ואז היא הייתה

ואז היא הייתה, כמו להשליך ענף למדורה ולצפות בו. לראות את האש מלחכת בו, כיצד הוא פתע מתלקח והלהבות כבר אוחזות בו, ומוקדים אדומים-לוהטים כבר ניבטים מתוכו פנימה. ואז, לאט לאט הוא מתפרק ונשבר לחלקים, והאש מכלה בו, ובסופו שכל שיוותר ממנו הוא צמד קצוות חרוכים ואפר שנבלע בבערה ונעלם. כך, מבלי להעתיק את עיניי ממנה, צפיתי בה גוועת, צפיתי בה, יוקדת ובוערת, צפיתי בה הופכת לאפר, ונעלמת מחיי. ואז, הבטתי להרף קט למקום אחר, וכשהשבתי את מבטי, היא כבר לא הייתה שם.

"מה קורה איתה היום?" שאל אותי פלוני לפי זמן מה ואת משיכת כתפיי הנרגנת הקדימה-דגדגה על לשוני שאלה, למי משתיהן הוא מתכוון. כי הייתה היא האחת, גוועה ונעלמה ונעשתה לאפר ואיני יודע היכן היא כיום, וכיצד נראות עינייה, ומהוא טעמה, ומגע שדייה, איני יודע היכן היא כיום. אך תהה השנייה, ואיני יודע מתי נפרדו דרכיהן, אותה עודני מכיר יפה, ואף פוגש בה מפעם לפעם, והיא מעולם לא שנתה. הן את קולה שמעתי מעל הדהוד צעדיי בשיטוט סתמי באחד הלילות, ופניה הן לא מזמן נשקפו לי פתע מעל חלון האוטובוס עליו היה שעון ראשי המבקש להרדם, וכשהסבתי עיניי לחפש אחר מקור הבבואה, היא לא הייתה שם. והן בלב מדבר, עם אותה מדורה המטילה אורה הכתום על ענפיה התחתונים של השיטה הסוככנית, כשהפכתי את שק השינה, הרי מילא את ריחה את אוויר המדבר, ואז גם בכוכבים, על נקל ראיתי כי מתארה משורטט הקווים הנמתחים בין האורות שמעלי בשמיים. ובבית-הקפה, הרגשתי את מגע ידה על כתפי, ועד שסובבתי את מבטי היא כבר הספיקה להיעלם מעבר לפינה, ובפינת הרחוב, דגדג טעמה על שפתיי שהחלו לבדן נושקות לאוויר הריק, כשישבתי אל מול הטלפון, מחכה לצלצולו המושיע, אז היא באה ומשכה דעתי מעל הצפייה. ובמיטתי, אינספור לילות העברתי עימה שם, משתרדמה סירבה לברכני בהילתה הייתה היא באה ונכנסת עימי תחת השמיכה, עם אותן הפנים המוכרות, והתגפפויות האהבים שכה הייתי מורגל בהם עימה, עם אותו המבט, אותה ערגה, אותה אהבה ניכרת מעינייה, כמו לא עברו מאז שנים שעתה כבר אין הן מועטות. ושם שעות היינו עושים בשיחה, והיו ימים בהם היינו משיחים אודות העתיד ורקומים בנינו לבין עצמו תוכניות ותקוות, אך עתה אף לא ההווה, אותו הווה שנחלק לנו שנינו, גם הוא כבר לא ממלא לילותינו וכל שנשיח עליו יהיה העבר. יחד משרטטים, אני והיא, רגעים שחלפו, מחזירים ומחיים אותם בחלל החדר החשוך, "הזוכר אתה את אותה הנסיעה דרומה?" היא שואלת ואני מהנהן ומוסיף "כיצד באמצע הדרך גברה עלינו התשוקה וירדנו מהכביש לפינה סמויה מעין הנהגים, ואז..." והיא מחייכת, "והארוחות שהכנת לי?" ועתה תורי לחייך, "וכל אותם אחרי-הצהריים בחוף הים...", "והלילות שהיינו מעבירים בשיחה... ממש כמו עכשיו", "כן, כמו עכשיו" אני אומר אבל לפתע כבר רוצה שהיא תלך ותעזוב אותי לנפשי, שתניח לי להירדם.

ובאותו מסע מדברי, לכשהקצתי תחת עץ השיטה והעמסתי על גבי את תרמילי, כבדו משום מה צעדיי. היה משקלו הנתון של התרמיל, וכל פרטיו הארוזים בו, מים ומזון ומפה ומחברת וספר ושק-שינה, והיה עליו דבר מה נוסף, דבר מה שלעד נמצא עליו ורק הולך ונעשה כבד. אותו עומר הנפשות, צרור החיים הקפואים שאף היא צרורה בו, ננשאים על גבי, יום יום, דמומים, בלתי-משתניים, ולעד קיימים רק מאחורי, ולעולם לא לפני.