות? מהו דבר יפה, ומדוע אתה חושב כי דבר מה הוא יפה, אם תבין מה רצונך בחיים, תהיה אדם חופשי בהרבה, ידע והבנה הם חופש" הטיח בי פרדריך.

"בהשאלה ספרותית..." חייכתי "אתה עומד מול מפיסטו ושואל אותו "ובכל זאת, מי אתה?", אתה זוכר מה התשובה של השטן לפאוסט?".

"כן, "אני הוא חלק מאותה עצמה, שלעולם רוצה ברע, ולעולם עושה רק טוב..." אך מה הקשר לעניין?"

"נכון" שיבחתי את חברי המלומד "אך מה זה אומר לעזאזל, לעולם רוצה ברע ולעולם עושה רק טוב? אין לי שמץ של מושג, אך חשוב על זה, אי אפשר לדעת באמת למה הכוונה, אך חשוב על זה, זה כה יפה, לעולם רוצה ברע ולעולם עושה רק טוב, זה פשוט יפייפה, הפרדוקסליות שאינה בהירה ומובנת, אך כל-כך נכונה, כאשר היא נאמרת לך מפי השטן. אין לזה כל ערך פילוסופי אמיתי, אך הערך הפואטי של משפט זה, חסר גבולות...".

"איני מבין" אמר פרדריך "אתה טוען כי החיים הם למעשה כמו השטן ב"פאוסט"?".

"הם אינם כאלה, אך אתה יכול לראות אותם ככאלה, ולא תהיה בכך שום טעות" השבתי.

"אני עדיין לא מבין" רטן פרדריך וחשתי כיצד סבלונותו פוקעת מול דברי חסרי המשמעת האינטלקטואלית.

"ענה לי" בחרתי לנסות בגישה אחרת "האם אתה מגדיר עצמך כדתי או חילוני?"

"חילוני" ענה מיד.

"יפה. וככזה, מה יחסך אל הדת?"

"שלילי למדי, אומנם היהדות והנצרות וכן השפעה בלתי מבוטלת של האיסלאם עיצבו את פניה של כל התרבות הארופאית בעבר ובהווה אך איני רואה בכך שום נקודת זכות עבור הדתות. זוועות רבות ופשעים התחללו בשמה של הדת ואני תולה בה את האשמה לרובן המוחלט של המלחמות בהיסטוריה. ומעבר לכך, במובן האישי-קיומי של האדם, דת היא כלי נוראי המדכא ורומס את האדם ואת רוחו, גוזל ממנו כל חירות מחשבתית והתנהגותית. אך שיין, איני רואה כיצד זה קשור לעיניננו..."

"התאזר בסבלנות" עיניתי" עכשיו, החילוניות היא תופעה הנמצאת בחיתוליה, ולפניה, אלפי שנים הייתה הדת שולטת ברום הכיפה האנושית בצורה גורפת, ואף היום היא רחוקה מלהיעלם. מה יש בה, בדת, מה היא טומנת בחובה עבור האדם, שעשה אותה כה אטרקטיבית והזין את מלכותה בארופה במשך זמן כה רב?".

פרדריך ארגן את מילותיו בראשו וענה: "בראש ובראשונה היא מספקת הסברים, היא מעניקה לאדם תשובות לתהיותיו מדוע זורחת השמש, איך גדל העץ ומדוע הוא קיים, היא פותרת את פחד האי-ידיעה וחוסר ההסבר. מעלה שנייה של הדת היא העובדה שהיא מספקת עבור האדם המאמין דוגמות התנהגותיות, האדם הדתי יודע כיצד נכון לנהוג ומה עליו לעשות בכדי שחייו יהיו טובים. והתמורה השלילית של האמונה היא פטירת האדם מכל אחריות והפיכתו ל"קטן", כלומר, אין לו כל צורך לתהות כיצד הדברים קורים או מה המשמעות של כל המתרחש סביבו, וכן אין לו כל צורך לשקול צעדיו, שכן הוא יודע כיצד עליו לנהוג, כך הדת מספקת שקט נפשי, אך למעשה שוללת כל חופש מן האדם, חופש מחשבה והתנהגות. פחות או יותר, בשליפה מן השרוול, אלו הן מאפייניה של הדת עבור האדם.".

"יפה דיברת" אמרתי בפאתוס סוקראטי "כמובן ניתן להוסיף רבות לדיון על הדת, אך אסתפק בתשובה הקצרה שנתת לי. ועתה נשוב אל השאלה ששאלתיך מקודם: מה אתה מבקש מן הפילוסופיה ובמה אתה מבקש לזכות מתוקף העיסוק הפילוסופי?".

"תשובות, נכון, אני מבקש לעצמי תשובות. ואני מבין את כיוון מחשבתך, אך וודאי ברור לך כי התשובות הפילוסופיות שאבקש לי אין להן דבר וחצי דבר עם התשובות התיאולוגיות." ענה פרדריך.

"התשובות התיאולוגיות הן מגוונות למדי, כלומר לפניך פרוסים כתבי הנצרות, היהדות, האיסלאם, דתות המזרח, הדתות הפגאניות ולמעשה האמונה בדת אחד ולא אחרת היא תורשתית-גאוגרפית ושרירותית למדי. ואילו התורות השכלתניות והחילוניות דומות במקצת בכך לדת, כי גם בהן ערב של אפשרויות באשר ל"אמת", הרי גם בתוך האפיסטימולוגיה ימצאו לך רציונליסטים ואמפריציסטים, האונטולוגיה מציעה שפע דברים הנופלים תחת הגדרת ה"יש", אריסטו אינו קאנט אך בדברי שניהם קשה למצוא דופי, גם בפסיכולוגיה ימצאו לך פלגי הפסיכואנליסטים והביהביוריסטים ומה באשר לאקסיסטנציאליסטים או בכלל לפיזיקאים?" שאלתי.

"אני אקבל תשובות שיעמדו במבחנים לוגיים, שיהיו מוכחות מעבר לכל ספק מתוקף חקירה פילוסופית וכו'..." פרדריך היה מעט יותר חיוור מבתחילת השיחה והתקשה למצוא מילים.

"ואם אומר לך, שלדעתי, כשם שכל החקירות המתיימרות לעסוק באותה כותרת פיקטיבית של "משמעות החיים או באספקט מסוים של "משמעות החיים", כשם שכולן נכונות ומוכחות הן באותה מידה שגויות, כולן גם יחד. הרי דיויד יום מיודעינו ישלול בעבורך כל קשר סיבתי שתחפש בין דברים, וכך גם יחסל כל תורת מוסר, הפער הנצחי בינך לבין בריות אחרות וסופיותה של השפה לעולם לא יגלה בפניך רזי נפשם של אחרים ויענה על השאלה: האם הם כמוך? חושייך תמיד יהיו בחזקת מתעתעים ובכל תוכל להטיל ספק, תוכל להאמין סולפיסיזם, אך האם באמת תהיה בטוח? תמיד יעמדו לנגד עינייך אנשים שבעצם דמותם יטענו:" לא! אינך לבד!". ומה ניתן להסיק מכל זה?"

מתוך שרעפיו שאל פרדריך "מה?".

"אתה מחפש לך אמת, תשובות, בכדי תוכל לדעת במה להאמין וכיצד נכון לנהוג, אתה מחפש לך פתרון לפחד האי-ידיעה וחוסר ההסבר, אתה מחפש את משמעות החיים. אתה בז לנחיתות האינטלקטואלית והמיסטיקה של הדת ואתה פונה לך לאפיקים מחוכמים יותר ואינטילגנטיים, אך האם כל אלו, הם אינם למעשה ורסיה אחרת של דת, של ניסיון לקבל את הדברים שהדת מספקת בתוספת הבדל קט, אשליית החופש ותחושת הגאווה על הניצחון האינטלקטואלי?. והיה ותמצא לך את אותן תשובות פילוסופיות? ותנהג לפיהם בחושבך כי הן אמת צרופה, האם לא הקרבת למעשה את אותו חופש שכה יקר לך? מרגע שיודע אתה כי עלייך לנהוג בדרך אחת ולא באחרת, הרי אין אתה חופשי ללכת בשתיהן, וקיומך מצטמצם...".

"פילוסופיה שתכליתה מציאת תשובות" המשכתי "היא למעשה סוג אחר של דת, בעלת מאפיינים דומים, והיא היא שגוזלת ממך את החופש שאתה כה מבקש בחקירתך הפילוסופית. קל לתלמיד שנה א' בפקולטה לפילוסופיה להבין את קביעתו של ניטשה וחבר מרעיו כי אין אמת אובייקטיבית, אך קשה מאוד להשלים עם הנגזרת כי אין משמעות אובייקטיבית".

"האם אתה אומר כי עלינו להיות ניהיליסטים?" שאל פרדריך.

"מצד אחר, כן. מצד שני, חלילה!" חייכתי "למד וחשוב על פילוסופיה, למד פסיכולוגיה או קוסמולוגיה, השתמש בהם, כי יפים ומחוכמים הם, אך דע לך, כשהם נכונים בלא כל ספק, אין הם אמת. ואין לך כל צורך להיות ניהיליסט. משיודע אתה כי אין כלום נכון, הרי שנותר לך חלל ענק למלא, ובמה יתמלא אותו חלל שהוא חייך? בכל מה שתרצה, כמאמר ישו בספר מתי: "ייעשה בכם כאמונתכם", ואם לא תאמין בשום דבר, הרי שלא ייעשה בך שום דבר. החופש האדיר של חוסר הצורך בתשובות הוא חופש שבידך לנצלו בכדי לעשות מחייך כל העולה על רוחך.".

פניו הקודרות של פרדריך לפתע עטו חיוך "ואם אני רוצה להיות פילוסוף?"

לרגע קט הובכתי, ותשובה של ממש לא הייתה בידי, בלית ברירה השבתי: "אני משער שייעשה בך כאמונתך."

"אך הרשה לי לחלוק עימך את השקפתי עלינו, שאך זה עתה נולדה בראשי" המשכתי לאחר כדקה של שתיקה רוויות שרעפים "אתה, אולי אתה פילוסוף, אך בעיני, עבורי, יש בזה נחיתות מסוימת, וזו הסיבה, וודאי הבחנת בכך, שחדלתי בשלב מסוים בחיי לעסוק בפילוסופיה למרות שמעולם לא ידעתי מדוע, עתה אני יודע. פרדריך, אתה פילוסוף, אך אני, אני אמן, ועבורי, אלו הם החיים בשיאם".

"מה יבקש הפילוסוף? לדעת את החיים. ומה יבקש האמן? לשכללם.  הפילוסוף יבקש לו לצפות על החיים, למען יוכל להבינם, ירצה הפילוסוף תשובות. לאמן אין כל צורך בתשובות, ואף לא הגדרות כלשהן. לא דעת ולא הבנה ירצה האמן, תשובות יש לו די צורכו, ויודע הוא כל שעליו לדעת. יודע האמן כי יבקש את החיים, ויתרה מזאת, יבקש לחצותם אל מחוזות של חיים שאינם לפני הבריות ואינם לפניו, ירצה האמן בהיפר-חיים, בעזיבה ללא שוב של הבנאליות ושכלולה כך, ששוב לא תדמה למה שידע כל חלדו. מוצץ האמן לשד החיים, להזין את האש הבוערת בקרביו, ירצה האמן לינוק מן הוויתו את כל הניתן לו, ואף יעשה כל שבידו בשביל למצוא את אותו דבר, את אותו ניצוץ, השונה מכל הרגיל.

הפילוסוף אך צופה בחיים המתגלעים לפניו כסרט קולנוע, האמן שקוע בחייו שניתנו לו כל כולו עד אין לו כל שמץ מחייו שיוכל להביט עליהם מבחוץ, וכך, דבריו הנכונים ככל שיהיו של הפילוסוף, לא יהוו דבר וחצי דבר עבור האמן, שכן אמת אחת יש לו, החיים, והיצירה שיספקו."

"כך פרדריך יקירי, השאלה בפני השטן והחיים "ובכל זאת, מי אתה?" והתשובה האוקסימורנית "אני הוא חלק מאותה עוצמה, שלעולם רוצה ברע, ולעולם עושה רק טוב..." מכילה יופי כה רב, שכן אוקסימורנים הם אחד מהכלים היפים ביותר של האומנות שכן יש בזה מן האמת שיצקתי לחיי, אני רוצה ברע, בכדי לעשות טוב, לעשות יופי, לעשות, אומנות".

6

במשך מאות שנים שלטה ברום כיפת ההגות הארופאית דמות הפילוסוף הספון ערירי בחדרו, מוקף ספריו, הטיוטות תחת עטו, אפוף הגיגיו ומעל לכל, לבדו. עם חלוף השנים ממותו של סוקראטס, נראה כי עימו גמע מהרעל גם הדיאלוג ככלי החשיבה האולטימטיבי ואבד בינות ספריהם של מאות פילוסופים עטורי קסנופוביה, מגלומניה והתנשאות על כל ברי-הדעת. אולי יש מן האשם בפרנסיס בייקון, שבטרם נסך את השפעתו הקריטית בדקארט, חתם את הגולל על הדיאלוג ככלי פילוסופי. לימים הבטתי בפילוסופיה דרך עיניו של בייקון, וויכוח נתפס תמיד בעיני כחסר כל טעם, שכן אין הוא מועיל אלא לחיזוק והתבצרות כל צד בטענתו שלו ושכנוע אמיתי או ניצחון לעולם לא יימצא עד שלא יקום אדם כסוקראטס שיוכל להביס כל סופיסט. במרוצת השנים, נוכחתי לדעת כי אעלה אך חרס בניסיוני לשכנע את הבריות לחלוק את דעתי, ואף לא הצלחתי להביא עצמי לכדי פתיחות בהאזנה לדבריהם של אחרים, ופעמים רבות נוכחתי כי אני מאזין בשקיקה לטיעונים רק בכדי שאוכל להגיב עליהם ולהפריכם. וכך, אבד לי האמון בדיאלוג, ארבע מאות לאחר פרנסיס בייקון.

פרדריך, בתהיותיו הפילוסופיות הבלתי פוסקות, הטיל אותי היישר חזרה אל מימיו העמוקים של עיסוק שזנחתי זה מכבר, הפילוסופיה. מעולם לא הצלחתי להשיב לעצמי על השאלה מדוע הותרתי מיותמים את כל אותם ספרים שבעבר בלעתי בשקיקה, ומדוע הותרתי את כל אותן שאלות ובעיות בלא מענה, ובלא כל סוג של עיסוק או התחבטות. פרידריך חיטט במורסות ההגותיות הנושנות בעזרת שאלותיו והתאוריות שגלל בפני, מסיבה כלשהי לא הצלחתי להחריש, כפי שאולי הייתי רוצה, כל שאלה, כל נושא דיון או רעיון שונה ומשונה של פרדריך מיד הציף את מוחי עד גדותיו בתהיות, מחשבות, בהגות. כך, בניגוד לכל אותם שנים בהן סלדתי באדיקות מכל דיון עם מיודעים בעלי עניין בפילוסופיה, הלך והתחוור לפני ערכו של הדיאלוג. כמעלה ראשונה פותח הדיאלוג אפיקי ונושאי מחשבה אליהם ייתכן ולא היה מגיע האדם לבדו, כמעלה שניה הוא מדרבן את האדם לעסוק באותם נושאים, ומעלתו השלישית, אומנם ייתכן וכל אדם יתבצר בסופו של הדיון בעמדתו שלו, אך עמדה זו תהיה מבוססת בהרבה ומגובשת שכן נאלץ האדם להשיב ולסנגר על השקפתו שלו כנגד התקפותיו של יריבו לדיון, וזו אחת הדרכים הטובות ביותר לשכלל ולבסס ביתר חוזק דעה. בנוסף, אם יכול האדם להתגבר על גאוותנותו שלו, להאזין ולהיות פתוח לדעות, בעיקר בנושאים בהם אין הוא בקיא, יכול הוא להרוויח רבות מדיאלוג, ולרכוש דעה בנושא אודותיו מעולם לא חשב.

"אתה מכיר את ג'וי, המלצרית?" שאלתי את פרדריך ערב אחד בעודנו ישובים בפאב "ג'וי, וודאי, מה איתה?" שאל.

"ובכן, איני יודע אם שמת לב..."

"שמתי לב!" קטע אותי פרדריך "היית רוצה "לרקוד את הלמבדה האופקית" איתה, אם יורשה לי לנסח את זה כך...".

"יורשה לך..." חייכתי.

"אתה לא עושה עבודה טובה בלהסוות את רגשותיך. וג'וי? רעיון רע, אם יורשה לי לחוות את דעתי, הבחורה הזאת היא צרה צרורה" אמר.

"זאת לא יורשה לך..." שוב חייכתי "לא על זה אני רוצה לדבר איתך. שמתי לב, שמתוקף הרצון שלי, כפי שאתה מגדיר זאת "לרקוד את הסלסה האופקית" איתה..."

"למבדה! לרקוד את הלמבדה האופקית!" תיקן אותי פרדריך.

"כן, בכל אופן, מתוקף הרצון הזה, אני מתנהג באופן שונה איתה. זה כמו שאני חש שלהתנהג בטבעיות עימה לא יקרב אותי את מטרתי ועלי להתנהג בדרך אחרת, שאינה בהכרח כפי שאני נוהג ביום יום בכדי להרשימה".

"תופעה מוכרת ושכיחה!" הכריז פרדריך. "לא קשה להבחין בשנוי בהתנהגותו של אדם שאש בוערת בליבו או לחילופין בחלציו".

"עצוב אך נכון" אמרתי "האם מוכרת לך האימרה של ניטשה: "כשם שהעצמות, הבשר, הקרביים וכלי הדם עטופים בעור ההופך את מראה האדם לנסבל, כך סערת הרגש ותשוקות הנפש עטופות יוהרה, היא עורה של הנשמה"?".

"כלומר, אתה אומר שאתה יהיר בסביבתה?" שאל.

"אני תמיד יהיר, גם בחברתך, כך גם אתה, כולנו יהירים, וג'וי, היא הכי יהירה מכולנו, אני לעולם לא אצליח להבין מה עובר בראש של הבחורה הזו" אמרתי.

"וודאי, אחת מהיהירויות המוצלחות שנתקלתי בהן מעודי" גיחך "יהירות מוצלחת ביותר, אין ספק!"

"הרי שאלת הזהות היא למעשה שאלת היחיד והחברה" מרגע שהחל פרדריך מתעסק בהגדרות ידעתי כי דיון פילוסופי נוסף מתדפק על דלתי "ודאי לא תוכל לעמוד על מהותו של האדם באופן בלתי אמצעי, כאשר עומד האדם לבדו, לשם כך עלייך למקמו בתוך דבר מה למען תיטיב לראותו, אותו דבר הוא ככל הנראה החברה. אם כך, הרי שמצב זה של יהירות וזיוף אינו תקין, שכן קוטע הוא את המרקם האחיד והרציף של החברה ומטיח כל פרט בה אל חוסר הגדרה מתוקף היותו מבודד מהותית ונסתר משאר הבריות ובכך הוא נדון לסבל מתמיד. לכן טענתי היא, כי בכדי שימצא האדם את עצמו עליו לפרוץ מחסום הקשר האמצעי המעוות הזה שלו עם הטרנסצדנטיה, להבין כי כאשר הינו לבדו ובפני עצמו אינו דבר וחצי דבר, ורק כאשר יפלו המחסומים בין בני האדם וכל אלו יתאחדו, יוכל למצוא עצמו באובייקטיביות הכוללת".

"וכיצד מציע אתה לעשות דבר שכזה?" שאלתי.

"הדת היטיבה לעשות זאת, לאחד את האנושות תחת רעיון משותף. אך עתה בגרה האנושות מאותה אינפנטיליות של הדת והיא מחפשת לה דבר מה שריר יותר, וכאן תפקידם של הפילוסופים והמדענים כאחד, איחודה של האנושות סביב האמת האובייקטיבית והשמת קץ לאותה מגפת אבדון פרסונלי הקרויה פוסט-מודרניזם". 

"בדבר אחד אסכים עימך" פתחתי "אין האדם יכול לבוא לכדי הגדרה והבנה באופן בלתי אמצעי. כשם שהחוף מוגדר ע"י הים, העמק מוגדר ע"י ההר, הטוב ע"י הרע והאושר מוגדר ע"י הסבל כך גם היחיד, מוגדר ע"י החברה. מושג הזהות האישית וודאי קשור קשר גורדי בתיחום מהותו של היחיד ע"י החברה, ואותו יחיד הרי אינו אלא השתקפותו שלו בעיני הסובבים אותו, וכך הזהות בהכרח מושפעת מסביבתה, שכן היא תלויה בה. אך ראה מה זה מבקש אתה לעשות, אתה מבקש לשטח את העמק וההר למפלס אחד, להפוך החוף והים לאחד, את הטוב והרע לעשות לכהות חושים אמביוולנטית אחידה, להעלים את הסבל ועימו את האושר בכך שהופך אתה את היחיד לחלק מחברה. אתה מבקש להטמיע את האדם בדבר מה חיצוני לו ובכך למעשה להעלימו".

"אך לא למרוד בהיגל ביקשתי, וכל עוד לא תימצא לך אותה אמת שאתה סח אודותיה, דבר עימי במושגיי שלי האינדבידואליסטים" המשכתי "האם אותו יחיד, אותה זהות המוגדרת בעיניהם של הזולת, היא אותה זהות העומדת בבסיס מהותו של היחיד העומד בפני עצמו ואינו מוגדר ע"י בבואה של זהות המשתקפת כתוכחה ניצחת לנגדו בעיני הסובבים אותו? כלומר, האם האדם כפי שהוא מתנהג כלפי חוץ, ומושפע, לטענתך, מהסובבים, הוא גם האדם "הפנימי" שמתנהג וחושב כפי שהוא מתנהג וחושב בהיותו לבדו?" שאלתי.

"אני מאמין שלא, וודאי יש קשר בין השניים, אך זו למעשה היהירות של ניטשה, הזיוף כלפי חוץ, כלומר, הקליפה אינה מעידה ישירות על תוכן הפרי." התפייט פרדריך.

"אין ספק שאתה ליריקן רציני" צחקתי " אך אני מסכים עימך, וודאי אין כל נבכי הנפש, נימי הנשמה וקרביו של האדם גלויים לעינה הבוחנת של הסביבה אלא הם עטופים או מסנוטזים, ביוהרה, כמאמר ניטשה, או מעטפת פסבדו-תיאטרלית המהוה את מנגנון ההגנה הפסיכולוגי המורכב ביותר של נפש האדם. הפרדה בתוך זהות דואלית מפוצלת, אחת "פנימית" ואחת "חיצונית"".

"כן" ענה פרדריך "אך אינך צריך להרגיש רע לנוכח ריח הבאושים של הזיוף שמשתמע מכל זה, אין כל האשמה בך, ביחיד, וודאי החברה משחקת את משחקת הזהויות השאולות והבלתי-אותנטיות מתוך אינטרסנטיות של הלך רוח אקסזיסטנציאליסטי אגוצנטרי המושתת על הסכמיות חשאית של השלמה עם משחק התפקידים וחוסר האותנטיות של האדם."

"פרדריך יקירי, האם אתה מנסה להצדיק את היותך מזויף?" חייכתי "אך אתה צודק באבחנתך. קח את ג'וי לדוגמא, היה ובאמת אזכה ביום מן הימים לביקור חפוז בתחתוניה, וודאי לא תנשק ג'וי את מחשבותיי, לא את תחושותיי, חלומותיי או תהיותיי, לא את אשר אני יודע ולא את מה שאני מבקש, היא לא תנשק אותי כי אם משהו אחר. היא תתנשק עם מראה חיצוני שוודאי אינו קשור בדבר לנבכי נפשי, היא תתנשק עם הקינאה של חברותיה, היא תתנשק עם חשיבותה העצמית. ולגבי, היא תתנשק עם מערכת פעולות חיצונית שכל תכליתן הייתה הכוונה להכנס אל מכנסיה, הצגה של דמות שהינה זרה ומוזרה לי "הפנימי". היא וודאי לא תתנשק איתי האמיתי מכיוון שאין כל סיכוי שאותה נערה תזכה לראות ולו שמץ של אותנטיות ממני לאורך כל המהלכים שיובילו לאותה אפיזודה וכן אין כל סיכוי שאזכה אני עד אז להכירה באמת על בוריה, ועל כן, נהייה שנינו, זוג יישויות זרות מנותקות לגמרי אחת אל השנייה ועם זאת עוסקות בביטוי הקירבה הגדול ביותר של הטבע האנושי. זרות לעד תהיה המוטיב המרכזי ביחסים בין בני-אדם, ובאופן פרדוקלסי כך הוא המצב בעיקר כאשר נסובים הדברים סביב אופציות רומנטיות, לא משנה מידת הקירבה, הזהות האותנטית, "הפנימית" לעד תהיה בודדה.

"האדם מבטא את עצמו במידה זעומה מאוד כאשר הוא מדבר בשם עצמו, תנו לו מסווה ויגיד לכם את האמת" אמרתי "אוסקר ויילד אמר את זה" אמר פרדריך והוסיף "ממה מפחד האדם בסרבו לחשוף את עצמו ואת נפשו עירומה כביום היוולדה, אלא משתמש במסווה המנסה להסתתר תחת אצטלה של הצגה המתיימרת לאותנטיות שאינה הביטוי הלויאלי לאמת הבלתי תלויה שלו? מהי אותה מחיצה החוצצת בין נפשו הגולמית של האדם לזו המוצגת לראווה כזהותו הידועה והמוכרת ברבים?".

"אם אתה מבקש להתחרות איתי בציטוטים, הרי לך אחד טוב, שוב של ניטשה: "האדם לעולם לא יבין את רעהו: נפשו נדהמת מכמויות הטירוף והרשע שאגורים בנשמתו של חברו"" חייכתי בניצחון.

"בוא, אני אזמין אותך לבירה, בינתיים נסה להיזכר בעוד ציטוטים" השיב לי אף הוא חיוך.

"במקום להטיח בפני החברה נשמה עירומה למען תתמודד אותה חברה עם האמת הבלתי מתפשרת של הוויתנו אנו מציגים איזה משחק" פתח פרדריך עם שובו "אני נוטפים מחשיבות עצמית, משחקים דמות, אוסף של מאפיינים שסיגלנו לעצמנו מתוך כוונה תכליתית של עיצוב דמות שתשחק במשחק החברתי. אולי עיצוב הדמות הבלתי אותנטית בעליל נובע ביסודו מאיזו בושה, פחד מחשיפה של סודנו הגדול ביותר, אנחנו. כמו פחד מעירום, כך מסרבים אנו לחשוף נפש אמיתית, רגשות, מחשבות, פחדים ועוסקים בשיווק עצמי, שווי זהותנו החיצונית לערכים חיצוניים, אולי קולקטיבים, זהות שלעד תעמוד בניגוד, בהתנגשות, במאבק עם זהותנו האמיתית. ואלי התפתחות הסופר-אגו יסודה בבושה באיד ופחד מחשיפתו"

"עיון זריז בכתבי פרויד יראה שהגיל בו מתפתח הסופר-אגו הוא פחות או יותר הגיל בו חדל הילד מהרגשת הנוחות והטבעיות בלהתרוצץ עירום והוא מתחיל להקפיד על לבישת בגדים בפרהסיה. כך, משהתבגרנו חסרים אנו את האותנטיות של העירום, הן הגופני והן הרגשי של הילדים שאין כנים ואמיתיים מהם, אך! אני שונא את ישו, וניטשה היה רוצח את שנינו על הציטוט הזה בדיון שקשור בעקיפין אליו, אך לא בכדי אמר ישו: "אם לא תשובו להיות כילדים לא תבואו אל מלכות שמיים"." פרדריך היה יותר ממרוצה מעצמו.

לאחר מספק דקות של חשיבה מאומצת, חייכתי :הרי לך ציטוט, אפילו שניים גם של ניטשה,כמובן: "החיים מקריבים עצמם תמורת עוצמה, הרצון לעוצמה" פרדריך היה יותר ממשועשע, וגם קצת יותר משיכור "אם נחשוף את זהותנו האמיתית, העירומה" המשכתי "פגועים אנו, חשופים למשלח ידם של הבריות, ועל כן, מנגנון ההגנה האדיר של הזיוף האינסופי מקריב את החיים על מזבח נסיון הוכחה של משהו שהוא אינו אנו באמת, הוכחה של עוצמה, הישגים חברתיים בקניית לנו אוהדים מתוך פחד של פגיעה במהותנו הבסיסית, שבהכרח מתחייבת מחשיפה. ומה אמר ניטשה על טיבה של שיחה שאין מסתירים בה דבר, ששמה האמיתי גיהנום, חשיפה של האדם אל הזולת היא הקדמה לבגידה.".

השיכור המתנודד לפני חייך, נעמד על רגליו כשכוס הבירה בידו וקרא:" ועתה, אשא נאומי על הזרות האנושית, עירום רגשי, עורה של הנשמה, אותנטיות וגם כמה דברים שניטשה אמר" כמה מבטים תוהים של הסובבים לא ריגשו את פרדריך השיכור, גם אותי לא.

"פרנץ קפקא דיבר על מושג "לחיות אמת"." פתח בקול מלא פאתוס "כה מרוחקות הבריות מקיום מושג זה במובן של זהות חיצונית וכה מרוחקים מקיום מושג האותנטיות של הוסרל, היידגר ושות' הקשקשנים הללו! כמובן, הזיוף אינו מוחלט וכולל, פה ושם צף ועולה שמץ אותנטיות מבעד למעטה היוהרה, הזהות המרוכבת ממאפיינים זרים והזרות האנושית מתערערת, כמובן, הזהות החיצונית המסונטזת אינה מנותקת לחלוטין מהמהות האמיתית והיא מושתת עליה ויונקת ממנה אך זו האחרונה מכוסה בשכבות של יוהרה, זיוף והעמדת פנים.

התאטרליות של החיצוניות שלנו, סודות קרבינו, נשמתנו, עטופה בעור של יוהרה, חשיבות עצמית וזהות שאולה מסונטזת, שלעד תהיה נסיון של ממכר עצמי, חובת הוכחה שאיננו מטורפים, הוכחה שנפשנו אינה מרושעת, אינה מעוותת, הוכחה של זהות מוצלחת המשחקת יפה במשחק החברתי, ומעל לכל, זהות אינה נפגעת באמת ואינה נבגדת שכן אין אף אחד בעמדה שבה יכול הוא לבגוד בדבר שאינו נתון לו. עלינו רק להיזהר מכך שמרוב שיווק עצמי, לא נמכור את כל כולנו ונאבד לעצמנו לנצח! תחי האותנטיות! הלאה הזיוף! יחי העירום! העל-אדם החופשי הוא עירום!!!".

את המילים האחרונות הוא כמעט צרח, חלק מיושבי הפאב גיחכו, חלקם היו המומים אך הרוב הגיבו בנון-שאלנטיות הבריטית האופיינית. פרדריך מצידו הצניח את גופו אל הכיסא ואת ראשו אל השולחן.

                                                                   

                                                 

7

ערב אחד, בעודי נשען על דלפק הבאר ב"טוולב סטרינג בר", תוך ערפול החושים מושפע המריחואנה שהתרתי לעצמי מכיוון שהייתה זו משמרת באמצע השבוע ואת המקום פקדו מעט אנשים מה שהותיר אותי רוב הזמן בחוסר מעש. כבר לא הופתעתי כאשר הבחור הצעיר שהספיק להוריק כבר חמש או שש כוסות פתח עימי בשיחה, למדתי זה מכבר לזהות את כל אלו, הנואשים לשיחה, יושבים לבדם בבאר ומשכרים עצמם עד בתקווה שמישהו יפנה אליהם בהערה על שתייתם המופרזת, או אז יתפסו את אותו פטרנליסט שנתפתה למלכודת וישפכו בפניו מגילות לבבם. מכיוון שלא טרחתי לפנות בדברים אל הבחור הפרוסי במראהו, נואש לבסוף ופנה הוא אלי, כבר באותו רגע ידעתי כי הנה לפני סיטואציה מייגעת שלא במהרה אזכה לחזות בסופה.

"הנני הפילוסוף העלוב והבזוי ביותר שאי פעם הכרתי" פתח באנגלית צחה אך משופעת מבטא גרמני כבד. חככתי בדעתי אם נמצאת לי עוד אפשרות להמנע מהשיחה ובחרתי לא להגיב, אולי יכנע לבסוף ללהגיו שלו כדרכם בקודש של השיכורים.

"לא באמת" המשיך, עיקש "השמעת פעם על פילוסוף השונא את המחשבה, הרי זה אבסורד, שכן הפילוסופיה מעצם הגדרתה היא אהבת המחשבה, אך לא אני, לא ולא, אני שונא שנאת מוות את המחשבה, שונא את הידע, מוטב היה לי להיות טיפש חופשי". 

נוכחתי לדעת כי לא יעלה בידי לחמוק ממנו "אם כך, אולי אתה לא באמת פילוסוף?" הפטרתי.

"אך! לו היה זה כה פשוט" נאנח הבחור "אך מרגע שיוצא אתה את שערי המערה שוב לא תביט בצללים כתמול שלשום. את אשר אני יודע לא אוכל לעולם לשכוח, והשאלות שצורבות את גרוני ומדירות שינה מעיני לא יעלמו בטרם ינתן להן פתרון וזה אסוני" אפלטון, אכן פילוסוף, גיחכתי לעצמי בחרדה או תקווה מסוימת לנוכח האפשרות שייתכן ויש איזה שביב של רצינות בדבריו לבוא של הבחור.

"מחשבות ורגשות" פניו עטו ארשת תהומית שלא יכלה שלא להצטייר כמגוחכת משהו שכן היה שיכור כלוט "כה רעועות הן, יצורים חמקניים שכמותן. לעולם לא אדע מתי יופיעו ומנין, ומסתוריות ופתאומיות העלמותן תמוהה לא פחות ואף יותר. למרות שאתמול היה הייתה לי ברורה הרגשתי על כל בוריה וסיבותיה, כיום אין אני יודע מדוע הרגשתי כך, או לאן נעלם הרגש, פעם רבות אובדן זה מאכזב עד טירוף. לעולם לא אוכל לשחזר מרגע שפס הרגע מחשבה מחוכמת ככל שתהה או הנדמית כנכונה לאין שיעור, וכך גם הדין לגבי רגש, צער, שמחה, תוגה, געגוע, חייהם כה קצרים וגורלם אכזרי לאין שיעור".

"כך, ארעיותו של כל עולם המחשבה והרגש מותירה אותו ריק מכל תוכן וחשיבות הנרכשת מרציפות, אם דבר אחד לימדנו אותו ניטשה ארור, מי ייתן ותיצלה נשמתו לעד בגיהנום, דבר אחד לימדנו כי לא תימצא לך אמת, כי אם אך ורק פרשנות, והרי הפרשנות משכנה בעינייך שלך בלבד, בראשך, אותה תבונה טהורה של עמנואל הארור אף הוא, שמן הראוי שיתלה מעל אותה גחלת השאול הצורבת עכוזו של ניטשה, אותם משקפי תבונה של פרשנות, הרי פה טעותו של קאנט, לא ייתכן שיש בהם שום דבר אובייקטיבי, אך אני הסובייקטיבי, טיפש ומטופש, לעד טועה, ולעד כושל, ומחשבותי אלו, כאמור, ספורדיות וארעיות, וחסרות כל חשיבות ומשמעות, וכך נותר אני, בלא שימצא לי ולו סלע אחד שריר וקיים בו אוכל להאחז בחיים מנוכרים ואכזריים אלו" שטף המילים של הגרמני האקצנטרי לא פסק, ונדמה כי ראשו התנודד יותר ויותר עם התגברות שצף ההברות שטסו מפיו "לא רק זאת" המשיך "הרי זה דו כיווני, עצם מהותי, הזהות, כך מכנים זאת, כך מכנים את אותו אוסף ספורדי של השתקפויות שלך בעיני הזולת שאין בניהן כל קשר, ארעית הזהות אף היא כמו המחשבות והרגשות ואף יותר, שכן עוטה אני על פני מסכה שונה בכל סיטואציה, הן ודאי תסכים איתי להעיד על עצמך שאינך נוהג בארוחת-ערב עם משפחתך באותה דרך בה אתה נוהג עם חברייך, בחורה שכל מעיינך מכנסיה או הזבן בחנות, הרי, כהידרה זהותך, משתנה תדירות ומצמיח ראשים נוספים עם כל פגיעה שינחיתו עליך החיים עד שאינך יכול עוד לעולם לדעת היכן אתה, היכן ראש ההידרה המקורי, לעולם לא תוכל לדעת מה אתה, שכן מאחר שלא תוכל לקבוע בביטחה קביעה אחת בנוגע לחיים, זולת זו כמובן, שאינך יכול לקבוע דבר, הרי גם אינך יכול לקלקל צעדייך אם אין לך על סמך מה להגיב ולפעול, ולא רק זו, הסבל הולך וגדל ידידי! הרי גם אם מתכוון אתה בכל ליבך לדבר מסוים, וכל כולך כנה ושפתיך אך ורק אמת, בדרך מסתורית כלשהי הרי תמיד מתעוותים דברייך, ולעולם לא ישמעו המילים באוויר כפי שנשמעו בראשך שלך, ולעולם לא תהייה, כפי שמבקש אתה להיות. וכך רואה אתה ידידי, זהותך, אתה, אין לך לא יד ולא רגל בהם, אין לך דבר, דבר. ודאי, הנך נראה לי בחור בר-דעת, מבין אתה ללא כל ספק את המסקנה התבקשת, הרי לא ימצא לך דבר ודאי שאינו משתנה, סלע קיומך, עולמך הפנימי ועולמך החיצוני, אינו סלע כלל כאם חול, נע ונד ולעד משתנה בהנשב משב הרוח הקל ביותר. הכל הינו אשליה, לא ימצא לך לעולם דבר מה שתוכל להעיד עליו כי אמיתי הוא ומתמשך. ודאי בחור רגשן הינך, חוטא בשירה, ודאי, תטען כנגדי כי אהבה דבר אמיתי היא, אך חשוב רגע, במה תלויה האהבה, תחושותיך והמסכה שעוטה אתה על פניך, האשליות, הן תוכל להרגיש באלפי אופנים שונים כלפי אותה בחורה באותה סיטואציה, ומחשבותייך בבוקר אינם כמחשבותייך בערב, והיציבות שתבקש גם כאן לא תימצא לך. אך אומר לך היכן כן תמצא את השקט והודאות שתחפש, המוות, המוות ידידי, אינו תלוי בשום דבר, ולא תוכל לערערו, המוות הינו הודאות היחידה שתמצא לך בקיומך העלוב והספורדי, שכן כל השאר, מוטל בספק וארעי. ולבסוף, בעולם עלום וטמיר זה, מזויף ושקרי, ארעי וחסר כל סיכוי למשמעות, המוות הוא השקט היחידי שימצא לך, הדבר היחידי שהינו אמיתי וחף מפרשנויות מוטעות, שכן כל החיים, קרי, מה שישנו, מוטל בספק, אך מה שאינו, כלומר המוות, אינו יכול להתפרש בשום צורה אחרת מלבד הקביעה כי הוא אינו". דיבורו פסק, ומיד הרים מבטו ותלה בי מבט שואל ולאחר מספר שניות צחק והפטיר "וודאי! תגובה לא תימצא לך, אינך יכול לטעון ולו דבר אחד כנגדי, איי! חיים הווי כאב! אינך מבין?! הרי ויטגנשטיין דן אותנו למעשה לחיים של שתיקה נצחית, של נזירות למעשה, שכן אם מקבל אתה את טענתו היפיפייה כי "כל מה שלא ניתן להגיד עליו דבר, אודותיו יש לשתוק" הרי עליך להבין שעל החיים עצמם, על קיומך, אינך יכול להגיד יותר ממספר משפטים ניהיליסטים, וכך, עלייך לשתוק, לעד...אולם, סופיה, המחשבה, פאם-פאטל מרשעת, מרגע שנפלת בקסמיה ויצאת את שערי המערה, סהרורי חולה אהבה, כרוך אחרי, והפכת פילוסוף, אתה נאבק בכל מאודך בחפשך אחר תשובות, אחר אמת, אתה מבקש את משמעות החיים, וזה קשה, כה קשה..."

וכך, קם לפתע הגרמני השיכור, ובלא אומר הרים מזוודה שחורה מרצפת הפאב, והתנועע הלום שיכר אל כיוון הדלת תוך שהוא פוגע בכל שולחן וכיסא אפשרי בדרכו, ונעלם אל תוך הלילה בלא לזכות את פרצופי ההמום ולו במבט אחד, לא של התנצלות ולא של תוכחה.

באותו לילה לא זכיתי ולו בדקת שינה אחת לרפואה, הדרך לדירתי מהפאב חלפה כהרף עין, וכך גם כל שעות הבוקר שיועדו בלוח הזמנים שלי לשינה, אך כאשר ביצבצה השמש בינות העננים מכיוון דרום, ידעתי כי הצלחתי לדלות מראשי את התשובה לגרמני השיכור.

אחוז תזזית של אושר הדומה לזה המזדמן בפתירת חידה סבוכה, מלא ציפייה דרוכה העברתי את כל שעות הצהריים של אותו יום עד לתחילת המשמרת שלי בפאב, ציפייה לרגע בו שוב אראה את הפובוסוף הפרוסי ואשיב לו מנה אחת אפיים של הגות קיומית. הרגשתי כנלחם בקרב מוחות על כל חלדי שלי, נלחם בכל מאודי בכדי להדוף את אלו הצרים על נשמתי לרוקנה מכל תוכנה, הגיגיו נסוכי השיכר של הברנש המזדמן בפאב פרטו על נים נעלם בנשמתי, שכבר מזמן זנחה את כל עיסוקיה באם כל המדעים, אך עתה, כשור שדקרו בו, הייתי נכון אל הקרב. נאבקתי על המשמעות, פראנקל היה יכול להיות גאה בי באותו יום. 

אך בערב, ככל שנקפו השעות, נפלה רוחי לנוכח התוכחה כי כל ההרצאה חוצבת הלבבות שהלכה ונתגבשה בראשי תיוותר ללא מאזין, שכן התחזית חסרת כל הבסיס שלי שאותו צר הגותי ישוב, התבדתה.

גם בערב למחרת הדיר יריבי את רגליו מהפאב, וגם בזה שאחריו, ורק לאחר שישה ימים, כבבראשית, נזדמנה לי הנקמה ומזור לבליל המילים במוחי רווי ההגות.

בשל היותו סמוי מן העין, ככל דבר יפה, הצליח ה"טוולב סטרינג באר" לחמוק מהחוק הבריטי ולהשאיר דלתותיו פתוחות גם בשעות הקטנות של הלילה. וכך, בלילה השישי לשיחה המטרידה, ישבתי שעון על דלפק הבאר, שוגה בהזיות, הטרדות הקיומיות-הגותיות כמעט ופסו מראשי ככל שהלכה ונמוגה התקווה לדיאלקטיקה ראויה לשמה עם יריבי. אך הנה, בינות האנשים, זיו פנים מוכר נגלה אלי משוטט בחוסר מעש וסוקר את הקהל, בתחילה התקשתי לזהותו, מה עוד שנדמה היה כאילו מנסה הוא בכוונה להמנע מקשר עין עימי, אך בחלוף זמן מה ידעתי, הוא שב, ועתה יקבל את תשובתו.

כארבעים דקות שוטט יריבי בחוסר נוחות במרחבי החדר הצר, ואני, במבט סטואי שעון מעל הבאר, מחכה כולי לרגע בו יקרב ואוכל לתת מנוחה לחרדת הקיום שנתגלעה בי לפתע.

"נתחיל בסוגיית המוות" פתחתי כשפרצופו הנבוך נתלה בי מעבר לבאר " טועה אתה, עבורנו, אין המוות בגדר וודאות, אלא בגדר אפשרות בלבד. תוכל להגיע רק לידי מסקנה כי המוות הוא בגדר אופציה, אך לא תוכל להגדירו כוודאות, בעולם של חוסר ודאויות, גם הרגע בו גווע האדם, הוא חלק מן החיים." הוא תלה בי מבט מבולבל ובלי אומר נחר בבוז. "החיים הינם ארוע קונטינגנטי ואינם נצחיים" המילים שנצטברו בתוכי גלשו בדיצה "ודאי אין הם נצחיים שכן התחלה הייתה להם, כך נהיר כי ייתכן מצב בו אין האדם בין החיים ולפיכך אין החיים מציאות הכרחית כאם קונטינגנטית. מכיוון שבעבר נמצא מצב בו לא היה האדם בין החיים אין זה בלתי הגיוני כי מצב זה ישנה, אי נצחיותם של החיים במובן כי התחלה להם מאפשרת את קיומו של המוות. אך כמובן אין זה מספיק בכדי לבסס שום דבר. ולכן, יתרה על כך, אפשרות המוות הינה אמת מוחלטת מתוקף העובדה כי החיים הינם ארוע מתמשך ואותה המשכיות שלו מבוססת אינדוקציה ועל כן דינה לביטול ואין היא נצחית. מרגע לידתו של האדם מתחילים ימיו להיספר בטור חשבוני, כל יום רודף משנהו, הסיבה היחידה בעיטה אוכל לשער כי מחר יפציע יום נוסף בו אהיה בין החיים היא שאת יום האתמול רדף היום, וכך רדף האתמול את קודמו וכך הלאה, כלומר, כל בטחוני ביום המחר הינו מבוסס אינדוקציה. ייתכן אומנם, וכך דרך הדברים כפי שמלמדני נסיוני עד היום, כי יהיה לי מחר, אך מכיוון שהיסק זה מבוסס אינדוקציה הוא אין הוא הוכחה מלאה, שכן אם היה כך יכול הייתי להיות סמוך ובטוח כי נכונים לי חיי נצח אך ורק מתוקף החיים שחוויתי עד כה. כך, מכיוון שבטחוני ביום המחר אינו יכול להיות מלא שכן מושתת הוא  על יסודות רעועים, עלי להיות מודע לאפשרות של טעות בהסקה הלוגית-אינדוקציונית האינטואיטיבית הזו של יום המחר, כלומר, עלי להבין כי לא אוכל להיות בטוח בקיום חיי לעד, ומכיוון שלא ניתן להוכיח באופן חף מפגם את המשכיותם, המוות הוא מצב אפשרי".

הנחתי לדברי לחלחל, וכשחקן שח המכה על שעון-העצר השתדלתי לשרוף חורים בראשו עם עיני החוגגות ניצחון שאת טעמו כבר יכלתי לחוש. או אז הרים הגרמני ראשו ולאחר שהנמיך את כוס הבירה משפתיו ונותר אחריהן חיוך מדוכא מלנכולי אמר:

"והיה וקיומך הוא רגעי? כלומר שהינך קיים לרגע זה בלבד, וכל זכרונך, הוא זכרונך בלבד, שכן וודאי, רדיקליסיסט יקר, רציונליסט קונטיננטלי, תוכל להטיל ספק באמיתותו של הזכרון, מה אז?". הותקלתי.

"אומנם אפשרות זו מבטלת את טיעון האינדוקציה, אם בדרך כלשהי יוודע לך כי אכן קיומך הוא כזה, והנך בר רגע זה בלבד, הרי וודאי נהירה לך העובדה כי ישנו מצב בו לא תהיה קיים, הרי הוא כל מצב השונה מרגע זה. ואם מודע אתה לעול תזה זו אפילו כאפשרות מטרידה בלבד, הרי תדע כי בכל מצב ייתכן שקיומך יגיע אל קיצו. ויהיה זכרון חייך שגגה אחת גדולה, האם ייתכן כי מעתה והלאה תחייה חיי נצח? הרי וודאי שלא, כי או אז תקף טיעון האינדוקציה. וכך, רואה אתה, כי אין אתה נידון למיתה, אלא דע רק כי חרמש מלאך המוות מעל ראשך מתנוסס, ובין אם ירד או לא, זאת לא תדע".

"ומה משתמע מכל זה?" מילותיו כמו הורידו אותו על ברכיו והרכינו ראשו בתחינה לרחמנות, הקרב היה שלי, ועתה מלחמה שלמה הייתה לפני.

"המשתמע, הוא שחייך זכו עתה מחדש במשמעותם. ללא כל נגיעה באמת כלשהי שאתה להוט אחריה, וללא קשר לארעיותם של הדברים. כמושכל ראשון ביססנו זה עתה את הקביעה כי אפשרות המוות הינה אמת ודאית בלתי ניתנת לעירעור ולפיכך נקבע כי המוות הוא אירוע שהינו חלק בלתי נפרד מחווית הקיום ובו בזמן מהווה הוא את היפוך המוחלט לחוויה זו. אין זה אפשרי לבחון את קיומו של האדם ואת חייו בלא מושג המוות, קיומו של האדם מוגדר ע"י היותו "יש" קיים, כך המוות הינו היפוכו של ה"יש" הזה. המוות, כלומר, מצב בו אין האדם קיים תוחם את המצב בו קיים האדם ומהופך לו ובכך מגדירו. בלא מושג המהופך לחיים, דהיינו המוות, לא תיתכן הגדרה לחיים, למצב הקיום, שכן בלא קיומו של מצב של אי קיום יהיה מצב הקיום אינסופי ומופשט בצורה שלא תמצא כל דרך להבינו או ליחס לו כל משמעות, ממש כדרך שלא תהיה כל משמעות לעמק בהעדר קיומו של ההר, הגיון פשוט של הרקליטס. כך תמצא כי מעצם היפוכם של החיים למצב האין, שהוא ריק מכל דבר, מצב החיים, כלומר, מצב ה"יש" הוא הכל והוא מכיל בו הכל, שכן בהיפוכו לא נמצא דבר. מאחר שקיומך תחום בידי מצב מהופך לו, הרי הוא בהכרח מורכב מכל אשר הוא מכיל, אוסף הנקודות המרכיבות את הקו שבהשאלה נקרא לו קו החיים.  וכל רגע נקודתי, כל רגש, מחשבה ומעשה שלך, מתווסף אל כל רגעי הקיום בכדי דבר שהוא שלם, שהוא הכל והכל בו, כלומר, מעשייך והרזים המתרוצצים בגולגלתך".

עם תום הרצאתי הזדקף הברנש וכל פרצופו עוטה חיוך וככוהן דת מסתורי אמר עם בס מחרחר בקולו "אמרת כל-כך הרבה וכל-כך יפה, אך, ידידי, מה יש בחיים האלה שלך, מה הם?"

 ושוב, כפעם הראשונה שדיברנו, סב על עקבותיו ויצא בלא אומר את הפאב.

8

ביום בו נפתחו ארובות השמיים, והאלים בכו, היום בו נטשה השמש את העולם לאנחות והשאירה אותו תחת שלטונו של ענן אפל, ביום בו הפכו הרחובות נהר. ביום הזה נולדתי אני, לשוטט בין טיפות מי השמיים המתהוות לנהרות בצידי הכביש, לרחף בתוך ענן אפל נטול שמש, נולדתי אני לתוך חורף, ילד של חורף.

*

העלים החלו אט אט מצהיבים ומעתיקים משכנם מצמרות העצים למדרכות, מתגלגלים בין השלוליות שיצרו זרזיפי הסתיו, שמיים אפרוריים מלאו את העיר אפלה של שעת דמדומים נצחית, רוחות צוננות.

הסתיו הלונדוני נסך בי הרגשה של התרוממות רוח, ברצון הייתי יוצא לשרך צעדי ברחובות בלא תכלית כלשהי, נהנה מן האפרוריות, הקור חודר העצמות, קול העלים הנמעכים תחת רגלי המתמרנות בין השלוליות ונהרות הרחוב, מרכין ראשי בפני הרוח המכה בפני והגשם הניטח עלי ממעל. נהייה אחר מלנכוליזם, וודאי, אחרת מדוע אוהב כך את העצבות מרוממת הרוח שנושאים איתם שמיים אפורים וגשם עיקש, הן שש אני בסביבה המתאימה עצמה ומקלה על ההרגשה אחריה תר הנני בלא לאות. הסתיו מתיר לי להתמכר לעצב ומעצים את הרגשת הדכדוך, שלעולם לא אוכל להכחיש שהנני נהנה ממנה במידה מסוימת. ומדוע זה פעמים תר אני אחר סיבות בעטיים יכול אני להשאב ולהתמכר לדכאוני, הרי כשם שבכל דבר עולה בידי למצוא את השלילי, וודאי יכול אני באותה קלות אם לא ביתר קלות למצוא שבב אור אופטימי ויסוד חיובי. סיבה פשוטה לכך דומני, היכן הרומנטיות, הרגש המיוחד, העניין? וודאי אינם נמצאים בטוב, כמאמר הרמן הסה, החיים נעשים עשירים ומלבלבים רק משמתגלים הקרעים והסתירות שבהם. הרי החיים מכים בנו במלוא עוצמתם ומלוא כובדם בשעת עצב, וכאשר שמחה ועליצות עושות דרכן ושולטות במצב רוחנו שוב נדמה העולם קליל וחסר דבר מה. הן כל היצרים הגדולים, בעצבותם כרו יצירותיהם, כאב טהור עומד ביסוד עבודות האומנות, שהן שכלול החיים, הגדולות ביותר. אם שיריו של בודלר היו מלאי עליצות, הטרגדיות של שייקספיר נסוכות אופטימיות וסוף מעליליהם של אנה קארנינה, מאדאם בובארי וורתר הצעיר היה מאושר וסבלם היה זוכה לפתרון, כלום היו מפעימות יצירות אלו לבבותיהם של אנשים? מסופקני. בסיס היצירה, כאב, תיאור המשוררים של קירקגור, אנשים ששפתיהם מותקנות כך שכאב עובר דרכם ומתרגם למילים. כך כשם שאנשים נהנים מיצירה נסוכת עצב, כך ישנם האוהבים את הסתיו והחורף, ואני בניהם.   

הייתי מאושר? לא ייתכן, שכן נשימה הייתה באפי. השהות המנותקת בלונדון אומנם היטיבה עימי. אהבתי את העיר, על אפלוליותה המלנכולית, העצבות האפורה שבה שאפפה הכל בהרגשה פרדוקסלית של זיכוך ושמחה. לרגעים סברתי כי נדודי הגיעו לקיצם ומעתה תהיה לונדון משכני. אהבתי את הקור, הייתי בכוונה משתדל לחזור מהעבודה בלילות בשעה כה מאוחרת, כך שכבר יפציע השחר. רודנות השקט של עיר שטרם הקיצה רוויה אווירה של תכליתיות או רומנטיות. הייתי מהלך לאט בינות דימדומי השחר בהייד-פארק הקפוא ומוכה הקרה ומבצע במיומנות את מה שכיניתי "תרגולת לונדון" בה מחזיקים ביד אחד את הסיגריה בעוד שהשנייה מפשירה בתוך הכיס, ומחליפים בניהן דחופות. אכן, הגלות הקפואה בלונדון היטיבה עימי, ולא היה כל קשר בין האדם שהייתי באותו זמן לבין אותו שבר כלי רצוץ שהגיע לעיר חודשיים לפני כן. אך עם זאת, אין אני יכול להגיד כי הייתי מאושר, דומני כי מעודי לא הייתי מאושר באמת ובתמים. אין זה משנה כיצד התגלגלו העניינים, גם אם היה דבר אחד, הצלחה מסוימת, שהסב לי שמחה גדולה, תמיד היה דבר אחר שקינן באחורי מחשבתי והחתים בקלונו את אותה שמחה. כבר מזמן השלמתי עם העובדה כי לא ניתן להיות מאושר באמת ובתמים. כמו נידונתי לעד להטלטל במצב ביניים בין אושר מוחלט לסבל מוחלט, כאשר פעם אני קרב לזה ופעם לזה, אך לעולם לא מגיע לגמרי לאחד מהם, לעולם לא מאושר בתכלית או אומלל לגמרי. אך שני הקצוות לדעתי מסוכנים באותה מידה, פירוש שניהם כליון, מוות, סוף. לעולם לא אהיה מאושר באמת ובתמים, מה ערכו של הניסיון אם כך, איזה טעם יש בחיים שמטרתן היא כיבוש האושר, כאשר מטרה זו לעולם לא תתגשם. אך לא כך הם פני הדברים, הדרך ולא המטרה, הרצון, הכמיהה, התקווה, הוא המניע אותי, הוא תכלית החיים, לא ההתגשמות, אלא דווקא החלום. תקוות, חלומות, הם הדבר הנאצל ביותר, המימוש הוא זניח, ואף הרסני. העובדה שמעולם לא אבוא באמת על סיפוקי היא במובן מסוים הדבר המניע אותי להמשיך, ולו רק בכדי להתרפק על אותה הרגשה מובטחת של ניצחון גורף על אכזריותם של החיים. אם אכן הייתי מגיע למצב מושלם, אוטופיה, וודאי הייתי מת, מת כתוצאה מניוון, חוסר תנועה, שכן לא היו לחיי עוד תכלית וסיבה. בכל מאודי ונפשי יוצא ליבי אל לאורה, וזהו כוח העד המניע אותי, הכוח שתמיד הניע אותי, ברגע שבאה תאווה זו על סיפוקה, היא נגוזה ונעלמה, ושוב לא היה לי לשם מה להמשיך, לרצות, לפלל ולקוות. מותר האדם מן החיה הוא בנוכחות אינסטינקט נוסף, צורך נוסף על אלו של ביטחון, בריאות, אוכל וקרוביהם, צורך של מעבר, צורך בתכלית, באושר, צורך שאם עלי להשתייך לנביאי הזעם האפוקליפטים המבשרים את קץ האנושות אצביע עליו כגורם שיביא על האנושות את קיצה בבערה מטורפת וכיליון עצמי של רדיפה. קץ האנושות יהיה סיום עטור פאר, הדר ולהבות על מזבח כיבוש האושר הבלתי מושג של הצרכים הבסיסיים.

החיים אינם מושלמים, עטורי פגימות משוועת הם, אך בזה מתגלה כל יופיים והדרם, כל הקרעים והסתירות המתגלעים בהם, הם שעושים אותם עשירים ומלבלבים. המהות היא הרצון, התקווה לדבר טוב יותר, אין תכונה בסיסית יותר וחשובה יותר מאשר זו של אי-הסתפקות במה שיש, אסור לעולם לעצור, אסור להפסיק לחלום, כי קץ התקוות, קץ החלומות, משמעותם קץ המשמעות לחיים, משמעותם מוות. אין כאן חטא, זהו מטא-נרטיב. כמו כריש החייב להמשיך לשחות בכדי להזרים חמצן דרך זימיו, ולעולם אסור לו לעצור, כיוון שאז יטבע וימות. לעולם לא אחזיק בידי דבר מושלם, לעולם לא יהיה מצב הדברים אידיאלי, אך חלום, חלום הוא דבר מושלם, נהדר ונשגב, אין בו פגמים אין בו סתירות. ניתן להשליך זאת על תורת האידיאיות של אפלטון, כל דבר בר המציאות הוא בהכרח רק ורסיה, גירסה של אידיאה מושלמת שבהכרח אינה יכולה להתקיים במציאות, כי אם תתקיים האידיאה במציאות, הרי שכבר לא תהיה אידיאה אלא רק גרסה נוספת, שאינה מושלמת. ישנה אידיאה של חיים, ואליה אנו חותרים, אך החיים הינם רק גירסה של אותה אידיאה, מרובי פגמים וודאי שלא מושלמים, אך לעד אני חותר למימוש האידיאה, והמסע הזה, הוא המניע אותי, ומעניק תוכן לחיי.

באותו זמן, כחמישה חודשים ליום הגעתי ללונדון, החלו הסמים להמאיס עצמם עלי, מובן כי לא הייתי יכול להסתדר בלעדיהם אך היו ימים רבים שהייתי מוותר במיאוס על האפיפות המנותקת הבנלית, ומבכר לשמור על פיקחותי עד לרגע שבו ידחק בי הצורך עד לנקודת שבירה. הימים בהם השליטה בהכרתי הייתה נתונה לי בלעדית, הייתי חש כורח אקוטי למלא זמני בדבר מה, עיסוק, בכדי להפיג את השעמום שמעולם לא השגחתי בקיומו. טיול של בוקר יום ראשון בין מדפי הספריה הפך עד מהרה לתגרה.  מתוך המדפים התגרו בי כתיביהם המונומנטלים של נפילי המחשבה האנושית. קאנט הפליא בי עקצותיו, מלוות בשניניות חריפות של היגל, קילוסיו של דקארט וצחוקו של שפינוזה הבעירו בי חמתי. תוך דקות מצאו כל אותם חוצפנים את ספריהם מונחים לפני על שולחן בפאתי הספריה, ועם ערב נזנחו כולם, וידעתי, כי שוב לא אשוב לקרוא באף לא דבר נוסף ממדף ספרי הפילוסופיה.

“quid est veritas?” "מה היא האמת?"
איזו שאלה מגוחכת שאל עצמו האדם. "אמת", הנה לך מושג אבסטרקטי ועלום מאין כמוהו, איזה גיחוך, איזו עליבות יש בשאלה זו. חיפוש מתמיד אחר האמת הסופית, הא-פריורית,  הטרנסדנטלית, המוחלטת. בשלב מסוים חייב שהאדם ילאה מחיפושיו המעלים חרס ויכיר סוף-סוף באפשרות שייתכן ואין אמת כזו בנמצא. כה קרובה הייתה האנושות להוציא נשמתה בניסיון למצוא תשובה, אז שבפרפורי הגסיסה של אסכולות מגאלומניות, הן הרציונליזם הקוננטיננטלי והן האמפיריציזם הבריטי, (להוציא את דקארט בחיפושו אחר אמת אישית) פרפורי גסיסה שלא עלה אף בידי קאנט מלהושיע, קם סוף סוף אדם והעז לעלות על דל שפתיו קביעה נחרצת כי אין אמת, לא אמת קולקטיבית, לא אלוהים, לא מדע, לא פילוסופיה קלאסית, כל אלו אך ורק משעבדים את האדם, שיעבוד שסופו בהכרח מר ואכזר. לא לחינם מכנים את אותו פרדריך ניטשה “liberatores generis humanorum” - "משחרר הרוח האנושית".

אינדבדואל, איזו מילה נפלאה, משחררת, האמת היא אישית ותואמת רק את היחיד, פוסט-מודרניזם הוא השלב הבא של האנושות, המעבר, המהפך הבא. אלמלא המפחד של האנשים, פחד ילדותי כל-כך, ועם זאת פחד שנראה כנצחי, פחד שלעולם לא יגווע, פחד מהחופש. הכלא של הדת, הכלא של החברה, הכלא של האמון העיוור במדע, מסלק את כל התהיות, את נטל האחריות האישית, ומסלק את הפחד. האדם המציא את הפחד, הפחד מאלוהים, הפחד מאחרים, כדי שיכתיב את דרכיו, וידע כיצד עליו לנהוג. עכשיו פוחד האדם מלצאת את המערה ולגלות עולם ללא מורא, עולם חופשי, הפחד מאלוהים התחלף בפחד מהחופש, וערגה לנוחות המפנקת של אב כל-יכול מלמעלה. אמר זאת רסקולניקוב של דוסטויבסקי:" מפני ש... כן... הכול נתון בידי האדם, ואת הכל הוא שומט מידיו, רק בגלל הפחדנות... הרי זה מושכל ראשון... מעניין, ממה פוחדים האנשים יותר מכול? מפני צעד חדש, מפני מלה חדשה שלהם הם פוחדים יותר מכול...".  הכל טוב ויפה, עד שעומדים הדברים למבחן המציאות האכזרי, יפה דיבר רסקולניקוב, אך בסופו של דבר שב וחזר מניסיונו האמיץ להשתחרר כאשר זנבו מקופל בין רגליו הישר אל החיק המנוון של הפחד, השלים עם חוקי החברה, ויתרה מכך, עם הדת.

אז מה אפשר לעשות, האם המהפך הוא בר-המציאות, או שמא חלום מופרך? הרי לא ייתכן שאקום וארצח, ויהיה זה הרצח המוצדק ביותר בעיני שלי, עדיין יענישוני עליו, ואין מזה מנוס. השלמה עם המצב פירושה כניעה והסחפות אל תוך הפחד הקולקטיבי. כדברי מארא, "בני אדם לא היו מוותרים כל מלוא זכויותיהם הטבעיות ומצייתים לסדר החברתי אלמלא פסקה להם החברה גורל עדיף מן הגורל אשר ייעד להם הטבע", איזה גורל הוא זה?. כל שנותר לי לעשות הוא לנתק עצמי מעל החברה הפחדנית הנאלחה הזו במידת האפשר ולקוות שבעתיד, אולי יום אחד, יקום לו יורשו של זרתוסטרא, וינחל הצלחה מעל לזו שנפלה בחלקו של רבו. כל שנותר לי לעשות הוא לחיות לפי הנרטיב שלי עצמי ולהשתדל להיות נאמן לו, ולא להסחף אל תוך הפחד, להיות אמיץ אל מול החופש, ולהגן עליו בחירוף נפש עד כמה שרק אפשרי לי.

לא יכולתי לסבול את החברה סביבי, חברה של מספרים, מושגים ,אייקונים, ששכחה מזמן מהי באמת ועסוקה רק בנומרולוגיה של תוצאות שאספה על עצמה, רייטינג, כלכלה, סקרי דעת-קהל, ד.נ.א, הקוד הבינארי של המחשבים וכל אלה, מריאליזם גלשנו מבלי משים להיפר-ריאליזם. זנחנו מזמן את החיים עצמן למען תוצאותיהם הניתנות לכימות על גבי אתרי אינטרנט. הצרכנות שינתה את פניה, כבר לא קונים את החפצים, אלא קונים את הקנייה לשם הקנייה עצמה, העולם הפך כה אבסורדי ומגוחך, והחליאה אותי רק הדאגה שיום אחד אהיה כמו אותם עכברי-קניונים, העובדים קשה יותר בכדי שיהיה להם כסף בכדי לרכוש עזרים שיקלו על חיים ויפנו להם זמן, כך שיוכלו לעבוד אף יותר בכדי לרכוש עוד מוצרים שיפנו להם עוד זמן. כזה אבסורד. האם החיים של האדם כיום באמת טובים יותר מאלו של לפני מאות שנים, מסופקני, "עלייה ברמת החיים" איזה שקר גס, הם עתה פשוט מסובכים יותר, ואין בהם שום איכות נסתרת לעומת זמנים עברו, עם כל מה שהשתנה, כמעט כלום לא השתנה. הכל משתווה, התועלת שהביאה המהפכה התעשייתית שווה לנזק שגרמה, הממוצע האובייקטיבי נשאר זהה, החיים הגשמיים לא השתנו מבחינת רמתם ולו בקצת, אין אדם שיטען כי קל לו יותר בעידן המודרני.

ההכרות האלו, שהלכו ונעשו אוודנטיות יותר בלא נוכחות הסמים גרמו לו לאגורפוביה נוראית. יותר מכל הייתי רוצה לקרוא את אחד מספריו של קילגור טראוט, אם רק היו קיימים, כמו זה בו שואלת מתאבדת מרצון את המוציאה לפועל אם תפגוש במותה את בוראה שכן שאלה אליו בפיה:"בשביל מה, לעזאזל, יש בכלל אנשים?". הגבלתי את השעות בהן ביליתי מחוץ לדירתי או הבאר שבלט בבידודו לשעות מאוחרות בלבד, רחובות שטופי אור יום היו טאבו עבורי. הייתי משוטט ברחובות הריקים, מביט בשאט נפש בשיירי תרבות צריכה מטורפת נעולים ומוגפים. והלאה משם הרים גדולים, מוצקים וגבוהים עד בלי שאת, מסכמים במושגים של שחם ואשוחים נאנקים את האמת הסופית של יישיותי. הרחובות לא היו נעדרי נוכחות לגמרי, שיכורים מתנודדים ברחוב, מחפשים מקלט לאחר שהבארים נסגרו בשעה מוקדמת, היו תופעה ככל לא נדירה. חבורות צעירים משולחי רסן, מחפשים עניין או דבר מה שיוכלו להרוס או לגנוב, ואם אפשר את שניהם. והיו את אנשי הלילה, בריות בודדות הולכות בפרצופים חתומים, מתענגים על הלילה הלבן. אהבתי את אנשי הלילה, למרות שמעולם לא באתי בדברים אם אחד מציפורי הלילה הבודדות שהילכו ברחובות לונדון בשעות מאוחרות מפאת חשש לביטחוני, אך תמיד נראו אותם נוודים ליליים כתלושים מן המציאות של הרחובות בשעה שאור השמש מילא אותם. רבות דימיתי כי הם שותפים לי לסלידה והבוז מחיי היום המגוחכים כל-כך והאבסורדים, כאילו בהליכתם השקטה הם תומכים בי, ויחד אנו מתבדלים, ככת אקסצנטרית המסתגרת לעצמה ומבכרת חיי קומונה ליליים מבודדים.

באחד משיטוטי הליליים, נתקלתי פעם אחת במראה שהעציב אותי עד מאוד. בעודי יושב בשעה מאוחרת על ספסל בפאתי אחת הכיכרות, עברה על פני נערה צעירה בחיפוש נואש אחר מונית. היא הייתה אחת מהנערות היפות שפגשתי מעודי. הדבר הראשון שהעתיק את נשמתי היה מראה פניה, לאור פנסי הרחוב נראו אותן פנים כמסותתות כביד אמן, עורה בהיר וחלק כשלג בן יומו שרגל אדם טרם הספיקה להכתימו. עיניה בצבע טורקיז הידוע לקומץ יורדי ים ותיקים, כים רוגע לפני אחד הציקלונים הקשים יותר, עיניים כה עמוקות, בעלות כזו הבעה המזמינה אדם לטבוע בהם עד אובדן כל תחושה. מצחה עומד זקוף וגאה, שפתיה החשוקות באופן טבעי בוהקות בגוון ורדרד טבעי ומאחוריהן מציצות שיניים צחורות בלובן בוהק. שערה כהה ונדמה יותר כגלים מאשר קובץ שערות מחליק על כתפיה ומתבדר בקצב אחיד לכל אורכו. בנקל יכול אדם הרואה את פניה לטעות בסוברו שהוא מת ופניה הן פני מלאך הבא לקדמו אל שערי גן-עדן. כה יפות היו פניה, כה מלאות הבעה וחוכמה, לפי מראה פניה היה מחליט האמן הממוצע כי חיפושו בא אל קיצו והוא מצא את אשר חיפש כל חייו וכי כל יופי שיבוא אחריו ידהה ויחוויר לנוכח אור פניה של אותה יפיפייה שהילכה כעת לפני.

מבטי השני הוענק לגופה שדמה לפסל אלה יוונית יותר מאשר לאישה בשר ודם, קימורים כה חלקים ומושלמים, רגליים חטובות וחזה שדמה, כתאורו של המשורר גיום אפולינר לעכוז מלאכים, רגליה היו נתונות במכנסונים כה קצרים שנדמה שאם ימשכו ולו עוד מעט כלפי מעלה יציץ טבורה תחתיהם, חולצתה נתפרה באופן חסכני מפיסת בד זעומה ביותר שלא השאירה מקום רב לדימיון, כפות רגליה בנעלי עקב מאסיביות וכל הויית גופה זועקת אקסהביוניזם וחשפנות גובלת ברמז לפורנוגרפיה קלה. דבר מה היה בהילוכה שרמז כי משלימה היא עם לבושה זה בחוסר ברירה ומהעדר יכולת להילחם בדבר הגדול ממנה, בין אם היה זה האופן שבו התכנסה בעצמה בכפיפות גוו טבעית שפינתה את מקומה לנסיון זקיפות בכל פעם שנזכרה אותה יפיפייה פחדנית כי עליה לזקוף את גבה על-מנת לחשוף את חזה אל קהל לא ברור, ובין אם היה זה באופן שבו ניסתה ניסיון נואש למשוך את מכנסוניה כלפי מטה אך ללא הועיל כיוון שטווח תנועתם היה מוגבל לאזור חלציה בלבד.

ישבתי והבטתי בה, וניסתי לחשוב מדוע ספק אלה ספק בת-אדם זו נותנת עצמה במצב כזה של חוסר אונים חשוף ומדוע עליה להציג לראווה את גופה באופן כה מוקצן ובהמי משהו. תשובה לשאלתי לא אחרה לבוא, בשעה שצפיתי בה מנסה בלא הצלחה לעצור מונית, שמתי לב לצלקת קטנטנה וורדרדה שנמתחה מתחת לסנטרה של אותה בת-אלים. "היא קורבן" חשבתי לעצמי, קורבן כל-כך מסכן, קורבן של ירחוני אופנה ותרבות על אידיאלים מנופחים של יופי. הצלקת הזעירה וכמעט לא מורגשת הזו, ממררת לה את חייה בכל פעם שהיא מביטה במראה, והיא בכל מאודה מנסה לחפות על פגם מכוער זה בכל אמצעי שעולה על דעתה, אך אין לה תקווה. מושגי היופי הטרנסדנטלים לעולם לא יניחו לנפשה לשקוט, לעד היא תהיה מצולקת, פיזית ונפשית. קורבן כה מסכן.

חזרתי לדירתי וסיממתי נפשי עד שאבדה הכרתי. 

בבוקרו של יום אחד התקשרתי ללאורה.

"את עדיין חושבת עלי?" שאלתי עם כל הילדותיות שבי מתפרצת.

"אני כבר לא מכירה אותך, עבר כל-כך הרבה זמן, אני בטח כבר לא אזהה אותך" היא ענתה.

שיחה סתמית, סתמית מידי, ולבסוף היא נשברה ונעתרה לבקשתי האילמת.

"מה כל-כך רע לך, הרי לי נשמע כי יש לך חיים טובים, לא?" היא שאלה בהתרסה, אישרתי את דבריה.

"טוב" היא מילמלה "אני יודעת שזה הורג אותך, החיים הטובים האלו" היא סיימה השיחה והפסידה, אחרי הכל היא עדיין הכירה אותי יותר טוב מכל אדם אחר.

 

9-עירו של בודלר

מגג הבניין הגבוהה ביותר אני צופה על העיר השוקטת בדמדומי הבוקר ההולך ומבליח ממזרח מעל הבניינים הנמים. וכזו היא דרכן של ערים גדולות מסוגה של זו, גם בשעות הלילה הקטנות לא ישקטו, ומי ששלווה יבקש לו בהן, יאלץ להמתין לבוקר, לאותו אור נוגה חלוש שאין די בו בכדי לנער את העיר מתרדמתה הצעירה. בלא חמדה ובבחילה קלה חולשות עיני על הגגות הקירחים והרחובות הערומים, וזכרון מרוחק של ליל אמש מניעני להליט פני בידי בייאוש, פעם נוספת נפלתי שדוד. כדרכן בקודש של אלו השוקקות חיים, והטומנות בחובן מלוא חופניים זוהמה אנושית, גם זו, בישמה אותי, ולתוך שאונה נשאבתי, שיכור ואובד, וכשחיוך נסוך על פני הוללתי כל הליל ברחובותיה השוקקים, עד שנדמו, ועתה, אט אט נודם משהו גם בי. פחד לופת אותי בחזי, בראשי מנהל אני מלחמה אבודה מראש כנגד השמש המפציעה, שכן יפה יודע אני מחירו של יום המחרת, ומחיר זכרון ארועי הלילה ומחיר מבטה הכעור של העיר באור היום. כיצד נשאבתי לתוכה, חמדתי אותה בתקוות שווא לשקט רועש שימצא לי ביופיה, ומילות הפיוט ושהשכנוע הממוחזרות שדקלמתי באוזנה, כפי שעשיתי פעמים כה רבות, ובלבולה הרב בשעות הערב, עת תהתה העיר אם לקבלני אל זרועותיה ולהתמסר למגעי המיומן ברחובותיה. רבבות הפרצופים, כפרצוף אחד, אשר פיזמתי ופיזזתי בינות גופותיהם המתנועעים, ידרשו מחיר הבטחותי השיכורות, אך גופי רווי זוהמתה של העיר, ביזיון הרוח האנושית המדרדרת עד אפר, וקלוני שלי, ומבטי עתה נידון להיות מושפל לנוכח כל אותם פרצופים תוהים שבמהרה ישטפו את הרחובות ויתורו אחרי עיני החושקות מליל אמש, אך אלו מתו. ושוב, מבטי המתנצל, שכן דבר אחד ידעתי, בעלתי את העיר וידעתיה, ושוב לא אוכל לגעת מרצון בקימוריה ולכתת רגלי ברחובותיה, ושוב לא אוכל להתמסר אל מחמדיה הפרוסים לפני, עתה לפתע רווי כיעור וזיוף. והדרך קוראת לי, ומקל הנדודים בוער בידי בתקווה כוזבת, אל עיר אחרת שאת שמה לא אדע.

ביער בולון הקצתי לאחר לילה בו ידעתי נערה. בערבו של היום שקדם הילכתי ברחובותיו של הרובע הלטיני, פני חתומים וסטואים וארשת אורך רוח של זר אופפת חזותי. לראשונה הבחנתי בה עת צעדה מספר מטרים לפני באותו כיוון של הרחוב בו צעדתי אני בלא כל תכלית מסוימת. שערה השטני מתולתל וארוך גולש על כתפיה, חולצתה תכולה כהה עשויה בד בוהק גמיש הצמוד לגמרי לעורה, נאחז בכתף אחת ומותיר את השנייה חשופה אלמלא עטתה סביב צווארה כעין שביס אפרפר רקום. ישבנה הנפנה אלי מתוך גזרתה הדקה התנודד לקצב הליכתה בתוך חצאיתה השחורה שסופה נטוי באלכסון חושף ברגלה הימנית אך את מחצית שוקה בעוד שבשמאלית נגלית בירכה ומעליה טפח מבצבץ חליפות תחת הבד בקצב הליכתה. מעל לחצאית נקשרה כעין רשת בעלת שניצים הנתלים מעל ירכיה ורגליה, מהלכות במיומנות, נתונות באותן נעלי עקב דק מחודדות בקצותיהן שוודאי הומצאו על-ידי המוחות הסוטים ביותר של האינקוויזיציה. כאשר ראיתיה בשנית, שעונה על דלפקו הפונה אל הרחוב של בית-קפה משוחחת עם בחורה אחרת, ראיתי גם את עור פניה, חיוור ובוהק ביסודו עם מעטה ורדרד, ודאי מלאכותי, בפינות הלחיים. עינייה, תכולות וגדולות, מתחת לגבות בהירות מסותתות ומעל לאף סולד מנומש במקצת, ותחתיו, שפתיים צנועות משוחות אודם ארגמני בוהק וכמו רטוב.

כאשר חלפתי על פניה בבית הקפה, ידעתי לפי מבטה כי השגיחה בי עוד בפעם הראשונה שראיתיה, אך כמובן שלא יכולתי להסיק ממבטה דבר מעבר לכך. כשכל אוני ותאוותי אצורים בי מצאתי לעצמי ספסל בעברו השני של הרחוב, וריגלתי אחריה בתקווה שדיסקרטיותי לא תעמוד לי ודבר הריגול יתגלה. תקוותי לא איחרה להתממש, ומצדו השני של הכביש צפיתי בה קרבה אלי לאחר סדרה של מבטים חטופים והסתודדות נשית ילדותית עם חברתה. בפנייתה הבנתי את מבוקשה, אך הנחתי לה במבט תמה להבין כי אכן זר אני וכי אין צרפתית בפי או באוזני, לפיכך חיוותה באצבעותיה הפסוקות על פיה כמבקשת סיגריה.

האנגלית שבפיה הייתה רצוצה אך במצב יותר טוב מאשר הצרפתית שבפי, אך בכל זאת עלה בידי להבין כי היא הציעה להראות לי את עירה, והיא הצליחה להבין כי אני מצידי נעתרתי להצעתה. באופן כלל בלתי צפוי, עת השתעממנו בשתיקה בכיכר הבסטיליה, הבליח לפתע רעיון בתודעתה לצאת ממרכז העיר אל מקום מיוחד. גם הפעם העברנו את הדרך ברכבת בשתיקה. ביער בולון ישבנו למרגלות בית-סירות על האגם המזרחי הגדול, לא יכולנו להחליף בינינו ולו קומץ מילים המובנות לשנינו, אך במהרה היא התמסרה לי בטבעיות ובתשוקה, כמו דיקלמתי עתה באוזנה פואמה שלמה על אהבתי אותה, וכמו היה במשגל זה דבר מה מיסטי ויפה מעבר לתאוות הבשרים שלמעשה היה. בסיומו של דבר, נשקה לי בחיבה ונפנו לישון על שמיכה מעופשת שנמצאה לנו בפינת הביתן, ובעודי שכוב, בוהה בשמיים מוכתמי אורות העיר, ניסיתי במוחי לצקת בגוף השכוב לידי פרשנות. הוויתה  חיצוניותה, וסקס-אפיל מגרה של פאם-פאטל מגוחכת הם כל אמירתה לעולם. וכך בכדי שאדע אותה לא נזקקנו למילים שהיו מיותרות גם אם היינו מסוגלים להבין זה את זו, ולמעשה היה מצב שכזה מגבלה, שכן כל שרצתה להציע היה גופה המטופח והמוקפד. היא לא רצתה שיקבלוה בשל שיכלה ורגשותיה, אלא כל מהותה התרכז ביופייה המפתה. ניצחונה היה כאשר חדרתי אליה, ניצחון משאת נפשה של חיצוניות מצודדת, ואל נפש חסרת חשיבה של מישהי שלא ידעה מכאוב ודילמה מימיה למעט הפחד פן יחשבוה לנופלת ביופיה מאחרות.

בבוקר התעוררתי לבדי, והבנתי כי במשחק הכוחות הניטשאני שבנינו, זכתה היא בניצחון. ככלי שבור שילמתי לקופאית ועליתי אל גגו של מגדל מונטפארנס.

         

אל עירו של בודלר הגעתי בעקבותיו. מהלך חצי השנה של מגורים ארעיים, נופים חדשים לגמרי ופרצופים שכולם ככולם זרים לגמרי ביגרו נפשי, והיטבתי להבין יותר מבעבר את שמבקש אני, לא במרגוע רציתי, והפסטורליה כילתה אותי בשעמום מהר מכפי שציפיתי, לא ביופי נושן עטור הדרת עבר ובניניים מרטיטי לבב בעצם קיומם מאות ואלפי שנים, לא תרבויות זרות הן שירגשו אותי לאורך זמן. בתוך תוכי ידעתי, כי אבקש קונפליקטים, אבקש את השילוב המושלם בין חיי טוהר זוהר לזוהמה מבחילה, רומנטיות אינקץ הקמה ועולה מתוך רחובות מזוהמים מבהיקים ביופיים, חיים שלמראית עין טובים ונקיים מרבב הם, אך המשכיל להביט בהם יראה כמה תועבה וכיעור ממלאים אותם מבפנים, מקום בו תחת חיוכיהם של האנשים יסתתר לב רע ואכזר, וסובל. וכך, לא היה כל ערך לכל מקום בו ביקרתי שכן תמיד ידעתי כי יעד סופי לי, המקום בו יהדהדו צעדיו השיכורים והמסוממים של גדול משוררי תבל בעיני שלי, מקום בו צמחו פרחי הרע והספלין שלט בכיפה, המקום בו השכיל הפייטן האהוב עלי ביותר, על מילותיו הנשגבות, לתאר את הכיעור והזוהמה ביופי כה גדול, תמיד ידעתי כי אגיע אל עירו של בודלר. 

מה היא תרבותם של אנשי העיר? בבוקרו האפלולי של היום שקדם לעוזבי את פריז נסעתי ברכבת התחתית. ערב רב של אנשים מילא את הקרון הצפוף ומקום כך שנאלצתי לעמוד. באחת התחנות עלה עלם צעיר וגיטרה בידו. עוד בטרם נסגרו דלתות הקרון אחריו פצח הלז בניגון ושירה ברוכי כישרון לא מבוטל. הצלילים מילאו את הקרון, ואני, אף שלא הבנתי את שפת השירה שאבתי עונג רב מן המוזיקה. אך כאשר נשאתי עיני סביב ובחנתי את הבריות האחרות בקרון, אף לא אחד מהם זולתי הישיר מבט אל הנגן הצעיר שמיד הבנתי כי מבקש הוא להרוויח לחמו בכישרונו, לא הישירו מבט אליו כמבקשים לא להנות מנגינתו שהפכה בעיני את הנסיעה ברכבת לפחות עגמומית ומשעממת. הגדיל לעשות אף גבר בחליפת עסקים שישב בסמוך לנגן שכיסה אוזניו בידיו. מכל יושבי הקרון, למרות שמעות בודדות היו לי בכדי לכלכל חיי בימים הקרובים, הייתי אני היחידי שהשלכתי מטבעות את כוסו של הנגן. ובהולכי במנהרות התחנה, תהיתי כיצד זה מתכחשים בכוח האנשים בעיר זו ליופי מלבב שכזה מנגינתו של בן עירם, וכיצד זה מסרבים הם לזכותו בתרומה פעוטה כמתבקש על נסיונו לשובב יומם או אפילו רק נסיעתם, ולו רק מתוך טוב לב ורחמים נכמרים אם לא מתוך הכרת תודה על נגינתו. תשובה מסוימת הזדמנה לי בהמשך המנהרה כאשר קבצן מוזנח, מוטל על שמיכה מרופטת ביקש גם הוא נדבה וכל המוסיקה שזימן הייתה שקשוק המטבעות בכוסו. מבטן של הבריות אל אותו קבצן לא נבדל במרובה ממבטן אל הנגן הצעיר. או אז הבנתי, כה כרוכים אנשי העיר אודות היופי, פאר האסתטיקה, תרבות נעלה של גינונים מלוטשים וקימורים מחוטבים ומוקפדים, אומנות ברוכת כישרון ושנינות. ובבקשם כל זה, יסלדו מן המכוער, מזה הלוקה בחוסר אסתטיקה, זה שהיו מבכרים לא לחזות בדמותו כמו היה הרוע בהתגלמותו, כמו איים על יופיים שלהם ואותה תרבות נעלה של תחכום ועידון. אך בסלידתם מן המכוער והרע, מאבדם הם גם את היפה והטוב, שכן חד הם, ולא יימצא לך אחד בלא השני, ובהעדרם נידונו האנשים ברכבת התחתית למפלה, שכן נידונו ולו רק בעיני שלי, למזויפים. 

רגש שותפות דרך אינו יכול להוות כל דרך בעבורי, זאת הבנתי. תרבות, לאומיות, דתות וכן המרקסיזם, לא יכולה להימצא מילה נוראית יותר מאחדות כדרך חיים, וכן לא תימצא מילה שבעיטה נגרם יותר סבל אנושי מזאת. אדם המקבל עליו עולה של אידיאולוגיה, עול דת מוכתבת, תרבות מעוצבת, ובמלים אחרות, חיי קבוצה כלשהי, קטנה או גדולה, גוזל מעצמו חירותו. כורך על האדם בקבוצה שמידת השפעתו על חייו שלו תקטן, ודבקותו בלויאליות לקבוצה תניענו לבסוף לאהד כל שמץ של אותנטיות וספונטאניות שבו, וכן סופו שיבקש בהכרה והעירסול שתספק הקבוצה עד שיגרר לכדי מעשים נלוזים למען שימור אותו אידיאל היוצא כדרכם של אלו מפרופורציותיו ורעיונו הטהור המקורי. התחלואות והפשעים הגדולים ביותר של האנושות נעשו בשם ההשתייכות . אידיאולוגיה כלאומיות כדת הינם לעולם גזענות ושנאת חינם. האדם נחרד מן הצורך לעשות את בחירותיו שלו ומתפתה לחיקו המאיין של הזולת המוכר לו אשליה של בטחון וחופש. מדינה, תרבות ואידיאולוגיה חומסות את חירותו של האדם דווקא תוך שימוש בטוענה של מימושה עד תום. הן דורשות מן האדם התמסרות של פעולה באורח מוכתב, ומפעילות עליו מנגנונים המשכנעים אותו, תוך ניצול פחדו הקיומי, כי מעשיו הם הנכונים בתכלית וכי אותה אידיאולוגיה, תרבות, לאומיות או דת הן הדרך הנכונה ביותר בעבורו ובהן הוא יכול למצוא את האמת שאותה יבקש. דווקא האידיאליסטים הגדולים ביותר הם הפחדנים החלשים, המתמכרים לרעיון והופכים כה תלויים בו, במשמעות שיספק, שבשמו הם מוכנים לבצע כל פשע וכל תועבה ולו שישתמר מושג זה שהפך להוויתם כנכון. לא פלא אם כך שדווקא המדינות שקמו על יסוד האידיאולוגיות הגדולות ביותר הפכו למחרידות ביותר בתולדות האנושות. לא פלא שמרבית המלחמות וכך גם מרבית המיתות הבלתי טבעיות בהיסטוריה האנושית נעשו בשם דת כלשהי. האינקוויזיציה והשואה וכל רצח עם ומלחמה נעשו כולם בשם רעיונות שאכלו אל תוכם אנשים שנחרדו מן הצורך לחשוב לבדם. כך גם האנשים ברכבת התחתית שנחרדו מן הנגן הצעיר, בשם אידילית תרבות האסתטיקה, היופי והחיים הטובים הצרפתית נמנעו מלהושיט עזרה מוניטרית לצעיר, וגם נמנעו מהיופי של כישרונו דווקא בגלל דבקותם ביופי והאסתטיקה. כגורל כל האידיאולוגיות, גם זה אוכלת עצמה ודינה שתביא בעצמה לקריסה ואיבוד כל הערכים שבשמה קמה.    

10

לעד יהיה מקולל הנווד. למן הפעם הראשונה בה יבחר האדם לנוס על נפשו לנוכח סכנה הצובאת עליו, הוא דן עצמו לשוב ולעשות כן פעם אחר פעם. מי שבורח פעם אחת, לעולם לא יפסיק לברוח, והפליט, לעולם לא ימצא לו בית, שכן הבית שאבד לו לעולם יפסיק לרדפו. בכל מקום אליו הגעתי, מוכה סנוורי יופייה וייחודה של כל עיר ועיר, מפעלי הפאר של תרבותה של אירופה, עלתה פעם אחר פעם התהייה נסוכת התקווה, אולי כאן ימצא לי מבוקשי, אותו רעב נעלם ובלתי מובחן, ואולי כאן עשוי אני להתאהב במקום ובאנשיו, ואולי כאן אתן מנוח לרגלי רוויות לאות נדודים. אך לאחר חצי שנה בה לא זיכיתי אף מקום אליו הגעתי ביותר ממספר שבועות של נוכחות, כבר למדתי היטב, אוכל גם אוכל להתפעם למראה יופייה של עיר או מקום, להספג באווירתו ולהתאהב באנשי המקום, אך לעולם לא אוכל לעצור באף לא אחד מן המקומות הקסומים הללו, ויפה ומושך כשיהיה, לעולם לא יוכל מקום לשחררני את עול הנווד שקיבלתי על עצמי, משנטשתי את מולדתי.

כאלו הם חיי הנדודים, ומשום מה כה רוויי רגש הם ותהפוכות הלב על הדרכים כה רבות וקיצוניות בתחושת חיים הולכת וגברה עם נקוף הימים בהם נתון אני לחסדי הנהגים. בלא מדינה, בלא חברה שאהיה לחלק ממנה שוב לא הייתי כפוף לדבר. חסר מרות לעיקרון השוויון של העולם המערבי לא הייתי שווה לאף אדם, וכך הייתי כל כולי עצמי, חופשי וספונטאני, בלא השפעה זרה ובלא אחריות.

משחסר האדם בית, חסר מכרים, וכך חסר הוא פרצוף, ובחלל זה יכול הוא לנטוע כל שיבקש, בדותות כאמיתות תמימות. נע ונד, מלקט רגע רגע סיפוריו, סיפורי אומץ ורוב פלא בדרכים ובה בעת מטביע חותמו עד מלוא המיצוי על אותם אנשים שימלאו וימלא אך יום-יומיים אם לא מחצית השעה מחייהם וחייו, וכך אם זה כלל משנה אם שקר או אמת בפיו, אם דעותיו כנות או לאו, שכן בנסיעה אחת בלבד או בלילה אחד של אירוח בהם חופפים צמד חיים, כל שיש הוא המילים הנאמרות ואף לא דבר הקיים מאחוריהן לבד מהגיגיהם של בני השיח. כנות במילים היא השתעבדות אל הזולת, שכן כך היה רוצה שאפעל בבואי לגלות לו מגילות לבבי, את חופשי האדם גוזל בדורשו ממני אמת. בהעדר האפשרות לשוב אל אותה מכונית שברגע זה נטשתי, או לשוב ולפגוש אותו עמית נווד או לסוב על עקבותי אל הבית בעיר ויושביו שאירחוני ללילה, כך לא יוותר מקום לחרטות או תהיות על דרכי, שכן לא נותר מקום לתיקון. שקרי או האמת שבפי, הדברים שבחרתי לבטא ואלו שהצנעתי, העצות והתוכחות וכן ההאזנה, כתמונה מוגמרת של נגיעה בחיי אדם אחר, כמתן תרומתי בלישת הבצק בו יאפה לחמו עם רדת שרעפיו עת ליל. בחוסר שם ובמקום שאת שמו לא אדע, הרגש נתון לתהפוכותיו הגדולות והקיצוניות ביותר, והוא משתולל חופשי. בצומת כזה או אחר, בבית של אדם או בכיכרה של עיר, כמו נחלקים חי הנווד למאות חיים קטנים בני שעה עד יומיים, בו יכול הוא להגיד ולדמיין כי הוא כל דבר, ואלפי עברים אפשריים לו ופניו מועדות לאלפי מקומות שונים שיצפון לו המחר, אפילו האנשים שזנח מאחור, יכולים להיות עתה באלפי מקומות ולעשות אלפי דברים שונים, ומשנשללה מהנווד הידיעה, חופשי הוא לבדות כל העולה על ליבו. וכך מתעצם רגש החיים בנדודים, כמאפשר ביתר קלות לחזות באופיים של החיים ככללותם, חסרי פניות ופרוצים לכל עבר, חופשיים למוחו של האדם, שייתן בהם תוכנם.

עם שחר, לפתע מבין אני כי החדר עודנו זר ובעוד הניכור המתעמעם של הרהיטים עוד שריר, ראשי ההלום ותכולת החדר סובבים סביבי, ומתוך זיכרון השיכר, הגעגועים וחוסר הסיפוק המכבידים על ראשי, עולה ובאה, החלטה, זאת שהתקבלה פעמים כה רבות בעבר, אין לי המקום ולא לו אני, ושוב גם אם אבקש בזאת, אין חיי סטטיים, אלא חיי נווד, ולציווי זה שביקשתי לי עלי לציית. דרכיו של גולדמונד דרכי ושוב כמעט ואינני זוכר את נרקיס, מרחבים אינסופיים קוראים בשמי כשם שאין הם כלל מודעים, כי קיים הנני בתוכם.

וכך, אני, בבגדים שעלי והמחשבות בראשי, מזכה במבט חתום ומנומס ומספר מילות תודה ופרידה את האנשים ששוב לעולם לא ייקחו עוד חלק בחיי, ועוד רגע אהיה עבורם זכרון עמום, ובעוד יום כבר לא יוכלו לזהותני מתוך קהל, או שייתכן כי צרבתי חותמי על רשתית עינייהם, אך אין דבר בכך עבורי. וכבר משרך אני רגלי בדרך ההופכת אט אט פחות מוכרת והשמש המפציעה צובעת גבי בסגול וכתום.

עם אלו שהשכילו לדבר שפתי אני חולק את הדרך, עם השאר דרכינו נפרדות אך אחלוק עימם מסע. טוב ליבם של זרים או שמא בדידות אך וודאי שלעולם לא אדע בוודאות מדוע יעצרו מכוניתם או ישכנו אותי בביתם, ואולי זה משום שמרבית האנשים חושבים בליבם כי לא יימצא אלטרואיזם טהור בעולם אך אינם מסכימים לקבל עובדה זאת. אנשים עסוקים בשיחות תפלות וסיפורים הנושאים בתוחלת הסתמית של העלאת קרנם שלהם ומולדתם/עירם/ביתם/ילדיהם..., אולי פטריוטיות ואהבת המולדת, אהבת עירך וביתך ואהבת צאצאיו של האדם נובעים אך מן הפחד לקום ולעזוב ולהכיר בכך שאין זו הארץ או העיר הנפלאה בעולם, אין ביתם כה מושלם ואין ילדיהם המוצלחים ביותר, או מתוך ההכרה כי עם זאת אין מקום נפלאים מהם. סיפורים מרגשים ונופלים על אוזנים אגוצנטריות או סתם לא אכפתיות או ההוגות בדברים מרוחקים מכאן. בדרך, אנשים החיים לשם החיים ואף לא דבר אחד מעבר, כך זה נדמה, שכן לנוכח חייהם וסיפוריהם, נדמה כי אין באמת דבר בעל תוחלת ומשמעות גורפת.

הילוכי נחוש אך נטול מטרה ברחובה המרכזי של מטרופולין ענקית. סביבי המון אדם שוצף וגועש, ברגע אחד חולפים על פני עשרות אנשים. עוד מימי ילדותי הנדסתי לעצמי שעשוע חביב של ניחוש כיד הדמיון הטובה בתהייה על קנקנם של אנשים אקראיים הנקרים על דרכי. בין אם זה לנסות ולנסח בראשי ביוגרפיות של זרים לידי שאינם חושדים בעיסוקי בהם או המצאת המשפט שעובר בראשם ברגע שהם חולפים על פני. ערך אחד נוסף ימצא למשחקי זה מלבד השעשוע שבו, והוא הכרה המתגנבת פתי שמוקף אני אינסוף ביוגרפיות, תולדות, חיים, רגשותיהם ומחשבותיהם אנשים, וכל בריה החולפת על פני ברחוב הסואן או יושבת מולי באוטובוס הרי היא עולם ומלואו, ממש כמוני. המשחק מספק הכרה כי כמוני יש עוד מיליארדים, ולא רק אני בר-חיים הנני, אלא כל האנושות, כולה חיים שלמים של מיליארדי נפשות. ומה בכך? הרי עלול אני לאור הכרה זו להבין כי בטל ומבוטל הנני, וכי אפר ועפר אני, גרגר חול בלא כל חשיבות אל מול אינסוף אנושות זו. אך לא כך הדבר, שכן כל אותם מאות אנשים החולפים עצה על פני, כפרט מתוך כלל, הרי ודאי חסרי חשיבות הם, אך בעיני כל אחד מהם, חשיבות אינסוף מיוחסת לעצמו. בחוף הים חסר כל גרגר חול חשיבות כלשהי לבד היותו חלק מהחול אשר על שפת הים, אך בעיני כל אחד ואחד דבר מה הינו. אומנם מבחינה אובייקטיבית אין חשיבות של כל אחד מן אותם אנשים עולה על של אחר ובתוך הכלל כולם בטלים, אך מי הוא זה האובייקטיבי שיביט כך? הרי יביט כל אחד מהם ממבטו שלו על הרחוב, וכך, כאשר מביט אני על הרחוב, אחד מאלפי אנשים, חשיבות אינסוף לי. בסובייקט אמצע עצמי, שכן באובייקטיבי אבדתי כליל והתבטלתי.  

מעט טוב לב של גבר חף מריגושים ומשפחתו ונערה צעירה כבת חמש-עשרה המגניבה אלי מבטים דרך המראה, ומאחורי הסיבוב, נגלת לעיני העיר בה אעמוד במהרה מעל גשרון, צופה אל הסירות הקטנות היפיפיות ונסוכות הנוסטלגיה והאקזוטיות המשייטות בתעלה תחתי, ואחכך בדעתי מדוע לא אצטרף אל גוסטאב פון אשנבאך בדרכו ומעשיו במקום זה ממש, ושוב אותה תשובה על אותה שאלה שנשאלה לא פעם ולא פעם, ועונה אני לעצמי כי עוד דברים רבים נותרו לי לעשות בטרם אחתום את ניצחוני על החיים. אך עיר זו, כחזון אפוקליפטי, אינה נדמית כהגיונית, אם לא היה מציפה אותו ערב רב של אנשים מכל קצוות תבל, אם לא הייתה בלויה ומתפוררת ומימיה עכורים ונפשה פרוצה אל כל רוחות העולם המנשבות מן המערב, אולי הייתה הגיונית, אם האנשים בה היו נולדים לפני מאות שנים, אולי. ולא בכדי עתידה להעלם, אטלאנטיס המודרנית במהרה תהפוך זכרון רומנטי לעולם שמרגע ששקע במצולות של הדבר שעשהו כה מושך, לא יהיה יפה ממנו.

זקן חביב, שמכיר את הארצו מכל עבר, ויודע עליה אף יותר, אך זקנתו מכבידה עליו בתמימותה, כשמירב דרכו כבר מאחורי, כל שיכול הוא לעשות הוא להביט לאחרו על כברת הדרך שגמע ועל אינסוף הדברים שידע, ורק יוכל הוא לקונן על דלותם. הארץ והמקומות הרצים מעבר לשמשת המכונית מדקלמים בראשי את המילים אודות חייה ומותה של הגבירה הנושאת את שם אהובתי, וכמובן זו השנייה נושאת בעבורי מילים נשגבות אלו, ויופיין העילאי ביותר של השורות מתגלם באותה הרגשה כי אם לא היה פטררקא כותבן, הייתי עושה זאת אני. מכוניתו העתיקה של הזקן מובילה אותי אל שעמומה של העיר בה יצק האנגלי שהיטיב יותר מכל לשלוט בשפתו את הסיפור שאילמלא נכתב וודאי היה שונה כיום מושג האהבה על שפתיהם של האנשים, אך העיר הזו שדמיון ננסכה בפיוט ויופי כה רבים, משעממת עד טירוף ואני נוטש אותו במהרה מאוכזב כילד קטן על העדר קרבות הסיף ברחובות ודיקלומי פיוטי אהבים תחת מרפסות. ממילא אכיר באהבה כשפי שראה אותה שייקספיר.

קצין הצבא האוספני אל מכוניתו, כל הוויתו מבקשת להראות כמה עטור כבוד הוא במדיו ופועלו, חשיבות ועשייה על שפתיו אבל מעולם לא ידע הוא וגם לא יידע מלחמה, אך כמיטב מורשתה של ארצו, הוא נכון אליה בכל ליבו הפרברטי וחסר ההבנה של אלו שבחייהם נאלצו לכוון נשק ואצבען על ההדק לקחה חיים. הקשיש במסעדה זולה מתגנב אל אוזני בקולו הנישא מעבר לגבי. ערב נסיעתו הרחק מכאן הוא מבקש להיות חכם ושנון אך הצעירים הישובים סביבו ומשווים למבטם עניין ויראת כבוד בסך הכל מביטים באיש שאהבו קמל ומתאיין תחת כרונולגיה של חוסר תוחלת וסניליות הנותנת אותותיה. בחוץ מהדהדים מונומנטלית צעדיו של הפרנואידים והחולניים של זה ששאף להיות אינדיאני במרכז אירופה. הבחורה המספקת לי מקום להניח את ראשי במיטתה, מבקשת אהבה, כזו שסופרה בארצה והניעה את אותו ורתר להשרף באש אהבתו, במקום בו גם נתפתה פאוסט למפיסטו.

מהארץ הצוננת באווירה ובלבבות אנשיה, המקום אליו נס זה שנקרע בין חיי האומן הנווד לזה של איש הקודש, זה שמילות דמיונו ביארו את ניטשה, מסיעני ירא שמיים מלא אהבה ושמחה, שאינו מבקש דבר, מלבד אהבת האל, כך לפחות הוא אומר לעצמו. בתוך ארצו של האדון הבדלן של הזכרון, הבחור הצעיר במכונית החבוטה האוספת אותי ממרכז עיר סואנת משכיח או טובע כליל בחייו, עם סמים, והוא נדיב דיו לשתף אותי בבריחתו, ואין הוא מכיר את שכניו ומבכר לא להתוודע אליהם, שכן מסוכנים הם להרגליו הנרקוטיים והסם הוא חבר טוב יותר משיוכלו כל האנשים ברחובו להיות. אני מדרים אל עבר הים בחברת גבר שטוף זימה, חולה מין וחי חיי פנטזיה דרך סרטים ומבקש להתפאר בהישגי הגברים מעל המסך כמו היו השגיו שלו. בארץ של עושר משמים משרך אני רגלי בדיונות עד להגיעני אל החוף וקבוצת אנשים שבגדי הים שלהם לא זכו בכבוד של המגע עם עורם, הם יבקשו להם חופש. בהמשך החוף, יבקשו ההדוניסטים יום של שמש שוזפת, מלח ים וחול וגופות מתנועעים על רקע רוב עושר חסר אושר. תחנות רוח עתיקות בשדות המוריקים לצידי הדרך מניעות אותי בבנאליות לתהות אם על אלו שהן אני חוזה התרסק רומחו של הדון רווי ההזיות. זוג המהגרים בטוב ליבם שמציע לי לינה לאחר נסיעה ארוכה מבקשים לישון בשקט בלא דאגות, ובידיעה כי בעולם טרוף זה שלהם, אין כל רבב על ידיהם. עם שני הגברים שחלקו עימי את הדרך אני מעביר כמיטב המלצתו של האדם שהעיר אליה מועדות פנינו מילאה בדידות נפלאה, וכך אין אני מגלה התחשבות בשני הגברים המבקשים פרנסה טובה בלא מאמץ מיותר ובלא תחושת הניצול, ואיני מדבר, למען לא אגמור כאוסקר ווילד או הדג. ואל מחוז חפצי, המקום שממנו אל המקום בו פתחתי במסעי נמתחת המונומנטליות של הרומן הגדול ביותר בהיסטוריה שנכתב בשתי המקומות, יום אחד שנכתב במאות עמודים לאורך שנים ועל גבי ארצות. אישה מלאה בכנות וטוב לב מעבירה את הדרך עימי בשתיקה, רק לנוכח שתיקתי שלי, אך לא בהעדר חיוך.

ולעת ערב, כשבעיר האחרונה אני עולה על משכבי שכרגיל עתיד להיות זמני, וכל אותם עשרות פרצופים וענקי מילים של יופי שאת מחוזותיהם ידעתי עדיין מהדהדים מזכרוני, כשכל אחד מהם הבין דבר מה או ביקש דבר מה, מי אני? אני הוא זה, שלרגע היה חלק מחייהם של כל אלו, ועתה כותב אותם כפי שמבינות עיני ומבין עטי על המחברת. 

משעולי נכר בלבד יודעות רגלי וזמן עבר למן הפעם האחרונה בה שירכתי צעדי במקום שידעתיו לפנים מכן. לא פעם סבלתי, לא פעם שטפני גשם וכל שביקשתי בלילה בו נאלצתי לישון תחת כיפת השמיים זו מיטתי שנטשתי, לא פעם איכלוני עד שיגעון כל תהפוכות הרגש הקיצוניות, אך לא נשברתי. כל כרך או כפר מנצנץ באפלת הליל טומן בחובו אוצר בלתי ידוע הממתין להתגלות, דבר מה נסתר וטמיר אך עם זאת ידוע ומובחן, מקום להשליך יהביי בתקווה ולשוב ולצאתו מלא ורווי עושרו וייחודו של כל מקום ומקום, אך עם זאת, מרוקן ודואב כשם שהייתי משבאתי בשעריו בראשית. עוד עם השמע היבחה הצורמת של מגע גלגלי המטוס על המסלול ידעתי כי לא אמצא באף מקום את שאבקש, אך עם זאת ידעתי כי עלי לחפש, חירותו של הנווד הכבול בארעיותו מילאני במלוא משקלה של החתירה אל הלא מושג, אל השלמות והשקט, מן האבסורד זכיתי בחופש, החופש בחיי כמתגלם באותה אפשרות בלתי נדלית לבוא ברחובות עיר זו או אחרת או כפר כזה או אחר אינקוגינטו, ולצאת אלמוני כשם שבאתי, לא משפיע ולא מושפע אלא ברגע אחד, נצחי כשם שהוא זניח. ואין החירות שבאבסורד מתגלמת יפה יותר ובאופן מלא יותר מאשר בחיי הנווד חסר האחריות כשם שהוא חסר בית.

ההגיון והתבונה לא היוו כל משקל בשרטטי על ליבי ציפיותי מכל מקום אליו הגעתי, ומבלי היותני מודע, ידעתי בלא להודות בכך, כי חיפשתיה, בין ערב רב הפרצופים הזרים לחלוטין ללא ספק, פרצוף אחד חיפשתי תמיד, ואולי ואולי, תהה היא שם, בכרך המנצנץ במרחק. שכן תהיית תקווה הייתה בי מבערת, ומרחק אלפי מילין, ראשי תמיד היה נתון, אל אחת שנטשתי מאחור, והשאלה, האם אותי היא עוד זוכרת?.

11

יום אחד אשוב אליך. עונות ושנים יחלפו, תקדם השמש השוקעת פני ותרדוף גבי, באוויר לוהט נטול רוח ייזע גופי וירעד זה גם בחולי רצוץ תחת זלעפות בליל חורף צפוני. שבילים וכבישים אדע, וכמוהם אנשים, לעולם לא יחזרו על עצמם, ומשהיה אחד בעקביי שוב אביט בו אך בחריטות בזכרוני שמצא הלה לנכון להשתכן בהן. ערים ונשים אדע ואוהב, ובלא כל נקיפות על ליבי אותירן נמות בבטחה עת אצא לי שוב אל דרכי. ייאוש יאכל בי, ושמחה עילאית אדע, ולעולם לא יהיה אחד מאלו שלם באמת ובתמים. ומקץ כל אלו, אשוב אלייך, לביתי שנטשתי.

וגופי לפנייך, צלקות וקעקועים יעטרו בעורו, ופעמים לא ניתן לדעת מה הוא מה, איזה אות זיכרון וסמל ניתן לי ומה ביקשתי לעצמי. בעיניי, עיניי אדם צעיר שזקן בטרם עת תחת אורחות הלך בן בלי בית שלא ייקראו חיים אך לא יהיה דבר ראוי יותר להקרא כך, בעיניי, כבויות כמעה ועייפות, עיניים אלו שכרעו תחת מראות עולם ומלואו ולא יכלו עוד להכיל עוד דבר נוסף אחד, לא נוף, או בניין, שום לא פנים יפות ולא עוד בית זר ואף לא עמד עומד כוחן להביט שוב במראה, עיניים חסרות כמעה שמחה ותום שלפנים ראית בהן, חסרות אותה סקרנות ותאווה, אותה ציפייה לחיים שישטפו אותן בהילוכם המרהיב שתמיד ידענו נמצא אי שם מעבר לגבעות עליהן השקפנו יחדיו תחת השקיעה ההררית שלבסוף הפכה מאוסה. בעייני אספר לך כי שנה בי הכל, ושוב איני אותו אדם, וכרגליי שנתחזקו תחת משא המרחקים ותרמילי הכבד, כגופי שכחש ועורי שהשחים באור שמש ארצות אחרות, כך, גם לבבי אינו אותו הלב וכל דבר שמצאת בו לפנים שוב אינו שם עוד, ועת יתעצב עלייך לבבך, וכל חדוות הציפייה לבואי תהפוך כגורלה של כל תקווה תוגה מקוננת, ועת תאמרי להפנות מעליי המביט בך כמו לא ראיתיך מעולם לפנים. אז יקווה בזווית פי חיוך, קטן ומסויג, מלנכולי במידת מה כחיוכו של אדם כלוא שאיכל הייאוש בשפיותו ועתה שימחתו היא שמחת המטורף. ואז אספר לך, יפתי, אספר לך בגופי הרועד כמו שרעד לפני שנים כאשר נשקתי לך , כמו רעד שנים לפנים כאשר מעלייך נפרדתי, בגופי הרועד אספר לך כי בכל עיר וכפר, בכל משעול ויער קודר, בכל אדם שנקרא בדרכי, בכל אישה המתמסרת לידיי החומדות, בכל, היית את לצידי, ומעולם, מעולם לא חדלתי מלזכרך, מעולם לא חדלתי להגות בך, מעולם לא חדלתי לאהבך. נתין תבל והארצות הייתי, נווד חסר כל בו ישלטו הרוחות, לחזי התובע יופי וקיבתי התובעת מזונה נשמעתי בלבד, אך גם אז, הייתי אני רכושך, הייתי אני עבדך, הייתי אני הוא שבכל עת ובכל מקום, בכל זמן ובכל דרך בה הלכתי, תמיד נשאתי זכרונך עימי ותמיד אהבתיך. וביום בו אשוב, תדעי ותזכרי מילותיי שאמרתי, כי אשוב בעבורך, רק בעבורך.