אור ראשון הפציע מעל גגות הבתים והרחובות השוממים, השמים נצבעו לאיטם בגוונים של ארגמן וכתום, שמש ביישנית רדפה אותם, מציצה לה בהססנות מעל קו האופק הכהה. הרחובות נשטפו בהילה רומנטית, שקט של לילה שהגיע לסיומו שרר. האמן שלמעלה צבע הכל ברומנטיות, הרגשה של יופי והדר הילכה על העיר הרדומה, הבריות המעטות שהיו ערות באותה השעה יוכלו להעיד על אותה הרגשה מיסטית של זריחה, אותו אמן שלמעלה נטע בלבבם רגש ללא שם, רגש של תקווה, רומנטיות, שלווה, אותה עיר צבועה בצבעי זריחה הייתה מעלה חיוך על שפתיו של האדם הקודר ביותר, וממלאת חזהו באותו רגש מיסתורי וחסר שם של שמחה לא ברורה.
אנשים יצאו לרחובות, שטפו אותם בדרך לעסקיהם, ולא השגיחו באותה זריחה, השמש הייתה חייבת בעל כורחה למלאות את חובתה ובלית-ברירה התמקמה לה במרכז השמיים, ושרפה את הרחובות בחומה, ומילאה אותם באורה, האמן שלמעלה ארז את מכחוליו וויתר על הרומנטיות למען הפרקטיות של חיי היומיום נטולי הרגש, הכל היה מוגדר, ויופי, לא היה.
עברו השעות והיום, והנה חזר האמן, נזכר, בנסיון נואש אחרון לנטוע את סחורתו הרגשית בלבבות האנשים, ושוב הופיעו להם אותם גוונים של סגול וארגמן בינות העננים הנודדים מעל העיר, השמש התחבאה לה בין גגות הבתים ואפלולית קסומה הילכה על הכל, או אז הבין האמן כי נסיונו מועט מידי ומאוחר מידי, אפלה ירדה על העיר והכל נצבע שחור, אנשים נטולי רגש שבו לבתיהם ללא חיוך, ללא תקווה, ללא רומנטיות, ללא שמחה, והכל היה שחור. האמן ושמשו נותרו מאוכזבים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה