"כלוא בנפשך" או "מי הוא האסיר?"

כלוא בנפשך, ביקשתי לברוח, על נפשי לנוס בטירוף. ילדון טיפש, אלי חייכת ובשלשלאות משכת אלייך. בחשכת גופך במיטה, צוהר אור מסורג באישונייך, תקוות שווא של אסיר עולם, לאוויר הרים, מימי נחלים, לחופש בשפתייך. גוף אסור בין ידייך הבלתי מתמסרות, מפתח כלאי בערוותך אצור, מזהיר וטמיר, נפלא מידי הדוממת אל מול שפתייך העונות בשלילה.

בלילות, זעקתי אילמת באוזנייך תהדהד, ונאקות גופי הצמא אלייך בלבבך תדעי, ובחיוך אל שינתך לא תספני. אסירך אותו שבית, כל ייסורי אלו, נחמה תמצא לי, כי אדע, סוהרת תמימה, מבלי משים, היית את בכלאך שבנית, אסורה לצידי, מאוהבת באהבתי, ולברוח לעולם לא תוכלי.

השלשלאות בהן אותי כפת אלייך, אוסרות גם נפשך שלך. כלא זה של תקווה כוזבת, של חלום שבור, כלא אהבה זה, ביתנו שלנו שבנינו, ואל נא בלבך תדמי, כי בהיותך הסוהרת חופשיה את. באם ישברו הכבלים, באם יתנפצו הסורגים וייקרסו קירות התא, יהיה אני זה החופשי, ואילו את תיוותרי בלא כלום, ערירית ובוכייה בנפשך השונאת עצמה בתוך ביתה שחרב. אמרי לי יפתי, מי הוא האסור?.  

סוגי סיכומים

בתחום הסיכומים, בין אם סיכומים אקדמיים ובין אם סיכומים לתיכון או סיכומים לבגרות, ישנן מספר שיטות כיצד לסכם חומר וליצור סיכומים אפקטיביים שמתאימים למטרת הלמידה. בגדול הסוגים של סיכומים מתחלקים לשני סוגים עיקריים. הסוג הראשון של סיכומים הוא סיכומים שמיועדים לקדד מידע לשם שינון נוח שלו. סיכומים כאלו יהיו מאוד תמציתיים ומאורגנים בנקודות. סוג אחר של סיכומים מבקש להציג את החומר עצמו ולאפשר הבנה שלו, סיכומים כאלו יהיו בדרך כלל מאסות של טקסט עם הסברים.

סיכומים תמציתיים

הגישה הראשונה שהוזכרה לעיל לגבי הנושא של סיכומים היא הגישה התמציתית. גישה זו לנושא של סיכומים כאמור מיועדת כדי לאפשר שינון נוח של החומר בעזרת הסיכומים אך אינה מאפשרת הבנה אמיתית שלו. סיכומים אלו מתאימים למי שבאמת למד במהלך הקורס או השיעור ורוצה כעת שהמידע, בין אם מונחים או שמות או כל דבר אחר, ישב לו טוב בראש. סיכומים כאלו יהיו בנויים על פה רוב ברשימות של א, ב, ג או 1, 2, 3, כמו למשל: "הסיבות לפרוץ מלחמת העולם השנייה הן...". הבנייה של סיכומים כאלו תהיה מאוד קפדנית ותמציתית והם יחולקו לתת-נושאים רבים בדרך כלל.

סיכומים מרחיבים

סיכומים כאלו מבקשים להעביר את החומר בצורה מקוצרת אמנם אך בכל זאת לאפשר הבנה שלו רק על סמך סיכומים. סיכומים כאלו יהיו למשל סיכומי מאמרים שמחליפים את הצורך לקרוא מאמר במלואו אך בכל זאת מבקשים להעביר את הרעיונות המרכזיים שלו ואף את הרוח והמתודולוגיה של המאמר המסוכם. סיכומים כאלו יהיו בדרך כלל מאסות של טקסט הסברי, שגם הוא, כמו סיכומים תמציתיים, יהיה מסודר לתת-נושאים אך כל נושא יכול לקבל נפח הרבה יותר גדול של טקסט.

כאמור, כל סוג של סיכומים מתאים למטרה לימודים מסוימת. ישנם הבדלים בין סיכומים אקדמיים לבין סיכומים לבגרות או לתיכון בנוסף, אנשים שונים בעלי אופי שונה וסגנון למידה שונה מעדיפים לפעמים סוגים שונים של סיכומים. סוגים שונים של מקצועות או קורסים אף הם לעיתים מכתיבים סוגי סיכומים שונים. כך למשל סיכומים תמציתיים בדרך כלל יתאימו יותר למדעים מדויקים בעוד שהאופציה של סיכומים מרחיבים תתאים על פי רוב לסיכומי במדעי הרוח והחברה או מה שקרוי בחינוך העל-יסודי מקצועות הומאניים.

סיכומים

אין כמעט סטודנט או תלמיד במדינת ישראל שאינו משתמש בשיטת הסיכומים בכדי להצליח בלימודים. סיכומים הם משהו שכל אחד משתמש בו והשאלה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו על מערכת החינוך התיכונית והגבוהה בישראל זה מה זה אומר עליה שכל התלמידים שלה נסמכים על סיכומים בכדי להצליח? האם השימוש הרווח במדינת ישראל, באוניברסיטאות ובתי הספר התיכוניים, בשיטה של סיכומים אומר שאנחנו מלמדים יותר מידי חומר שלא ניתן ללמוד אותו ועל כן יש צורך לפנות לעזרת סיכומים? ממש לא!

סיכומים ומטרות החינוך

השכיחות של סיכומים במערכת החינוך בישראל נובעת מהמטרות של החינוך, מטרות שבנייתן המובלעת מוליכה לפרקטיקות מסוימות, החל מרמת המערכת ועד רמת המורה בכיתה, שבעצם הופכת את ההסתכמכות על סיכומים לבלתי נמנעת. למה הכוונה? הכוונה היא שהשימוש של תלמידים בשיטה של סיכומים נובעת מעצם הערכים שעומדים בבסיסה של מערכת החינוך בישראל. סיכומים הם, במובן מסוים, ההכרח הבלתי נמנע שנובעת מתוך שיטת הלימוד כפי שהם כיום. ומהי שיטת הלימוד שמאלצת את תלמידי ישראל לחפש סיכומים לכל שיעור, קורס ובגרות? השיטה הזו, שיטת הסיכומים, היא שיטה שתופסת את החינוך כמקנה ידע, ובעיקר מידע. תלמידים משתמשים בסיכומים כי סיכומים הם דרך מרוכזת לקודד כמה שיותר מידע אל תוך המוח. אילו הייתה מערכת החינוך בנויה יותר על יכולת עיבוד, ניתוח, הצלבה וחשיבה ביקורתית, לא היה מושם דגש כל כך חזק על סיכומים בכל מוסד לימודי במדינה.

סיכומים - סיכום

סיכומים אינם דבר הכרחי. ישנם שיטות חינוך שאינן מבקשות מהתלמידים לכתוב סיכומים ואינן שולחות אותם ללמוד כל הזמן בעזרת סיכומים. הכל תלוי בדרך שבה אנחנו תופסים את המשימה של החינוך ושל בתי הספר, או במילים אחרות, סיכומים זה אנחנו, אנחנו כחברה, על הערכים ועל מה שאנחנו מצפים מעצמנו. השימוש שלנו וההתסמכות על סיכומים בעצם אומר משהו עלינו כתלמידים וסטודנטים, אנחנו מסכמים, מקצרים, גם את היכולת שלנו לחשוב בכוחות עצמנו. עם סיכומים אנחנו הופכים למחשב, לכלי קיבול, שצריך להעמיס עליו מידע בצורה היעילה ביותר, אך לא האפקטיבית ביותר. מי יתן ויום יבוא ואף תלמיד או סטודנט בישראל לא יזקק עוד לעזרת סיכומים. אמן.

22 נשים

עם עשרים ושתיים נשים שכבתי במהלך חיי, עשרים ושתיים ילדות, נערות, בחורות ונשים. איני זוכר את שמותיהן של כולן, אך את כולן אני זוכר. ימצא לכך הסבר הגיוני והוא שבעת ההתרגשות הגואה בי למול גוף אישה הנחשף לאיטו לפני מגביר האדרנלין בדמי את רישום המאורע בתאי המוח וכך מיטיב אני לזכור, גם לאחר זמן רב, את פניהן, את טעמן וריחן, את מגע עורן ואת עצמי בשעה שפילסתי דרכי אל תוך תוכן. אך האם חפץ אני בהגיון? וודאי שלא, הרי חייב להיות דבר מה אחר.

מששבתי אל מיטתי מצאתיה כפי שהותרתי אותה, השמיכה משוכה בזווית משתפלת ממראשות לירכתיים ונתיבו של הגוף העוזב את המיטה ניכר, הסדין אינו מוטב על המזרן ונקמט כולו, בפינתו העליונה הוא נמשך מעל לקודקוד ומעטפתו הלבנה-מרובבת של המזרן חשופה. מיטה הנדמית כי בבוקר זה ממש עזבה דיירה, כמו לא עברו שנים, והאם עברו? האם לא היה זה באמת בוקרו של יום זה כאשר עזבתי? במחול השדים של השיבה מחולל הספק ביתר שאת, כה נרגש ונבוך אני עד שאוכל לשכנע עצמי בכל דבר, או להפחיד עצמי בכל מחשבה, שנים, ימים, שעות או דקות, כולן משוטחות ומימד הזמן אבוד ואיננו.

החדר אפלולי, אך אור היום עוד עומד בו, חודר דרך החלון שתריסיו מוגפים לכדי מחצית הדרך. ראשי כואב, מראה לא תמצא בחדר אך יפה אני יודע אילו שקיות כהות ניבטות תחת עיניי, שיער זקני נוקשה ומגרה את עורי כל אימת שאגע בו, איברי כבדים, בטני כואבת, היובש בפי מדגיש את טעם הסיגריות שממלאו.

במיטה, סמוך לכרית, אני מוצא שערה ארוכה בודדת וכאשר אני מושך את השמיכה מעל פני מוקד בושם עלום הנטמע בה חולף הרף קרוב מספיק לאפי בכדי שאוכל להבחין בו ולהתרפק עליו. של מי השערה? איני יודע. האם הייתה פה כל העת? מצפה לי שאמצאה ואולי נשאתי אותה עימי מן העולם הגדול? מישהי שחלפה על פני ברחוב, בנקודה צפופה כלשהי, ושערה הפזור החליק על כתף חולצתי והותיר עליה מזכרת? איני יודע, איני זוכר, כל שאפשר לעשות עתה הוא לנסות להרדם. 

ואם הלילה תשמע זעקה

ואם הלילה, תשמע זעקה, זעקה כזו, שלאחריה שוב לא יהיה העולם כשהיה? רחוב זה דומם, תחת האספלט המתבקע תנסוק אדמה נשכחת, אזעקות המכוניות ייללו בטרם יגווע בהמולה אילמת של נצח. וכל הגופות, כל האנשים ספונים בשינה, שומעים לשבריר שנייה קול במרחקים, צורם באוזניהם בוערות, ובחילה בקרביהם פשה, חלחלה מרעידה מרתיחה דמם בטרם יקרסו הבניינים תחתיהם ויהפכו עיי חורבות בבליל ההריסות שהפכה העיר. חיות ינוסו בצווחה אל מקום טמיר ממנו לא ישובו עוד, וציפורים ינסקו אל על, במשק כנפיים גוווע, עפות אל עבר כוכבים דועכים לאיטם, אוצרים אורם לעצמם וחדלים מלהעניקו לעולם. רוח בלא הרף נושבת וקולה אינה נשמע, וכוחה אינו מורגש, עושה שמות בעצים הקורסים אך חולף דרכם, נושא על כנפיו חיים הנמחים בשנייה בודדה מעל פני האדמה. 

מיליארדי לבבות כהרף עין נשברים, וכל אהבה נכזבת הפכה, כל חיוך נמחה לבלי זכר, כל קול שחוק בכי הפך, תקווה נטשה כל עין נשואה לפנים ועתה נותנים הכל מבטם בקרקע, צופים בייאוש בדמעותיהם הנגבות בידי הקרקע. חרטה תשלוט בליל, וייכלו הלבבות מלהכיל כל שפעת צער זה, תוגת עד כענן סערה תפרוש חשרתה על הרקיע האובד לצמיתות בתבוסתו האחרונה לאופל.

תולדות הפילוספיה היוונית

פרמנידס

פרמנידס טוען שהמדע הוא סדר מתעתע. הוא בונה סוג של "מדע" אבל לא טוען שהוא יותר נכון מדברים אחרים. אחרי פרמנידס ניסו כמה לפתור את הבעיה: כיצד עוברים מאחדות לריבוי. כיצ בונים מדע ומכירים את הממשות.

עיקרי התורות של סוקרטס ואפלטון

סוקרטס:

מוסר. מהו הטוב. עשיית הטוב. איש אינו עושה עוול מרצונו. חיי החקר. אי הידיעה. "אני יודע שאינני יודע". החתירה אל האמת מקרבת אותנו אל האמת, עצם ההתקרבות אליה מבחינה אותו משאר האנשים השבויים בקונספציות שגויות.

ידוע שהיה מכוער חיצונית. בעל כוח סבל רב (כך לפי "המשתה") - ייתכן שמדובר בשילוב של עוז הנפש יחד עם יישוב הדעת (שליטה בתאוות)? אם כן אולי אפלטון יצר על פיו את הסגולות הטובות. ? לבדוק.

סוקרטס היה בעל השפעה רבה על אנשים ועל רצונם לשנות את דרך חייהם מן הקצה אל הקצה. רואה את עצמו כמיילד של מחשבה. מלמד את בני האדם לחשוב. יצר את חכמת ההגיון.

החכמה הסוקרטית: חשבון הנפש, זיקוק הנשמה (טיהורה מן הסתירות שבה).

הדיאלקטיקה כעוזרת הפילוסופיה: חכמת השיחה. סוקרטס משוחח עם מישהו, וכבדרך אגב שואל אותו למה התכוון כאשר השתמש במילה זו או אחרת. מתוך השיחה הוא מראה לבן שיחו שהפירוש שלו לאותה מילה אינו פירוש נכון וסותר אותו ע"י מסקנותיו הוא.

אפלטון:

תורת האידיאות, הצורות. חלקי הנפש. המעבר מן המוחש לאידיאה.

הארוס הוא יסוד הנשמה. הוא גם אינטלקטואלי וגם רגשי, ולא נכון לשייך אותו לסדר פסיכולוגי או גופני, אלא להיפך: הסדר הגופני והסדר הפסיכולוגי הינם השתקפות מעומעמת של הארוס. בכך יש קריצה לפרמנידס פרגמנט 16 - העודף הוא ההכרה. המזג של האיברים (מבנה, תרכובת) משפיע על ההכרה. כאן אפלטון מגיב לכך וחולק עליו, בהצגתו תפיסה הופכית.

החלשת העקרון הפרמנידי: אפלטון משתמש ביסוד הזמן ע"מ לאפשר סתירות (הכוס יכולה להיות גם ריקה וגם מלאה, בזמנים שונים).

אם אומרים שהנשמה לא יכולה לסבול סתירות (סוקרטס) אנו עושים מהלך פרמנידי, עוקפים את המוחשיות לגמרי. אפלטון מנסה להעביר את הדיון למטאפיסיקה של פירוש בשימוש שלו בחלקי הנשמה ובכך הוא מאפשר לנשמה לסבול סתירות (שכן המציאות מלאה סתירות). פוליטיאה ז', חלקי הנפש.

חלקי הנפש:

א. הגיון (logisticon)

ב. עוז (thumos)

ג. תאוות (epithumiai)

לכל אחד מחלקי הנפש מתחברת אחת מהסגולות הטובות:

להגיון - התבונה.

לעוז - אומץ הלב (כאשר העוז חובר להגיון הוא פועל באומץ לב)

לתאוות - יישוב הדעת, המתינות - שליטה ביצרים, בדחפים, שליטה בגוף שלך.

הצדק הוא ההרמוניה - כל חלק מחלקי הנפש עושה את שלו וממלא את תפקידו כיאות.

הקדם סוקרטים

י

המילטים

מחפשים את הטבע האחד של כל הדברים, אחדות הכל. בפילוסופיה היוונית העקרון האחד שמסביר הכל צריך להסביר גם את הקביעות וגם את השינויים בדברים, כלומר גם את הצמיחה וגם את המהות. בתקופה זו עדיין אין הפרדה בין חומר לנפש.

ניתוק בפעם הראשונה מהמיתוס, המיתולוגיה, האמונה באלים כראשית הכל.

תאלס - תחילת המאה ה-6 לפנה"ס. הכל מים. המים הם גם ראשית כל הדברים וגם הטבע שלהם.

אנאקסימאנדרוס - מגדיר את ה"בלתי מוגבל" לראשונה, ובכך משנה את התפיסה של תלס באופן קיצוני. מגדיר את הראשית כיסוד בלתי מאופיין. הראשית לא מתחילה ולא מתכלה בממדי הזמן והחלל. הניגודים מתקיימים בעולם ומאזנים זה את זה, הבלתי מוגבל נמצא מעבר להם ומאחד אותם. (ולפיכך אינו אחד מהם). קיימת מחזוריות קבועה בהתחלפות הניגודים, "לפי החיוב" - כלומר הטבע כפוף לחוק אימפרסונלי. (פיזיקלי ומוסרי גם יחד, אין הפרדה). הזמן הוא העושה את הצדק.

אנאקסימנס - בן זמנו של אנאקסימאנדרוס. הכל אויר. מה שמבדיל דברים זה מזה היא רמת הקלישות/דחיסות. הנפש היא אויר (נשמה=נשימה וכו') והעולם כולו הוא אויר - הקרבה בין האדם לעולם גדולה מסתם אנלוגיה, האדם והעולם אחד הם.

הפיתאגוריים

פוליטיאה

עיקר הדיון - פילוסופיה מדינית. מה צריך להיות טיבו של המשטר הצודק?

תרסימכוס טוען כי סדרי השלטון במדינה הם תוצאה של מאבק, מי שמצליח לשלוט בפועל הוא זה המחוקק את החוקים המשרתים את האינטרסים שלו, כלומר הוא קובע מהו הצדק. סוקרטס מעלה מספר תהיות בנוגע לכך, ובראשן - הקשר בין הצדק לתועלת העצמית/אושר. האם הצדק משתלם?

גלאוקון ואדימנטוס (אחיו למחצה של אפלטון) מסתייגים מדבריו של סוקרטס. ספר א' מסתיים באפוריה.

הם מעלים טענה לפיה כל אחד רוצה לעשות עוול לכל האחרים מבלי לסבול עוול כלל, השלטון הוא איזון בין הטוב ביותר (עשיית עוול בלי לסבול) לבין הרע ביותר (סבל בלי לגרום עוול כלל). עפ"י תורה זו גם הצדיקים הם צדיקים רק למראית עין, כי אנו לא יודעים מהו צדק אלא רק מה נראה כצדק. אנשים עושים צדק עפ"י החוק ומתוך פחד מפניו, אך אף אחד לא ניחן בסגולת הצדק. כלומר, ע"מ לסתור את טענתם, על סוקרטס להוכיח כי הצדק האמיתי רצוי גם בשל תוצאותיו (משתלם) וגם לכשעצמו (בלי תוצאתנות כלשהי). האם יש צדק כסגולת נפש?

אפלטון טוען כי אנשים זקוקים אחד לשני, מתוך אינטרס כלכלי והצורך בחלוקת עבודה (אנשים משלימים זה את חסרונו של זה). מכאן הגדרת הצדק - מצב בו כל אחד עושה את תפקידו הוא. בהקבלה צדק כתכונת הפרט - היררכיה וחלוקה נכונה של חלקי הנשמה.

המדינה המתוקנת והמסודרת צריכה להיות מבוססת על הידיעה של הסדר הנכון (ולא על הסכם חברתי) - מכאן המנהיג של המשטר הצודק חייב להיות המלך הפילוסוף. אם כן נשאל את השאלה מהי ידיעה? מהי פילוסופיה?

דעתו של אפלטון על אמנות: העקרון המנחה את האמנות איננו האמת, היא פונה אל הלב ולא אל השכל, ולכן יצירות האמנות (בפרט השירה) לא רצויות במדינה מתוקנת והוא דורש לגרש את המשוררים. אולם האמנות חשובה כמכשיר חינוכי המקדם את הערכים הנכונים, ורק אמנות שכזו רצויה.

המדינה ה':

לא ניתן לאהוב רק חלקים מאותו שלם וחלקים אחרים לא. (גלאוקון) האוהב משהו, אוהב את כולו.

היא איתי

בכל אשר פניתי נשאתיה עימי, בכל חותם עקבות אשר הותרתי בבוץ של חלד זה שלי שקעו נעלי כמעה יותר תחת משקלה שעל כתפי נישא. באושר ובדכי, בחטא ומוסר, כנות ושקר האירה דמותה לנגד עיני, בהצלחה וכישלון, אל מול עיניים אוהבות וכנגד משטנים, בחברה ועריריות, תמיד הייתה היא שם. מביטה, בוחנת, שואלת גופי המיוזע מתלאות מסעותיי, שואלת נפשי אודות רזיה, מבקשת כי אגיע אל מחוז חפצי, כי אניח מטלטלי ואפוש על כרי הדשא בצל העצים, מתחננת כי אחבוק גופה ברוח הערביים הקלילה ואשק קלות על שפתיה הכורעות זה עידנים תחת משא געגועיהן אלי.

אל מול מבטה החתום הוספתי ללכת, ונפשה קוראת לי מילותיה הנאלמות מעבר לפיה החשוק תמיד שותק. ידיה רחקו תמיד ממני אך מרחק מזערי, ומעולם לא אחזתיהן. אל עבר אדישותה, הוספתי ללחום, מנוחה לא התרתי לגופי הדואב, משקל חלומה מכריע גבי, ואכזריותה, ילדותית ומגוחכת, משלחת מכאובים בברכי. ליבי בפעימותיו קרא בשמה, ושמעה היא קריאתי ונענתה לה, "בוא אלי" אמרה, ואני כנמר ממארב יצאתי בשנית אחריה, ובין אצבעותיי חמקה היא שוב. 

(אך הגיע יום, ועינייה שזפתי במבטי צמא בפעם האחרונה, ועל עקבי נפנתי אל עבר האופק, מעניק לה מתנתי האחרונה של גבי השפוף, המובס, מתרחק מעליה. כלוט נס מעיר חטאיו שהייתה לכל חייו אך אליה מעולם לא השתייך, משרך רגלי אל יעד לא ידוע, אך כזה בו לא תמצא היא. לבבי כבד עלי ורגלי כמעט וכורעות תחת משקלו, שכן גם במנוסתי, הייתה היא עימי.)

מצעד המלנכוליזם

כמה יפה העצב. איזה כיף, לשקוע בעצב, להתמכר למלנכוליות, בחושך, עם מוסיקה וסיגריה. לחלום, איך הכל יהיה טוב ואיך כבר לא יהיה לך אכפת.

תוגה יפה לבד. אנשים, רק מפריעים לעצב, שואלים, מציקים, קורעים קרעים בבועה שאתה מנסה ליצור מסביבך.

כמה טוב, שאפשר לברוח, תמיד, רק צריך משהו שישלח אותך לשם, ותוכל לשקוע, בעצב שלך, בחושך, עם מוסיקה וסיגריה, ללכת לאיבוד בתוך הדכאון, לצעוד גאה במצעד המלנכוליזם הפרטי שלך, לנצור את הרגע, שחולף, עד המצעד הבא.

הסוד של הרמב"ם במורה נבוכים

בפתיחה של מורה נבוכים הרמב"ם טוען שיש ידע שהוא גילה והוא הצפין אותו עמוק בספר וטמן אותו תחת סדרת שכבות שתפקידן לכסות על הסוד. המשמעות היא שלא כל קורא יכול לדעת את הסוד, שאם היה כן הרמב"ם היה נכשל בנסיון להסתיר את הסוד. על פי הרמב"ם רק הקורא המיומן של מורה נבוכים יוכל לגלותו.

המשמעות לגבי מורה נבוכים וכתיבתו של הרמב"ם היא שהוא מעורפל בכוונה, ויש מתח בין הכוונה לשלוט על הקורא ולשכנע אותו, דבר הדורש בהירות על מנת שהקורא יבין מה הספר רצה להגיד, לבין ההצפנה של הסוד, כי דרך הערפול הרמב"ם יוצר עצמאות אצל הקורא מבחינת ההבנה שלו. מי שרוצה שיבינו אותו כמו שהוא מתכוון צריך להיות ברור. לפיכך מי שרוצה לגלות לקוראיו אמת - צריך להיות ברור. ערפול כמו זה של הרמב"ם מזמין פרשנות ופרשנות היא תמיד אישית.  בהירות היא סימן הכר של כותב הרוצה לשלוט באופן שבו הוא רוצה להיות מובן על ידי קוראיו.

המתח הוא:

מורהנבוכים של הרמב"ם בסודיות שלו ובערפול הרב שלו לא מתנהג כמו ספר שרוצה לספר לקוראיו סוד אלא כמו ספר המסתיר מהם אותו, אולם יש לו יומרות - לעצב מחדש את קוראיו.

לפי חלק ג' פרק כח של מורה נבוכים

הרמב"ם מתייחס לתנ"ך והוא אומר שהתנ"ך מוסר לקוראים שני סוגים של דעות:

הרמב"ם מתייחס במורה נבוכים אל שתי סוגי אמונות:

אמונות אמיתיות שמייצגות את המציאות באמת (נמדדות בשאלה עד כמה העמדה היא אמיתית)

אמונות הכרחיות שנמדדת בשאלה עד כמה היא מועילה לחברה.

הדוגמא שהוא נתן (בחלק ג פרק כח) - הכעס של האל.

האמונה שהאל כועס על הרשעים איננה אמיתית אלא הכרחית.

הרעיון שהאל אכן כועס, לפי הרמב"ם הוא אבסורד תיאולוגי.

אחד ממאבקיו הגדולים של הרמב"ם הוא נגד האנשת האל. הוא מנסה לרוקן את האל מתכונות גופניות ונפשיות.

כעס הוא הפעלות.

אם אל כועס הוא לא האל.

אבל אמונה זו היא לדעתו של הרמב"ם הכרחית כי כדי שהחברה תתקים אנשים צריכים להאמין שהאל כועס ומעניש את הרשעים. לדעת הרמב"ם אם האל לא משגיח ומאיים בזעמו, לא בטוח שאפשר להרכיב ולהגן על חברה בלי האמונה הזו.

בשפת אפלטון, שמהווה את אחד המקורות החשובים של הרמב"ם זהו שקר אצילי הנועד לשמר את החברה.

את מה שאומר אפלטון טוען הרמב"ם על התנ"ך. הוא טוען זאת במקום אחד במורה נבוכים - שבתנ"ך יש שקרים.

הרמב"ם מציג עוד טענה והיא לא נכונה מבחינה מקראית ולכן מוזר שהוא אומר אותה והיא שבכל המקומות בתנ"ך כשכתוב שהאל כועס הוא כועס כנגד עבודה זרה.

זה מעניין כי אמירה זו של הרמב"ם לכשעצמה (האל כועס) היא עבודה זרה (לפי הרמב"ם)

אם כך קורא הרמב"ם את התנ"ך עולה השאלה איך צריך לקרוא את הרמב"ם?

האם גם הרמב"ם שותל שקרים אציליים, אמונות הכרחיות במורה נבוכים?

שני פרגמנטים

* היא אמרה לי להביט על הירח. כשיצאתי החוצה נגלתה לפני הלבנה, כדור צהבהב בשיפולי הרקיע, אכן מרשים ונדיר ולא בכדי הפצירה בי לחזות באספקלריה זו. אך דבירם מסוג זה, אם ניתנת אליהם הדעת, ומופנית תשומת לב אליהם למען יחזו אנשים ביופיים, אם דעה נחוות או קריאת התפעלות נאמרת, נלקח כל היופי מן המחזה, שכל מהותו בספונטאניות ובאותו זרם רגשות הנדרך בלב עת פתע סובבים ומגלים מראה שכזה. אך הלילה, היה זה הירח היפה ביותר שראיתי מאודי, שכן ידעתי בוודאות שגם היא מביטה בו.

** גשם שטף את הרחוב בחוץ. מצאתי תירוץ לצאת החוצה בלי כל סיבה. הגשם שוטף את הכל, מנקה, אבל הליכלוך על המדרכות הוא משני, הגשם מנקה את הרחובות מאנשים. הם רצים הביתה, בראשים חפויים, תחת כובעים ומטריות, בתוך מכוניות המנפצות את השלוליות, מטיחות עוד מים לאוויר. רציתי להרטב, להספיג את בגדי במים שנופלים מלמעלה, קיוויתי שאולי הם ינקו אותי. בחזרה בבית יצאתי מהמקלחת, לבשתי מכנסיים והשארתי את המגבת על הכתפיים, מביט דרך החלון, ידעתי שאת אי שם בחוץ. הגשם כמו הפך את העולם לרציפות אחת רטובה של מים, ובתוכם, שנינו.

לשנוא אותך ושני קטעים אחרים

**לשנוא אותך. לשנוא אותך זה אהבה בלא עתיד, אהבה על ערש דווי ברגע אחד של התפכחות בטרם תגווע. לשנוא אותך זה געגוע בלא תקווה, רעב שלעולם לא יפטר.

לשנוא אותך זה הרצון לכתוב לך, והמכתבים הגודשים את מגירתי בלא שימסרו. לשנוא אותך זה אותו כמעט מגע נעלם בלילות בודדים, שכבר פסק מלעורר ערגה, ועתה הוא אך כואב משאינו אמיתי.לשנוא אותך זה לתהות היכן את כעת, ושוב לא בכדי לחפשך שם, אלא בכדי להרחיק לברוח משם ככל שאוכל.  לשנוא אותך זה בהייה במחוגי השעון ולוח השנה, לפלל כי יחישו הילוכם, רצון להתבגר, להשתנות, שוב לא להיות אותו ילד שידעת, ושאהב אותך. לשנוא אותך זה להביט לאחור, ולהבין כי לא היו אלו ימי זוהר ויופי, ולהרחיק מעלי אותה סכלות סנטימנטאלית, ולהבין, כי היית ועודך, מרושעת, מכשפה, זונה, ואותו לב שפיעם בעבר את שמך, כלוא היה במחבוש שקרייך. לשנוא אותך זה אהבה בלא עתיד, אהבה על ערש דווי ברגע אחד של התפכחות בטרם תגווע.

**אין האהבה עומדת בפני עצמה, ואין היא חלק מן החיים, כי אם כלי שרת בידי אלו, שהשעמום וחוסר התוחלת המאיסו עצמם עליהם, ויבקשו לעוצמת טירוף לכלות בו נפשם, למען לא תשוב עוד זו להיות ריקה באבדון הבנאליות.

*בגשם הראשון תמיד אחשוב עליה. עת השמיים שנתקדרו מתחילים להטיח טיפותיהם על האדמה, מיד אדע לצייר פרצופה ברגע זה.מתחייך חיוך ילדותי של אושר, עטופה חולצה עבה ומתפנקת כחתול בתוכה, לחייה מאדימות מקור ושימחה. יוצאת החוצה ומבטיה לשמיים, מניחה לטיפות להתנפץ על פניה ולהרטיב את שערה. תמיד, בגשם הראשון, יודע אני מה היא מרגישה, ואין זה משנה היכן נהייה , וכמה זמן יחלוף בלא שנחליף מילה, הגשם הראשון תמיד יגרום לי לחשוב עליה.

שלושה קטעים

** היית בי דבר מה, ונגוזת, באש תמירה ביערת חללך בביטני, ועתה, אוד רוחש עוד מכלה בי כל כמיהה לחופש. דברי ביקשתי לתת בך, לצקת אל תוכך ממני, חומר היית לי בידי, ולא יכולתי לעצור מלהניח לך לזרום בין אצבעותי, אך בוגדנית, התמרדת, ועתה אני לבדי, בלעדייך. תמיד היית בעבורי, החלום הנשגב שהפכת עתה, הכאב הנפער בין עינייך, צפות מרוחקות ודוהות במוחי עת אינך עוד נותנת דעתך אלי.

** בהעדרו של הטוב, נוכחתי כי יופי יימצא גם ברע. היו ימים בהם פיללתי לחיים שישטפוני כהבטחת אושר גלום הטומנים בחובם חלומות של כליל השלמות, ובא היום ואותו ילד תמים משכנו לבבי, גווע ונשרף בעודו חי. ועתה, מעולם לא חשבתי כי יכול אני לרוע שכזה, אכזריות המפכה בדמי בלא מעצורים, ממכרת ושוטפת, וכמות שחשבתי שהתגשמות חלומותי תהה זכה וטהורה, כך הרפש והזוהמה הממלאים אותי נושאים אותי אל מחוזות בהם מעולם לא פסעתי.

אחזתיה בזרועותי, ומילות בלא כל כוונה נלחשו, ריקות וחלולות, ובאוזניה הפכו פיוטים, סבורה היא כי אהבתיה הלילה, אך למעשה בעלתיה בלא כל רגש. וברגע השיא, אמרה כי היא אוהבת היא אותי, וכי אין מקסים ממני, ומשקרסו כליל כל חומות המוסר שבי, לקחתיה תחתי לנקודה אפופת ריגוש זר ונדיר, שבה לו היכתה האמת במוחי הצלול לנוכח עירפול חושיה, אין ספק בליבי כי הייתה ברגע אחד שמה קץ לחייה תחת מטר של דמעות שאינן פוסקות. ולו ידעה אילו מילים נכתבו אודותיה, הייתי משמיד בה כל זיק המבער באופטימיות ושימחה.

במילים והזרע, המגע המלטף, ששפכתי לתוכה מטיח אני נקמתי, המרד הגועש בי, יצר, לנקום, בחיים, חיי שלי שגוועו, ועתה משמיד אני חיים אחרים.

** רציתי להגיד לה, אבל לא ידעתי מה. יכולתי להגיד לה, כמה אני אוהב אותה, וכמה שונא. יכולתי להגיד לה כמה אני מתגעגע אליה, וכמה אני לא רוצה לראות אותה. יכולתי להגיד לה כמה אני חושב עליה, וכמה זה עושה לי רע. יכולתי להגיד לה איך כל דבר מזכיר לי אותה, וכמה אני מנסה לחשוב על דברים אחרים. יכולתי להגיד לה שאני לעולם לא אשכח אותה, וכמה אני מנסה. יכולתי להגיד לה כמה היא חסרה לי, וכמה החיים שלי טובים בלעדיה. יכולתי להגיד לה ללכת להזדיין, ושזה יהיה איתי. יכולתי להתחנן ממנה להפגש, ולא להגיע. יכולתי להגיד לה כמה היא חרא, ואיך היא הבן-אדם הכי מדהים שהכרתי. יכולתי להגיד לה שהיא לא מבינה אותי, בלי צורך במילים. יכולתי להראות לה כמה המגע שלה חסר לי, בסטירה. רציתי להגיד לה, יכולתי להגיד לה, אבל לא עניתי כשהיא התקשרה.

היא רצה

"אני צריכה לקבל סעיף חוסר התאמה לצבא".

"את צריכה לקבל סעיף חוסר התאמה לחיים" אני עונה.

"אתה צודק, אתמול באמת הרגשתי ככה, אז נעלתי את נעלי הריצה ויצאתי לרוץ."

"את באמת תמהונית... טוב, אני צריך לסיים" אני לא באמת צריך לסיים, אני סתם רוצה ללכת לכתוב עליה "אני עכשיו בבית הרבה, נוכל להיפגש יותר, אולי בעצם אני אקפוץ אלייך עוד הלילה" אבל אני לא חושב שיהיה לי כוח לנהוג עד אליה, עשיתי את הדרך הזאת הרבה יותר מידי פעמים.

"טוב, תתקשר אלי".

"תתקשרי את אם יש משהו חדש..."

"מה כבר יכול להיות חדש? אתה יודע שאף פעם לא קורה אצלי שום-דבר"

"גם נכון, אז נדבר בכל מקרה, ואל תדאגי יהיה בסדר".

"כן..."
"ביי".

"אההממ, ביי-ביי".

עכשיו היא רצה בתוך הראש שלי, הרחובות הכל-כך מוכרים באזור הבית שלה הועתקו לתוך ראשי ועכשיו נמצאים ברקע של הקלוז-אפ המחשבתי שלי עליה רצה, הגוף הקטן שלה מתנועע, עולה ויורד, הגוף הזה, פעם הייתי רואה אותו ערום, היום הימים האלו כבר מזמן עברו, וזה כבר לא כל-כך משנה.

השיער השחור הקצר שלה מקפץ בקצב הריצה, אני לא אשכח את היום ההוא, את התמונה הזו, כשבאתי להעיר אותה, ומשהו בבליל המרוח על הכרית היה שונה, פחות שיער. ואיך שהיא הרימה מולי ראש ישנוני, ואיך הלב שלי החסיר פעימה, כמו שאומרים. תמיד כשאני מזכיר את השם שלה, אני חייב להוסיף שהיא הילדה הכי יפה שאני מכיר, ובאמת, כשאני מנסה לחשוב אם זה באמת נכון, קשה לי לדלות מזכרוני את כל הפרצופים שאני מכיר, אבל לפחות ברגע הראשון, אני לא מכיר אף אחת שיפה ממנה, לפחות לא כשאני מדבר עליה. כשהיא רצה, אני יודע שהיא אבודה, ומעניין אותי לחשוב, היא נראית כל-כך לא הגיונית, ולפעמים אני מרחם עליה, או מקנא. מעניין לחשוב, האם באמת יכול להיות מישהו שלא מתאים לחיים, מישהו שהוא טעות, ואולי בסוף היא בכל-זאת תמצא את עצמה, והיא תוכל קצת להרגע. אני לא מצליח לחשוב, מה לא בסדר? לא יכול להיות שזאת ביישנות, לא במידה כזאת, ואולי היא בעצם כל-כך חכמה, והיא רואה טוב את מה שכולם רק חושדים, שהעולם הזה באמת כל-כך גרוע והאנשים הם נבלות, אבל לא, יש בה תקווה, היא רק פשוט חסרת איכפתיות. והיא, היא רק שותקת כל-הזמן, למרות שנראה לי שהיא מרגישה בנוח איתי, רק כל הזמן חוזר אותו ניגון "הכל אותו דבר, אין שום דבר חדש", אבל אני מסרב להאמין, האם ים סוער בראשה או שמא הוא חלק כמראה, מה עובר לה בראש, מה? על מה היא חושבת? מעולם לא הצלחתי להבין אותה, כנראה שלעולם גם לא אוכל.

שעה וחמישים

"ג'ון דיר" אמרתי.

"מה?" מורן הביטה בי במבט תוהה.

"ג'ון דיר, הטרקטור..." החוותי בראשי אל עבר הכלי שנע בשדות החולפים בצדי האוטובוס וגוזלים את מבטה הבוהה מתחמק ממני.

"אהה..." היא מלמלה.

"תמיד תוכלי לזהות אותם לפי הצבע הירוק והפס והגלגלים הצהובים, זה בעצם הטרקטור הקלאסי, מוארך עם גלגלים קדמיים קטנים ואחוריים גדולים".

"אני אשתדל לזכור את זה בפעם הבאה שאני אצטרך לחרוש שדה"

שוב נכשלתי, חשבתי לעצמי, נשאר רק עוד שעה ועשרים.

את ההרגשה ההיא הכרתי טוב מידי, זו שליוותה אותי בשניות שהתיק הענק עם הטירון גבעתי הקטן מתחתיו חסם לי את שדה הראיה בתחנה המרכזית בבאר-שבע, הרגשה של אכזבה אינסטנט, תקווה שנולדת ומתה בשניות. השלוש שניות הללו, האכזבה, זקפו ראשן בתדירות גבוהה למדי בכל סופשבוע שיצאתי מהצבא, בתחנות אוטובוס, במסיבות ופאבים, בקניון וסתם ברחוב. השנייה הראשונה, הולדת התקווה, שבה נדמה לי שאני רואה אותה בין האנשים, השניה השנייה שבה אני לא בטוח אם זו היא או לא, והשלישית, האכזבה, כשזו לא הייתה היא. מן הסתם בכל הייתה אשמה הטיפשות שלי בלבד, שכן כל בחורה מעל מטר שישים וחמש או עם שיער שטני או במדי חיל-האוויר גרמו לי מיד לחשוב שמדובר בה.

אבל כשהטירון של גבעתי סוף סוף הצליח לחלוף על פני עם הצ'ימידן המפלצתי שלו נבהלתי לגלות שהאכזבה לא הגיעה, ולאחר שניה הבנתי כי זו לעולם גם לא תגיע. היא עמדה שם, מטר שבעים וחמש, שיער שטני אסוף, ומדי חיל האוויר, שעונה על מעקה בצידי רציף האוטובוס לירושלים ותיק לרגליה, ולאחר שניה, גם היא חייכה אלי.

"קדימה, קדימה, לשפר בזחילה!!!" הצעקות פילחו את החושך, לחוץ בין המנשא על גבי ואבני הצור השנואות של הנגב מתחתי שמעתי המרפקים והברכיים שלי משוועים לרחמים, הרגשתי את הדם ניגר ונספג במדים.

"נתקלנו לפנים! חמישים קצרים! שני מלוכלכים!! אל האויב בדילוגים! קדימה! קדימה!!!" המפקד המשיך לשאוג מעל הגניחות של הגופות השרועות בין השיחים.

"אחד מדלג!" צעקתי בעודי מתגלגל על אבני הצור ומנסה לקום, נלחם בעשרים הקילו על גבי, הנשק והרגליים שהודיעו לי על אפיסת כוחות כבר כמה שעות לפני כן. בזווית העין ראיתי עצם לבנבן חולף על פני באוויר ונוחת על האדמה ברחש קל ואיתו ליבי משמיע רחש דומה של שבר האומר "רק לא זה...". הצעקה לא אחרה לבוא "א-ז"-ר!!! רימון!!! עשרים ואחת, עשרים ושתיים עשרים ושלוש, פוצץ!!!". שכוב על האדמה וידי צמודות אל אחורי הקסדה, מתנשף כמדמה להפקע ושואף אל ריאותיי את האבק שהרימה אל האוויר ההשתטחות שלי וכבר באה הצעקה הצפויה "יונתן, אדם ודרור, פלו פצוע!!! קדימה, קדימה, להרים אותם, מסוק חילוץ על הכיפה מדרום, בעוד שש דקות!" ככל אחד מן השרועים המיואשים על הקרקע ידעתי גם אני כי אין שום סיכוי שנצליח להביא שלושה פצועים אל הכיפה ההיא, במרחק שבע מאות מטר, בשש דקות, אך מיד קמתי ורצתי אל יונתן, נגביסט בגובה מטר תשעים וחמש ובמשקל תשעים קילו ששכב רפוי אברים כעשרה מטר ממני.  

כל עוד אפשר לתת עוד צעד, כל עוד אפשר להעביר את הרגל האחורית קדימה, לא נשברים, את זה אמר לי אחד המפקדים עוד בטירונות, באחד המסעות הראשונים כשהוא מחווה בידו בבוז כלפי בחור צנום שמכשיר הקשר לגבו הטוען שאינו מסוגל להמשיך עוד. את אותו בחור צנום לא ראיתי זה זמן מה, והפחד מגורל דומה של הדחה מהמסלול הניע אותי לתת עוד צעד, להעביר את הרגל האחורית לפנים, ושוב ושוב, במעלה הגבעה כשיונתן במלוא תפארת משקלו על גבי.

"אין כאב, אין כאב" שיננתי לעצמי "לחשוב על משהו אחר! קדימה, תחשוב על משהו אחר!" כבכל מסע, תרגיל או תיזוז מזדמן, חשבתי על מורן.

מעבר לכיפה המיוחלת, מעבר לנקודת הגאולה שלנוכח השניות האצות מעל צג השעון כבר כמעט והשלמתי כי לא הפעם תגיע, השתרעו שמי המדבר זרועי מליוני כוכבים. מצחיק, חשבתי לעצמי, שצריך להיות כמה שיותר חשוך בכדי לראות כמה שיותר מן היופי הזה המאיר מן הרקיע. הלילה ההוא היה חשוך, למעשה, כל ששת החודשים שקדמו לו היו חשוכים, שישה חודשים של גוף הדואב כמעט באותה מידה בה דואבת הנפש. וביום שישי, כאשר ראיתי את מורן בתחנה המרכזית בבאר-שבע, היא מעולם לא נראתה כה יפה.

הנסיעה של קו 470 מבאר שבע לירושלים אורכת כשעתיים, התחנה שלי ושל מורן מתחת למחלף הראל מגיעה כעשר דקות לפני סוף הנסיעה מה שהותיר לי בחישוב גס שעה וחמישים דקות.

בין אותו צוות של עשרים בני 19 לא נמצא ספק. מעולם לא השגנו על הדברים, וודאי טרוניות נמצאו בכל רגע מנוחה אל בלבנו ידענו כי לא בצעקות או המכות, לא בקושי הנוראי נמצא הדופי, והאמנו כי אם אכן יהיה כזה, וודאי יימצא הוא בנו. מעולם לא פיקפקנו כי לכך הדברים נדרשים, לזחול במעלה הר על קוצים שנדמה הושחזו בבית מלאכתו של השטן, ספקותינו היחידים היו האם נכונים אנו לאתגר, שאלנו עצמנו האם תעמוד לנו רוחנו והאם יהיה הגמול ראוי. מעולם לא שאלנו עצמנו לרוץ בפעם העשרים במעלה גבעה, רוצחים פעם אחר פעם מטרות קרטון כשנדמה כי מנפשנו שלנו אנו מבקשים שכבר תצא.

עם היות חיי בתווך, חייב הייתי במחשבותיי להתלות בזמנים אחרים, לעסוק בשהיה ובשיהיה למען אוכל לשרוד את שעתה, רבות חשבתי על מורן. היו ימים בהם הייתי מסוגל במילותיי לדלות דמעות התרגשות מעיניה, בשפתיים רועדות היא הייתה מקללת את הכישרון הזה שלי, המילים שזרמו מתוכי כמעיין של יופי באוזניה ויכלו להביאה למחול לי על כל חטא מחטאיי, רבים וגדולים כשיהיו. עתה ישבתי לצידה ולא מצאתי אף לא  מילה בודדה.

הבטתי במורן, היא רק בהתה נכוחה, כמו הייתי אדם זר היושב במקרה לצידה באוטובוס, גוזל ממנה את האפשרות הנכספת של לפשוט את רגליה הארוכות על שני המושבים.

"אני מצטער..." המילים כמו נפלטו מפי אדם אחר.

"מעט מאוחר מידי בשביל זה, אתה לא חושב?" היא התאמצה לא להביט בי. 

שתקתי, דקה אחר דקה עברה מעל מסך השעון שנבדק אחת לכל עשרים שניות. ועם כל דקה, כמו נגזל ממני ונידף חסר שמיימי שנעשה עימי, יד מוירה הנמלכת בדעתה עם האץ הילוכו של האוטובוס צפונה ואז מזרחה. עוד שעה ועשר דקות.

"כנראה שיש דברים שאני יכול לשלוט בהם, ויש כאלה שלא, ואני מנסה להתמודד עם אלו שאין לי שליטה עליהם בעזרת אלו שכן".

"הקשבת פעם לעצמך עם כל הפילוסופיה המתנשאת הזו שלך? אמרת עכשיו דברים שנשמעים עמוקים אבל בעצם לא אמרת כלום חוץ מלהגיד משהו שהוא ברור מאליו".

"אז למה את כועסת עלי? עשיתי בדיוק את זה, כמו שאת אומרת: ברור מאליו".

"אני חושבת שזה ברור לשנינו למה אני כועסת עלייך".

"ברור לי מה שאמרת, יש כנראה הבדל".

"אולי אצלך. אתה תמיד רואה את הדברים מעוות, אתה ממש חייב להתבגר מתישהו, תעשה את החיים של כולנו יותר קלים".

"מי זה "כולנו"? את וכל הסמרטוטים שאת הולכת להתבכיין להם עליי?"

"הם מקסימים, אני באמת אוהבת אותם, הם נותנים לי דברים שאתה מעולם לא נתת לי".

"אבל הם גם לא נותנים לך את מה שאני כן".
"נכון. תמיד אמרתי שאהבה כמו שהייתה לי איתך לא תהיה לי בחיים, אבל עכשיו אני אומרת שזה בגלל שלמדתי את הלקח".

עוד שעה ועשר דקות.

המשוואה היא פשוטה למדי, כך מזכירים לנו בכל הזדמנות, בין אם רלוונטי הדבר או לא, כל דבר שהותרנו בשטח מודיע לאויב כי היינו שם, ואם יודע האויב כי היינו בשטחו יוכל למצוא אותנו, ואם ימצא אותנו נמות כולנו. לפיכך לפני כל יציאה לשטח נכין רשמ"ץ, רשימת ציוד של כל פריט הנמצא עלינו בכדי שנוכל לדעת בשובנו האם נותר ציוד מאחור שעלינו לשוב ולחפשו. פעמים הצטערתי שלא חשבתי לערוך רשמ"ץ אישי שלי לפני הגיוס. פעמים רבות תהיתי בחרדה אינטרוספקטיבית מה אבד, מה היה שם בלב הפועם הזה ועתה נעלם?. פעמים היה עלי לתהות, האם כבר גילני האויב? האם בדרכי נשמט לי דבר מה מעלי וחטאי נגלו מעל עירומי, האם דבר מה הותרתי מאחור לבלי שוב? האם מוטל אני מת בארץ זרה ועוינת וטרם הבחנתי בכך?.

"אני מתגעגע אלייך".

"אני לא מוכנה להגיד שאני מתגעגעת אלייך..."

"אבל זה לא אומר שאת לא..."

"נכון".

עוד שעה.

חודשים רבים הדהד סירובה בראשי. בשתים-עשרה בלילה נטשתי את סמינר שנות-השרות ברמות מנשה ובטרמפים עשיתי דרך לילית למבשרת-ציון, כמעט ומקפח חיי במכוניתו של נהג עייף. את הלילה ההוא לא יכל כל נביא לשער כי אסיים בשק-השינה שלי בוודאי תחת ביתה, דמעותיי נספגות בבד. תחת אותם כוכבים, כל קללה אפשרית בעבורה מילאה את החלל שהותירו מילות האהבה שיבבתי בחדרה. הידיעה כי לבבה סודק בידיי הרבה לפני ששברה היא בשלי לא ניחמה אותי כהו זה. לא חדלתי לאהבה.

"אנחנו חייבים להמשיך הלאה, אתה לא חושב?" היא אמרה מבלי להביט בי.

"חייבים רק שני דברים: לחרבן ולמות. כל השאר הוא אופציונלי. לחרבן ולמות אלו הם הדברים היחידים שסירובנו להם יוכל אולי רק לדחותם".

"חמוד..." היא מילמלה "אז למה אתה פה לידי, מה אני, בחירה, חרא או מוות?".

"אני שמח להודיע לך שאת קצת מהכל" חייכתי.

היא שתקה. עוד ארבעים דקות.

בגיבוש חשבתי עליה, בבקו"ם, בטקס ההשבעה ובסיום הטירונות, במסדרים, בדקות נדירות של שקט, בלילה במיטה, נהניתי לחשוב עליה, הכאב המחייה שבעבורו אקריב עוד כמה דקות שינה. אבל ביום שישי בקניון של מבשרת נמלטתי כאשר ראיתי אותה בבית-הקפה בקומה השנייה, ובליבי תקווה שהיא בכל זאת ראתה אותי בטרם נסובתי על עקביי ובצעד מוחש נסתי אל המדרגות.

"דברים לא יכולים לחזור להיות כפי שהיו" היא השיבה לשאלתי "אני יודעת שזה מה שאתה רוצה, אבל זה פשוט לא יקרה".

"לא חסר לך?"

"מאוד, אני מקווה שיום אחד יהיה לי מישהו כמוך"

"במקרה אני מכיר אחד כמוני, ואולי הוא אפילו מעוניין"

"אני לא מאמינה שאתה חושב על זה, זה כאילו שאתה לא זוכר את כל מה שהיה..."

"האישה והזכרון – שניהם נוטים לבגוד" שלפתי את אחד מהחביבים עלי ברפרטואר שלי.

"קצת מאוחר מידי, היה בנינו יותר מידי, ואני לא מדברת על מישהו שהוא כמוך, אלא על מישהו שיהיה לי משהו איתו כמו שהיה לי איתך ".

הצלחתי, ידעתי בקרבי. היא שלי.

באחד הלילות בצבא חלמתי שאני עומד על חוף ומשקיף על ים סוער. צורת הגלים כמו מכושפת הייתה, כעין עמודים המתערבלים ונמתחים אל השמיים, אך לא אל השמיים נשאתי עיניי. שם עמדתי על החוף אכול לבטים, האם לרוץ להביא מצלמתי ולצלם את היופי הזה המתגלע כה שוקק לפני, לצלמו למען אזכור את הגלים המיוחדים והים הקסום, למען תהה לי עדות יפייפיה לסערה המוזרה אליה אוכל תמיד לשוב ולהתהדר ברגע הרפתקאתי הקסומה מעל אלבומיי, או שמא עליי לרוץ אל הים, להשליך גופי אל הגלים ולחוות את הים המסתחרר, שכן גלים כאלו, ידעתי, לעולם לא ידע גופי אם לא היום.

סוף

לבסוף הגענו אל אותה כיכר בה נפרדות דרכינו. עתה השעה להיעשות אדם.

"אתה רוצה לבוא אלי לשתות קפה?"

חייכתי אליה והחלקתי על לחייה, היא חייכה חזרה בעיניים קורנות ברווחה בשעה שהסטתי קבוצת שיער מעל פניה והנחתיה מאחורי אוזנה.

שעה וחמישים חלפו. הזמן תם.

"מצידי את יכולה ללכת להזדיין..." אמרתי ונפניתי מעליה.

החיים חסרים אותך

החיים חסרים אותך.

המיית העולם חסרה קולך, אוויר העולם חסר נשימותייך, הנוף חסר מבטך, השבילים חסרים את צעדייך והחיוך הנסוך על פני, חסר אותך.

פגמת בחיים, הותרת אותם, אצים ושואטים כהרגלם, מיותמים ופגומים לעד, ללא מילותייך, בבת עיניך וצחוקך, בלא אהבתך ודאגתך ועצותייך, נותרו החיים, חסרים.

תחתייך נותר חלל, ואינו מתמלא, ולכשאצחק ואבכה, אוהב אישה, אלמד, אטייל, ואחייה, דבר מה תמיד יהיה חסר, דבר מה פגום, בלעדייך.

הנני שדוד, הותרת אותי לבדי, ובכל מקום, בכל שעה, קרע אחד לעולם לא יתאחה, וזכרון עמום מותיר תמיד מדקרותיו במקום טמיר בלבבי, זכרונך, והיותי, יתום, פגמת בחיים, חיי, שלעולם לא יוכלו להיות שלמים כשיכלו להיות, איתך.

החיים חסרים אותך.

אבקש להיות לך מלאך

אבקש להיות לך למלאך. אך אצבעותי המשתלבות בשלך יישאוני על כנפי הזכרון אל מקום אחר ואצבעות אחרות אותן ליטפתי ומיד געגוע נדרך וכבר חסרה את דבר מה. שיר יפייפה המתנגן בעודך צמודה אל גופי יעורר זכר זמן אחר, עת שמעתי שיר זה לראשונה, ולא בחברתך, ועתה אני מאזין לו, ולא בשבילך. גופך העירום מתענג תחתי, ומוחי הוגה בגוף אחר שיכל היה להיות בדיוק במקום בו את שוכבת ברגע זה.

ליבי כבוש ואכול פגמים, מצולק מהפצעים תחת ידיה של אחרת, ושואלת את האם אני מאוהב בך, ומילה זו, שמבקש אני להעניק לך, שמורה לזאת הפוצעת, ובה הייתי מאוהב, וחמסה היא מילה זו, ושוב לא אוכל להגותה באוזנך, מבלי שתעלה היא ותצוף לנגד עיני.

דבר מה בי שבוי עד, ולעולם לא יהיה שלך, דבר מה בי נלקח ועימו, צער בעיני עת אני מביט בך בחושך, ובכל החמדה, ברוך ובאהבה הניבטת מעיני, אלייך, דעי כי דבר מה חסר, ופגום, כי ליבי היה של אחרת, ומיאנה היא להשיבו, עבורך, ושלה הוא, זכרונה, הרחק מכאן, ממך, לא בידי לתת ולא בידייך לקחת, ולעולם לא אהיה לגמרי שלך, מלאך עבורך, שכן כאב ממקום הרחק מכאן מפעם בנשימתי על עורך, חלק ממני לעד יהיה עימה, ולא תוכלי לקבלו, אני שלה.

עם בוקר ליטפתי ירכייך החשופות, אצבעותי מרקדות על פלומתך הרכה בואכה נקודה שתרעיד גופך בתשוקה, ומיד נמלאתי בחילה, אופי הליטוף ושדייך הנמעכים תחת ידי, כדרך בה פעם ליטפתי גוף אחר, ולו נתון בזכות ראשונים מגע זה, וליטופי אותך, חסרי טבעיות שכן בליבי אינם שייכים לך.

אני חי פחות, כשאין היא עוד חלק מחיי, ומסוגל לאהוב פחות, שכן לאחר אהבה כה שלמה ובלתי מסויגת שאהבתיה, שוב לא תוכל אחרת תחתיה להאהב כפי שאהבתיה, לא בלא סייגים ופגמים, לא בלא רועץ מן העבר, לא באופן מלא ומוחלט.

את תתבלי, תחטאי ותשעממי אותי עד מוות, אך היא, לעולם לא תזדקן, לעד תשאר היא, חפה מפגמים במחשבותי, צעירה ומושלמת, ללא כל רבב וסייג, ותמיד יאחזוני געגועים אל דמותה שנטשני, ואת, תהפכי ללא כלום בעיני הרואות, אך אותה, רחוקה ממני.

האדם החד-מימדי\ הרברט מרקוזה - סיכום

האדם החד מימדי- מחשיבה שלילית לחשיבה חיובית: הרציונליות הטכנולוגית והלוגיקה של ההשתררות (domination)- סיכום

המציאות היומית בחברה הטכנולוגית מבטלת את קשרי השליטה ששררו עד כה, כגון פיאודל/וסל ואדון/עבד ומשליטה במקום זה את התלות בסדר דברים אובייקטיבי ומופשט –חוקי הכלכלה וכדו'. זוהי השתררות רציונלית של חברה השומרת על קיום המבנה ההיררכי שלה תוך שהיא מנצלת את המשאבים כולם ומחלקת טובות הנאה. הרציונליות הזו (הרציונליות הטכנלוגית אם נרצה) גורמת לשעבוד האדם בידי מנגנון הייצור המנציח את מאבק הקיום ומרחיבו לכדי מאבק בינ"ל טוטלי, ואין אלטרנטיבות  לכך. זהו גורלנו.

ברור שלנו נראים הדברים האלה שטויות. שכן אנו כמערבים יכולים להסתכל על החלופה, הקומוניזם, ולהגיד שהמשטר המערבי הרבה יותר טוב ויש בו טובות הנאה גדולות. אולם ,אומר מרכוזה, החשיבה הזו נובעת מצורת החשיבה שלנו שהתאימה את עצמה לרציונליות הממוסדת ואיננו יכולים לראות ולהבין שום דבר שלא נכלל בה. החשיבה וההתנהגוץ, התואמות את המציאות הנתונה, מבטאות תודעה כוזבת השומרת על סדר הדברים הקיים בעולמנו. ותודעה כוזבת זו מתגלמת במנגנון הטכני שיש בעולמנו, מנגנון שמייצר אותה ושומר על קיומה.

גם החיים והמוות נחווים באורח רציונלי ופרודוקטיבי. מבחינתנו ההרס הוא המחיר שעלינו לשלם בשביל הקדמה כשם שהמוות הוא מחיר החיים וכשם שהעסקים חייבים להתנהל כסדרם. זוהי אידיאולוגיה שהיא חלק מהמנגנון הממוסד שהכרחית לקיומו ולתפקודו והיא חלק מהרציונליות שלו (להבנתי זו ביקורת על הנאורות). ואת האשמה ברציונליות הממוסדת הוא תולה ברציונליות המדעית או ליתר דיוק בניכוס שלה אל מדעי החברה. כעת הוא מנסה לאתר את הרגע המדויק שבו תבונה רעיונית הפכה להנדוס חברתי.

העולם המדעי מבוסס על כימות ומתמטיקה ובכך הוא גורם לנתק עם המציאות, להפרדה בין האמיתי והטוב ובין המדע והאתיקה שכן האנשים חיים בעולם של ערכים, וערכים מטבעם הם סובייקטיביים. אולם מתברר כי העולם האובייקטיבי, קרי כל הנתון וראוי לכימות, נעשה תלוי בסובייקט האנושי. וכאן הוא מביא הרבה דוגמאות מהמדע נביא אחת. למשל הפיכת עצמים גיאומטריים למשוואות אלגבריות על ידי תהליכים מתמטיים שברור שמתרחשים רק במוחו של האדם. וגם הפילוסופיה של המדע חוטאת בכך כשהיא רואה למשל את השאלה של מהי המציאות? כשאלה ללא מענה.

נראה אפוא כי התפתחות המתודה המדעית משקפת את הפיכת המציאות הטבעית למציאות טכנית. כלומר יש כאן שני עולמות נפרדים: המדע והחשיבה המדעית במושגיהם ובאמיתותם הפנימיות ומנגד שימושו ויישומו של המדע במציאות החברתית ואין שום קשר בין השניים. המדע הטהור אינו מדע שימושי. המשוואה המתמטית נכונה ללא קשר לעולם האמיתי ולשימושיה. המדע הוא לכן נייטראלי במהותו כלפי הטבע. אולם הוא אומר שאין זה מדויק. יש יחס הדוק בין שני העולמות הללו: בין החשיבה המדעית ויישומה.

הרציונליות המדעית יוצרת ארגון חברתי ספציפי. כמו שהמדע "שיחרר" את הטבע מכל התכליות והיעדים הטבועים בו ו"הפשיט" את החומר מכל מיני איכויות לבד מאלו הניתנות לכימות, כך גם החברה שיחררה את בני האדם מן ההיררכיה "הטבעית" של תלותם האישית וקשרה אותם זה לזה בהתאם לאיכויות הניתנות לקביעה כמותית קרי כיחידות של כח עבודה מופשט. במילים אחרות תהליך הכימות החברתי הוא תוצאה של תהליך הכימות המדעי. התבונה העיונית עומדת לרשותה של התבונה המעשית. בעולם כזה, הטכנולוגיה מספקת את הרציונליזציה של שעבוד האדם אך לא כדבר אי רציונלי אלא ככניעה והשתעבדות למנגנון הטכני המרבה את הרווחה והנוחות בחיים ומגביר את כושר ייצורם של העובדים.

לסיכום: בתפיסה המדעית את הטבע כניתן לפיקוח ולשליטה משתקף הטבע כחומר גלם לעיון התיאורטי ולמעש. עולם האובייקטים נכלל בכינונו של יקום טכנולוגי- יקום של מהויות אינסטרומנטאליות, המהוות אמצעי כשהן לעצמן. האובייקטיביות הטהורה מתגלית במושא לסובייקטיביות. במבנה של המציאות הטכנולוגית אין בנמצא דבר מעין סדר מדעי טהור אלא תהליך הרציונליות הטכנולוגית הוא תהליך פוליטי.  רק בעולם טכנולוגי האדם והטבע הופכים להיות מושאי ארגון שניתן להחליפם זה בזה. הטכנולוגיה נעשתה לכלי שרת בידי החיפצון (reification):  האדם על כל תכונותיו וקשריו החברתיים ניתנים לכימות ולחישוב. העולם נוטה יותר ויותר להיהפך לחומר ביד ההנהגה והניהול הטוטאליים שבתוכו נבלעים גם המנהיגים.

אם נסכם את הסיכום: תהליך החשיבה המדעית השתלט על העולם החברתי, הרציונליזציה המדעית הפכה את היקום להיות יקום טכנולוגי כלשהו שמשעבד אותנו בשם מנגנון הייצור.

האדם החד-מימדי \ מרקוזה

האדם החד מימדי\ הרברט מרקוזה – סיכום

המניפסט הקומוניסטי - סיכום

מהלך ההיסטוריה כולו רצוף במאבקים בין מעמדות שנגמרו בשינויים מהפכניים של חברות. מעמדות מודרניים הם כלכליים אך מעמדות התקיימו במהלך כל ההיסטוריה בצורות שונות (אדונים וצמיתים וכו'). בחברה הבורגנית המודרנית המעמדות לא בוטלו אלא רק התנאים האופפים אותם השתנו. המעמדות הרבים של התקופה הקדם-מודרנית הצטמצמו לשני מעמדות: בורגנים ופרולטרים (פועלים). המהפכה שהחריבה את הפיאודליות היתה מהפכה בורגנית שנגרמה בגלל עליית כוחה של הבורגנות עקב תיעוש וגילוי של שווקים חדשים באפריקה, אמריקה ומזרח אסיה. כך שמעמד הביניים התעשייתי הפך לקבוצה של עשירים השולטים על תעשיות רבות ומגוונות – הבורגנים המודרניים. ככל שהמהפכה התעשייתית התקדמה והשוק העולמי גדל, כך הבורגנות התחזקה. הבורגנים החריבו את היחסים הפיאודליים ה"טבעיים" ובמקומם הפכו את המעמדות לכלכליים בלבד. הבורגנות הפכה את פעולות האדם השונות לבעלות ערך כלכלי בלבד. הבורגנות הפכה את המשפחה למערכת של יחסי ממון והרסה את הרגשות בה: הבורגנות = רשע! אין קיום לבורגנות ללא קיומו של תהליך היצור המודרני המשתנה תמידית וההרס של היחסים הקודמים בין אדונים לנשלטים. הבורגנות אינה מתייחסת לגבולות לאומיים (גלובליזציה, מישהו?) ומנצלת את כל העולם כאחד. הבורגנות הרסה את התעשיות הלאומיות ובעקבות כך – את הלאומיות. הבורגנות מביאה למודרניזציה של כל חברות העולם שהיא מגיעה אליהן. הבורגנות גרמה לעיור מוגבר עקב כך שהם היו צריכים פועלים למפעלים שלהם.  הבורגנות הגבירה את יכולת היצור של האנושות פי כמה וכמה וריכזה את הפעילות היצרנית שלה במוקדים מרכזיים.

יחסי הייצור הבורגניים שנוצרו בעקבות אמצעי הייצור המשוכללים המודרניים הפכו את תולדות התעשייה והמסחר לתולדות מרידה של כוחות היצור המודרני ביחסי היצור המודרניים. בגלל שכוחות הייצור מתפתחים מהר מדי יחסית ליחסי הייצור (התרבות הסובבת את היצור, או בעצם התרבות בכלל) קיימת תופעה של ייצור יתר שגורמת לבעיות ועיקוב של ההתקדמות האנושית עקב חוסר יכולת להתמודד עם בעיה זו. הבורגנות מנסה להתגבר על בעיה זו על ידי השמדה של כוחות יצור ועל ידי ניסיון להתפשט לשוקים לא מוכרים ולא מנוצלים ברחבי העולם. הבורגנות בעצם לא פותרת את הבעיות אלא דוחה אותן כך שהן מועצמות ובסופו של דבר יביאה עליה את כיליונה, כמו שהיא הביאה את כיליונם של האדונים הפיאודליים. הכיליון הזה יובא עליהם על ידי מעמד שהם יצרו – הפרולטרים – מעמד הפועלים המודרני.

הפרולטריון התפתח ככל שהתפתחה הבורגנות, שמשתמשת בהם כסחורה לכל דבר ומנצלת אותם כדי להגדיל את הונה ולהתפתח בעצמה. העבודה הממוכנת יצרה תחושה של חוסר קשר בין הפועל לבין התוצרת שהוא מייצר – ניכור. הפועל לא מרגיש סיפוק מעבודתו ואינו קשור למה שהוא יוצר. ההוצאות שלו מצטמצמות לבסיסיות ביותר בלבד. ככל שערך הפועלים פוחת עקב כך שהעבודה שלהם נהיית יותר פשוטה כך גם יורד השכר שמשלמים להם. באותו זמן עקב כך שכמות המכונות גדלה – גדלה גם כמות שעות העבודה של הפועל. הפרולטרים כפופים למנגנוני פיקוח חמורים של הבורגנים שהתפתחו כדי לייעל את עבודתם בזמן שהם עובדים יותר ומקבלים פחות כסף. הפועלים נהיים משועבדים למכונה, למשגיח ולבורגני שהינו בעל אמצעי הייצור ותלויים בהם להמשך קיומם. הפרולטר הופך למכשיר בידי הבורגני והבדלים בין אנשים נהיים זניחים. גם כאשר לבסוף מקבל הפועל את כספו באים שאר הבורגנים ומנצלים אותו כדי שיקנה את תוצרת מפעליהם, כך שהפרולטרים מנוצלים גם כשאינם עובדים.

בעלי המלאכה הזעירים והעוסקים במקצועות חופשיים יורדים ל"שפל מדרגת הפרולטריון" כי אין להם מספיק הון כדי להיות בורגנים והם מוכרעים על ידי המפעלים הגדולים כך שחשיבותם הופכת להיות זניחה. בנוסף גם ההערכה אליהם יורדת כי התפקיד הכלכלי שלהם נהייה הרבה פחות חשוב וכך הפרולטריון נהיה מורכב מכל החלקים באוכלוסיה שהם לא בורגנים.

המלחמה של הפרולטריון בבורגנות בד בבד עם הקמתו. התחילה עם מאבק של פועלים יחידים, המשיכה בבתי חרושת ספציפיים ולאחר מכן ענפי ייצור שלמים החלו למרוד בבורגנים שמנצלים אותם. הבורגנים רוצים לחזור ולשלוט בגורלם. (מרקס קצת הוזה פה לדעתי, הפועלים בימי הביניים לא היו אף פעם חופשיים במיוחד).

הפועלים בשלב זה (בימיו של מרקס) היו מפוזרים ומה שאיחד ביניהם לא היתה תודעה למצבם אלא תגובה לכך שהבורגנים היו מאוחדים והם היו מאוחדים נגדם. הפרולטרים בנקודה זו בהיסטוריה אינם נלחמים אם כך בבורגנים אלא בשרידי האריסטוקרטיה ביחד עם הבורגנים וכל ניצחון שהם משיגים הוא ניצחון של הבורגנות. (היו מעמד כשלעצמו).

הפרולטריון הולך וגדל ככל שהתעשייה הולכת וגדלה, וכך גם השוויון בין הפועלים גדל, השכר שלהם משתווה ברמה נמוכה אחת והעבודה שלהם נעשית דומה יותר ויותר. כתוצאה מהשתוות זו ומהתחרות הרבה בין הבורגנים לבין עצמם שמשווה גם ביניהם, הופך המאבק בין הפרולטר הבודד לבורגני הבודד למאבק בין מעמדי. הפועלים מתאחדים לאיגודים בשביל לשמור על תנאיהם וקיימות התקוממויות ואף לעיתים נדירות גם מרידות. כשמצליחים הפועלים במאבקם הם אינם מנצחים את הפרולטרים אלא הניצחון תורם לכך שהם יתאחדו עוד יותר. אמצעי התחבורה והתקשורת המודרניים (רכבות, עיתונים וכו') שנוצרו בעזרת הבורגנות, משמשים את הפועלים כדי להתקשר ולהתאחד. באמצעות קשר זה מאחדים הפועלים את מלחמתם בבורגנים בצורה שלא הייתה יכולה לקרות מאות אחדות של שנים לפניכן וכך המלחמה הופכת למלחמת מעמדות מוחלטת, מלחמה פוליטית טראנס-לאומית (מונח שאול, כמובן). מלחמה זו נחלשת עקב התחרות בין הפועלים אך חוזרת ומתחזקת כל פעם שהם מצליחים לנצל את הפרצות בקרב הבורגנים.

על ידי כך שהבורגנים משתמשים בפרולטרים למלחמה נגד האצולה הישנה, הם מקנים בידם השכלה על איך צריך למרוד ולהלחם. בנוסף לכך גם התווספתם של אנשים משכילים רבים שלא היו עד אז פועלים לפרולטריון מוסיפה לרמת ההשכלה הכללית שלהם ועוזרת להם במאבקם.

בהמשך המאבק, חלק מהמעמד השליט מבין את מאבקם ומצטרף אליהם, אלה הם המנהיגים לעתיד של הפרולטריון. הפרולטריון הם אלה שיגרמו למהפכה כי הם נוצרו על ידי הבורגנות ופועלים נגדה באופן תמידי לעומת מיני זעיר-בורגנים ואיכרים שרק מנסים לשמור את המצב כמו שהוא. (הופכים על ידי הידיעה למעמד למען עצמו)

הפרולטריון לא חי בדרך הישנה אלא בדרך חדשה לחלוטין בה הוא משועבד להון ולבעלי ההון. בשביל הפרולטרים הלאומיות, הדת והמוסר הם כלים שמקדמים אינטרסים בורגניים ומנצלים אותם (תודעה כוזבת).

כדי להגיע לשחרור על הפרולטרים להרוס את כל בניין העל (התרבות שנוצרה כדי לנצל אותם, תודעה כוזבת שוב וכו') ולהתחיל הכול מחדש. הבורגנות אינה יכולה להמשיך לשלוט כי היא לא יכולה להבטיח את תנאי החיים המתאימים למשרתיה – הפרולטריון.

II

הקומוניסטים הם מפלגת פועלים שרוצה לקדם את האינטרסים של הפועלים. הם מבליטים את האינטרסים הטראנס-לאומיים של הפועלים ככלל. הם מבינים את האינטרסים של הפועלים יותר טוב מכולם. מטרתם היא למגר את שלטונה של הבורגנות והם ביטוי טבעי של מלחמת המעמדות. המטרה של הקומוניסטים: ביטול הקניין הבורגני ובסופו של דבר ביטול הקניין הפרטי.

ביטול זה אינו נוגד את העובדה שכל אדם הוא בעלים על מה שהוא יוצר כי עובדה זו בוטלה כבר על ידי הבורגנים, ביטול הקניין הפרטי הוא המשך טבעי של כך. הקניין הפרטי כיום (בתקופתו של מרקס) הוא בידי הבורגנים בלבד ומשומש בכדי לנצל את הפרולטרים ולא כביטוי לחופש האדם כיוצר. בגלל שההון כיום לא מיוצר על ידי אדם אחד אלא על ידי אנשים רבים, מובן שההון (והקניין) צריך להיות רכוש ציבורי, ולא פרטי. הון הוא אינו כוח פרטי, אלא חברתי.

העבודה בחברה הקומוניסטית לא תהיה רק למען העבודה והייצור עצמו (מה שקורה בחברה הקפיטליסטית) אלא למען העשרת חייהם של העובדים כך שהם יתוגמלו מעבר לשכר המינימאלי שהם צריכים בשביל להמשיך לעבוד. החופש היחידי בחברה הקפיטליסטית הוא השוק החופשי וביטול של הקניין הפרטי יבטל את החופש הזה וישווה את הבורגנים לפרולטרים. הקניין הפרטי אינו משחרר אלא משעבד את הפועל לכסף ועל ידי כך – לעבודה ולבורגנים. ביטול הקניין לא יבטל את התרבות בכללה אלא יבטל את התרבות המטריאליסטית הקיימת. הרעיונות הקפיטליסטיים אינם מוחלטים וניתנים לשינוי, הסיבה שחושבים שהם לא ניתנים לשינוי היא בדיוק התודעה הכוזבת המופצת על ידי הבורגנים ובסופו של דבר משפיעה גם עליהם.

ככל שישתנו התנאים של בני האדם כך תשתנה גם תודעתם (ההוויה קובעת את התודעה). הרעיונות השולטים בכל זמן לא היו אלא רעיונותיהם של המעמד השליט. ישנה טענה שקיימות גם אמיתות נצחיות כמו חופש וצדק שהקומוניזם מנסה לבטל. אמיתות "נצחיות" אלא הן רק ביטוי לכך שבכל הזמנים שעברו היה קיים ניצול של מעמדות שונים על ידי בעלי הכוח.

יש לבטל את הלאומיות כי הפרולטריון הוא טראנס-לאומי וקיימים פרולטרים בכל המדינות ועל כולם להתאחד. לפרולטריון אין מולדת והניגודים הלאומיים בין הפרולטרים בני הלאומים השונים מתבטלים לאיטם גם כך עם עלייתו של השוק העולמי וכו'. פעולה מאוחדת של הפרולטרים מכל העמים היא התנאי הראשון לשחרורו של הפרולטריון מעול הבורגנים. בהמשך על הפרולטרים להשתלט על הדמוקרטיה ולהפוך למעמד שליט ולפעול למען הגשמתם של האידיאלים הקומוניסטיים וכך בהמשך יתבטלו המעמדות והקניין הפרטים, הפרטים יהפכו שווים, יחסי הייצור הישנים יתבטלו ואיתם גם הקונפליקט המעמדי ותקום חברה חדשה, שוויונית שתתמוך בהתפתחות החופשית של הכלל.

המניפסט הקומוניסטי  - סיכום

סיכומים נוספים:

המניפסט הקומוניסטי – סיכום

המניפסט הקומוניסטי – מרקס ואנגלס- סיכום

אהבה, את

לא אוכל להגיד אף לא דבר אחד אודות האהבה, שכן מעולם לא הבנתיה. אומנם פעמים רבות ארקח לי מיני משפטים והגדרות, דברי פיוטים ומשוואות אודותיה, אך לעולם לא יעמדו אלו בכדי להכיל בתוכם דבר מה מספק. כך אדע, נבצר ממני לדעת באמת אהבה מהי. אך זאת אדע גם, ימצאו לי דברים אותם אוהב, אוהב את חברי ומשפחתי, אוהב דברי הסופרים והמשוררים הפורטים על נימי ליבי, אוהב מראות מרהיבים, את השקיעה והזריחה ואוהב תענוגות קטנים כגדולים, אך עם הנץ מילה זו- אהבה, דבר אחד בודד יצוף ויעלה במחשבתי פעם אחר פעם, דבר אחד בודד שלא אדע מהו, אך זו אהבה, את.

התמכרויות

שכוב על מיטתי, ועשן הסם מסתלסל מעלי, חוזרות ושבות אל מחשבותיי, כל אותן אלו שמעולם אל נטשו אותן. דמויותיהן מכבידות על חזי וזכרונן צורב, שב אני והוגה בהן בכולן, כל אותן נשים שנקף הזמן אך עדיין אוחזות בי אחיזת לפת הנדמית כלעולם לא תשתחרר.

נשים רבות ידעתי מלבדן, ההתמכרויות שלי, פני רבות ליטפתי, ולרבות נשקתי ולחשתי מילות אהבה באוזניהן, אך הן לא שרדו את מבחן הזמן, וכשם שידעתי עוד בעת שחבקתי את גופן, עתה אני יודע כי רבות מהן לא היוו עבורי דבר וחצי דבר, ואם אפילו היו לי רגשות בעבורן, התפוגגו אלו במהרה כשקר שהיו, והיום לא ערגה, לא געגוע ולא צורה מוזרה של אהבה לי אליהן, ומעולם לא באמת היו, לא כשם שהתמכרתי אל קומץ רעותיהן, שבהן לא אפסיק להגות גם שנים אחרי שמילות פרידה נישאו באוויר.

אחיזה מוזרה להן בי, כמרגע שנלחץ גופי אל שלהן, קוללתי בהן לעד, כנענש על חטא.

ומה בניהן לבין כל השאר? מה מותרם ומנין להן הזכות לחמוס להן חותם על ליבי הנושא חלקים מהן בכל פעימה שיפעם? מה בין אלו שטירפו דעתי אחריהן, לדראון עולם, לבין כל אלו שנאלצתי לשקר בפניהם עת התוודו בפני על אהבתן אותי? ונדמה כי התשובה בידי כפי שמעולם הייתה, אותן מכשפות של נצח, אלו היו המיוחדות, אלו המופרדות ובכך מורמות מכל השאר, אלו שהתקשיתי לרדת לסוף דעתן ולחדור אל נבכי ליבן, אלו שידעתיהן מבלי באמת לדעתן.

אך בעיני בלבד ייחוד על דגלן, ומה זה בי שיעניק להן ארשת מסתורין? גם זאת אני יודע, הלא אלו הן אותן נשים שגברתי עליהן ובכך לא כבשתיהן, הן אותן נשים שגברה אהבתי אותן על אהבתן אלי, הן אותן נשים שהביטו עלי ממעל במבט מסויג, ולא הודיעוני בפירוש כי עניין להן בי, הן אלו איתן הילכתי על אותו גבול דק שמעברו אהבת אמת יוקדת, ובהולכנו על גבול זה, צללתי בעוז מעברו, אך לבדי.

אחד על אחד

השמש קופחת ממעל, ותחתינו בוער האספלט, אגלי זעה מבצבצים וגולשים מהמצח מעל עיניים מרוכזות. קול הפגיעה של הכדור ברצפה מהדהד בכל המגרש, ושוב ושוב, ועולה באויר, מחליק מעל הקרש באיושה חרישית פוגע בטבעת וגולש פנימה, נקודה נוספת, ניצחון אחד במלחמה גדולה. ושוב, מבטים חודרים, גופות מיוזעים, והקרב ממשיך. שרירים נדרכים ומשתחררים, רצים, קופצים ומשתטחים על הריצפה, הידיים אוחזות בכדור, ומאבק האיתנים בעיצומו. המגרש המבודד והשקט שוצף וגועש, נחרד למראה היריבות. אסור להפסיד, הרי זהו מבחן, מבחן של יכולות, מבחן עמידות, מי יטעה יותר, מבחן של גבריות, מי יצא וידו על העליונה, אסור להפסיד, אסור. חוקי המשחק, חוקי הרחוב, חוקים של כבוד, ולבסוף יבוא הכדור האחרון שיפלח את הטבעת ואחד מאיתנו יובס, והשני, יזכה בכל מה שחשוב כעת.

ואם זה היה כל-כך קל, כפי שזה יכול להיות, פשוט לחבוט בפרצופו ולברוח כל עוד נפשי בי בעודו על הריצפה.