לאות זו של הגוף, משקלו של העצב ננסך ברגליים כבודות, נשרכים צעדיהן אך בלא עוררין מקבלות הן הדין על עצמן ומוסיפות לצעוד בלא לשאול איזה טעם ימצא בכל זה. עיניי נעצמות, ומדוע שיפתחו עתה? אור החדר צורב אישוניי, מראה העולם צורב בחזי, האופקים הנפרסים במרחק, פרחיו האחרונים של שלהי האביב, העננים הנצבעים בהילוכה האיטי של צלילת השמש במערב, כל זה אך יזכיר לי כמה יפה כל שאינו בי, וכמה רחוק כל שלל יופי זה מנשמתי שלי בה עומד הריקבון מזה זמן כה רב תחת חשכתו של ענן סערה מאיים. רק חמתי מתעוררת, וכעס מתגלע וגואה במעלה גרוני למראה כל החלד השוקק, הבריות בצעדיהן הבוטחים ברחובות הנצבעים באורם של שמי דמדומי ערב. כילד קטן, אפנה לבחול בכל שביקשתי אל ידי לא השיגה, ועתה, איני רוצה לחייך, וגם אנסה, לא אצליח להניע שפתיים דמומות אלו מקפאונן.
היא עזבה אותי, ולעולם לא אדע מדוע, וכמה בוער בי לשאלה אך איני יכול, למול חיוכה ומילותיה הנכמרות אך אט מתכעסות, איני רוצה במסמר זה האחרון בקבורת שמה בגנזכי עברי. ועזבה היא, וגם אם תשוב היא, אותו דבר שנשאה עמה ממני אל קצו השני של תבל, לא ישוב.
ופנים בקהל, עיניי מחפשות אחר בן אנוש אחד מבין כל האנשים הללו. ואחת, התשווה לה? התעלה עליה? תשובתי נתונה לי מראש, וכל מאמצי עקרים. וכמה שנאה יש בי כלפי כל אותם פרצופים, כמה בזויות, נבערות וחסרות זכות קיום הן בעיניי כל אותן נערות החוצות את מבטי, וכמה אני שונא אותן, על שאינן היא.
מלקט מעל גופי שיירים אחרונים של מגעה, דוק בושמה שעוד עומד קלוש וגווע בנחיריי. היא, פניה, כל שהייתה, בערו בי בהמיית לב שסרב להרגע למראה עינייה, ואותה להבה יוקדת של אהבתי, שבחומה הוארו חיי ובאורה פרח לבבי, אותה בערה שכחה כעת, ותחתיה, עיי חורבות מפוחם, דבר לא נשאר. שיכור על מיטה מעבר תריסים מוגפים, ננשא אל תוך ליל סיוטים, אהבתי אליה דועכת, ועימה, דועך גם אני.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה