שיר שיכור

שיר שיכור. ולא שיכור שמח, לא שיכור נינוח או עולץ, לא שיכור בתום לב, לא שיכור בחברה ובטוב טעם, ולא שיכור מספיק, בהחלט לא שיכור מספיק.

ומה ירצה שיכור אם לא להיות שיכור, ומה ירצה שיכור אם לא להיות שיכור כלוט, ומה ירצה שיכור אם לא... לשכוח? לשמוח? לצחוק? לבכות?... אם לא להימנע מלשאול עצמו שאלות שאין הוא יכול להשיב עליהן. 

והן כמו צעדים, כמו פסיעות הוא הדבר, מהלך הבקבוק והכוס אל השפתיים פעם אחר פעם, וצעד אחר צעד אני פוסע, והדרך נראית לי, מי אמר שהדרך נראית לי? אינני השיכור הראשון, אינני גם השיכור האחרון, אך אני שיכור לבדי, צועד אל תוך הלילה וחבר מרעיי מריע ורע רעי, רעה רעותו ורואה, אותי, נופל וכושל, ושיכור כל כך, ולא מספיק.

קמתי להשתין, ושבתי אל מקום מושבי, ודבר לא שנה, אך הוטב לי כמעה, אינני בטוח למה. ושם ראיתי את פניי במראה, ובחלוף שנייה כבר לא זכרתי, את מי ראיתי שם, ואת מה. אולי מוטב כך.

ואולי עתה העת לשאול את אותן השאלות הנוקבות, המנקבות, החודרות והשורפות, ואולי לא, אולי מוטב להשאירן לעת שפויה ומשופה ומפוכחת ופיכחת ופיכחית יותר. הן מחר אקיץ וראשי כבוד ואיבריי לאים (האם כבר כתבתי כך פעם? הרי לא הייתי שיכור אז...) ולא אוכל לעסוק בדבר ואולי ימצא לי פנאי לדברים אלו, עתה לא העת, עתה אני שיכור, ידיי מלאות, וראשי, ריק (ומתערבל).

המיטה קוראת בשמי, לא אכנע! המשך בדרכך, אתה צודק וצדיק וצדק עימך, אך אנא חדל נא מלהטות שורשים עד קצה יכולתם לשרתך ויכולתך להטותם, הן מחר בבוקר תקיץ ומצפונך כל כך ינקוף על כך, כל אחד יכול להטות שורשים. רצפה מרוצפת רצופה רצף רצוף, הא לך! אל נא תאמר לי מה עלי לעשות או לא לעשות, הרי אני שיכור!

היא אהבה להיות שיכורה. מי זאת היא? אינני יודע, רובן אוהבות (אהבו) להיות שיכורות (ומי לא אוהב להיות שיכור? אולי אני). אך אם אהבה להיות שיכורה, האם תאהב אותי שיכור? אינני מחבב עצמי יתר על המידה ברגע זה (אני טרחן למדי, עלי להודות) ואיני מוצא סיבה מדוע היא תחשוב אחרת, מי שהיא לא תהיה.

אכן שיר שיכור (שיר?), ופסקה אחרונה זו מעט טורדת את מנוחתי, האם באמת היא מונחת במקומה? האם כורח שאכניס נשים לכל דבר ועניין? ודאי! שאם לא כן, איזו סיבה הייתה נמצאת לי להיות שיכור?! ואולי זו מלכתחילה הייתה הטעות. אני צריך לקום שוב להשתין, כבר איני בטוח אם הפעם אשוב, אני תוהה על מי ומה אחשוב מעל לאסלה, ואולי הבחילה תציל אותי מכל זה...

חזרתי. וזה מפתיע למדי. ובמראה שם נראיתי לעצמי יפה, אלמלא הכתמים השחורים תחת העיניים, והזקן המדובלל, והצלקת על פניי, ובתוכי. גדולה ומכוערת הצלקת בתוכי, קטנה ובלתי מורגשת זו שעל פני, עדיין אני חושב, שהייתי יכול להיות יפה יותר אלמלא הן. נראה לי שרעיון טוב הוא לקעקע "carpe diem" במקום כלשהו על גופי, זה ודאי יעזור.

עתה אני חושב, איזה גיהנום יהיה זה ללכת למיטה, ולהיוותר, לבד, עם המחשבות, בחושך, בלי מפלט, ושמוטב יהיה אם אזכור לצחצח שיניים לפני שאעשה כן.

השירים שלך

קראתי שוב את השירים שלך, למה? בגלל שפגשתי אותך ברחוב, בגלל שפגשתי אותך, בגלל שקראת אחריי "חכה רגע!". נראה לי ברור מאליו שאני אחשוב עלייך כרגע, כמו שאין לי צל של מושג האם את חושבת עלי כעת, או האם אני באמת היחיד שקרא דבר מה שכתבת, האם תזכרי שפגשת אותי ברחוב, האם פגשת אותי?. אז קראתי שוב את השירים שלך, נזכרתי כמה את יפה, נזכרתי איך החיים שלי נראו כשדמיינתי איך הם יראו איתך בהם. החוכמה שלך, כמו הפגמים, מבצבצים בכל שורה, הייחוד שלך, הדרך שבה הביטו בי העיניים האלו שלך, אז בימים ההם ואז ברחוב. וכל שורה, כצלצול שעון עיירה או כנסייה, קול חבטה עמום, מתכת כנגד מתכת, המוסיף ומהדהד בתוך עצמו ואל האוויר, כמחצית השנייה לאחר קריאת השורה.

רציתי לבקש ממך להזדקן איתי, ואז משהו בי הזכיר לי שלא מותר לי להיות כנה מחד, שאת לא באמת תקראי את הדברים האלו מאידך, ושאני מסומם וודאי כותב גרוע בהרבה משנדמה לי. קראתי את השירים שלך, אודה כי חלפה בי קנאת סופרים, ואולי היה זה אני הנזכר בך. אז מה נותר לי לספר לך? איך אז, במכתב שנועד להיות אחד מיני רבים שכותרתם פרידה, יידעתיך כי כל שנותר לך מקשרנו היא ההמלצה להרים את עינייך ברחוב, שמא אחלוף על פנייך. כעת אני מתאמץ להבין כיצד זה ארע שנתקלתי בך, לא מצליח להבין האם זה קוסמי, הסתברותי או פשוט מזל.

ואם היית יכולה להבין, מה מפריע לי בך, על מה אני כועס, ממה אני מפחד? ואם היית מבינה אותי, הרי זה פחדי שאיני יודע אם את רוצה בטובתי או לא, זאת לאור היכולת שלך לעולל לי, שבוייך, כרצונך טוב או רע לאחר שתגיע העת בה אפסיק להיאבק בך.

את לא יכולה להבטיח לי דבר, וזה לא בגללי, זה בגלל שאת לא מסוגלת להבטיח לעצמך משהו. את רוצה אהבה שאינה תלויה בדבר, כזו שנלחמת, כזו הזקוקה רק לעצמה גם הפגום ושבור, והנסיעה הזו היא ללא מטרה, ללא תכלית או הבטחה, זולת להגיע אלייך. את רוצה להשתלט על עולמי בכדי לא להותיר בו מקום לספקותייך, את מספרת לי, כמה את מסוכסכת עם המראה. ואז את שולחת אותי לקרב. 

"אסתטיקה" או "את זה אויקלידס לא יכול לתאר"

החודשים שחלפו מאז שהתראינו לאחרונה, לא יכולנו שלא להתכחש אליהם גם נוכח השמחה של הזמן החדש בצוותא, גם לא יכולנו בכנות להצר עליהם, או לטעון כי נבעו מנסיבות שאינן קשורות בנו, כי אף על פי שכך היו, אנו אלו שבחרנו במעשינו, והם שלמן אותו יום בו נפרדו דרכינו, זוהי העת הראשונה בה אנו שוב עומדים יחדיו. ועם שאותה חיבה עודה מפעמת בנו וכוחה נדמה שלא הועם, היטב ידענו כי החודשים הללו, אלו שמרחפים בנינו כאשמה סמויה בה כולנו חשים, ושואבים נחמה מסוימת משותפות זו, אותם חודשים הם המעידים על עתיד יחסינו, הם שילכו ויתארכו, ואולי יהפכו שנים, והאם גם אז יפכו הימים שקשרונו יחדיו וליבנו יצא זה על זה כדרך אותם ימים הולכים ומתרחקים.

תחת התאנה, בין החורבות ומעל לבריכת המעיין הקטנה, מה חיפשנו כאשר יצאנו לשם, אולי אותנו, אותנו יחדיו. קשת האבן המטה ליפול, שם אני זוכר אותו עומד בגופייה וידיו שעונות, לחוצות כנגד העמודים הכהים. והיכן כל שהבטחנו זה לזה באותם לילות מול הים כאשר זה לזה גילינו ליבבנו? אמור לי יקירי, מה אתה מבקש ממני היום?. והיא, שערה, תלתליה הזהובים, כמו היו אז, כאשר היה אפי תחוב בתוכם, שואף את ריחה לחיי. תמונה עמדה תלויה פעם בחדרי, באותו המקום ממש, ואין רואים את פניה, רק שערה מול העמק המתרחב לפניה אל תוך הכינרת, ומעולם לא הצטערתי שאין פניה נראות שם, יפה ידעתי מי היא בעלת הגב והתלתלים הנופלים עליו. עכשיו היא אבודה לנצח, אני יודע והיא משיבה לי חיוך, כן, נגמר, את חטאייך לא תוכל לגלגל אך בכל זאת פינה חמה שמורה לך בליבי, כן אני יודע, אני משיב, ואולי בשל כך אותה הרגשה עמומה ומטרידה, שאיני יודע להגדיר, רק מחריפה לנוכח עינייך שפעם הביטו בי בדרך אחרת. 

והשעה מאחרת, ומישהו מציע שנשוב וקולו לא נתקל בהנגדות, רק התנהלות איטית בכיוון המכונית. ואז אנו נושאים דרך השדות, משמאלנו התפוחים ולימיננו החיטה ובאופק שדרת הברושים שלעד תהיה מוכרת. שמש ערביים צונחת על המרחבים, מתלכסנת אל חלונותיו הצדדיים של הרכב הנוסע וצובעת את אבני הבזלת צבעים חמים, שקיעה של הגולן, שקיעה של ימים עברו. ואז הוא מכניס דיסק למערכת הסטריאו, והצלילים, הפריטה האיטית על הגיטרה האקוסטית ושברי החשמלית שמצטרפים, הקול המלטף, שלו רציתי הייתי מכנה אותו "אטמוספרי", "מלודי", "מינורי", "מלנכולי" אפילו "מעט קיטשי" או כל שם תואר אחר, אך אין לי כל חפץ בכך. והצלילים מתערבבים בצבעי השקיעה וצבעי שרעפינו, "אוי, איזה שיר יפה, כמה הוא מתאים עכשיו..." אומרת מישהי והשאר מהנהנים ואז מוסיפים לשתוק, בוהים בנוף הרץ לצידנו ומניחים למוזיקה למלאו. אנו שמענו שם, בצלילי הגיטרה והשירה, התיפוף העדין והמילים, שם אנו שמענו את אהבותינו וחרטותינו, את תקוותינו היוצאות אל העבר ובכך אין הן אלא געגועים, שם שמענו את השקיעה והשדות, ואת מיאוץ המכונית על הכביש הישר, הרעוע מעט, שחלק ממהמורותיו מוכרות, וחלקן מצליחות לפתע להפתיענו במה שהיה כה מוכר. המוזיקה עמדה בנו, בחיינו באותו רגע העוסקים ללא הרף בעבר, בעתיד ובעצמנו, ולא היה קץ ליופי שלה. ואילו עתה, שוב אני שומע את אותו השיר, לשווא מבקש לעורר שוב את אותן הרגשות, למצוא את אותו היופי, שהיו בצלילים שמילאו אותה מכונית בה הצטופפנו כולנו, לשווא. 

ממש כאן עכשיו

כמה זמן שאין אלו עיניי הרואות אותך? את התווים שכחתי, אך האצבעות את התנועות עוד זוכרות, זוכרות את המנגינה, כיצד לנגן את שירייך, זמר קולך שלחש לי, הולך ומתרחק. ואולי עלי לברך על שאין זיכרוננו מושלם, ואין הוא מושלם, שאם לא היה פגום, אם לא נתון לשחיקה, אם לא היו צבעיו דועכים וחדותו מקהה, ודאי היו אז כל שעותינו מלאות כאב מחד וגעגוע מאידך. והאם אותך אני כואב או מתגעגע? חושב על השעות לצידך או הרחק ממך?ובעוד אלו הראשונות חתומות לעד, קפואות בקורותינו, הרי שהאחרונות הולכות ומתאספות, הולכות ונערמות זו על גבי זו ואינן חדלות להרחיקך ממני, לטשטש את פנייך, לעמעם את קולך, להפיג ריחך ולמחות טעמך, ועדיין, מעשה קסם, חיה את גם באלו וגם באלו, גם אז וגם ממש כאן עכשיו.

במבואות הפסיכולוגיה של מי?

תמיד הייתי קצת חשדן כלפי תחום הפסיכולוגיה. הרבה מאוד ממה שיש לפסיכולוגיה להגיד, כמו למשל במקרה של פרויד, נראה לי מופרך ומצוץ מהאצבע וחסר כל הוכחות מדעיות אמפיריות. מצד שני, כל מה שכן יש לו הוכחות אמפיריות בפסיכולוגיה נראה לי גם הוא מפוקפק כי בני אדם הם לא אטומים בכימיה, הם משהו מורכב שלא תמיד יתנהג באותה צורה בכל מקום ואנשים הם מורכבים ועל כן קשה לי לראות איך אפשר בכלל לעשות מחקר בפסיכולוגיה שמסיק מסקנות מקבוצה מצומצמת של נבדקים אל כלל האנושות.

דווקא בגלל החשדנות הטבעית הזו כלפי הפסיכולוגיה החלטתי לקחת את "מבוא לפסיכולוגיה" של האוניברסיטה הפתוחה, סתם בשביל הכיף, בכדי לראות האם ההסתייגות שלי מהתחום הוא מוצדקת או לא. להלהן ההתרשמות שלי.

לא עוד פסיכולוגיה פיזיולוגית ו\או קוגניטיבית

נתחיל עם הרע, בקורס מבוא לפסיכולוגיה יש מעט מאוד מהדברים שבאמת מעניינים אותי כמו פסיכואנליזה. מצד שני יש בו הרבה מאוד מהדברים שלא כל כך מעניינים אותי כמו למשל פסיכולוגיה פיזיולוגית שמסבירה על מבנה המוח, העצבים, נוירונים, סינפסות וכו'. לא שזה לא מעניין אבל כל הביולוגיה הזו ממש לא בראש סדר העדיפויות שלי וחבל שהיא כן בראש סדר העדיפויות של הפסיכולוגיה. אחרי הכל מתעסקים כאן בנפש, לא בחומר. גם פסיכולוגיה קוגניטיבית זה לא שוס גדול אבל דווקא נחמד היה ללמוד על תפיסה וקשב ויש שם כמה דברים שאפשר לקחת וליישם בחיים, כמו למשל כל התיאוריות אודות למידה.

מה כן מעניין

מבוא לפסיכולוגיה בסך הכל היה מבוא טוב. הוא נתן לי תמונה של עולם הפסיכולוגיה ומה באמת חשוב לו ומה באמת מעניין. את התחומים שאני אוהב ומכיר כמו הפסיכואנליזה כמעט ולא פגשתי בקורס אלא בסקירה ההיסטורית. ובעוד דמויות כמו בולבי או סקינר וכל מיני חברה כאלו מילאו את הקורס לא מצאתי מקום אחד בו מלאני קליין או לאקאן מוזכרים בו, ולדעתי זה חבל אך בכל מקרה הזמן והכסף היו שווים את זה. לא הייתי אומר שזו דרך טובה להכיר את עצמכם או להבין יותר טוב בני אדם אחרים, בשביל כנראה צריך להמשיך ללמוד פסיכולוגיה (ואולי גם אז לא), אך זוהי בהחלט דרך לא רעה בכלל לקבל קצת מושגי יסוד ושפה של התחום ואיזשהו בסיס של הבנה לגבי במה בכלל מתעסקים בעולם הפסיכולוגיה של ימינו. מחשבות נוספות על כך אולי בהמשך. שנה טובה!

קבלת סיוע בכתיבת עבודות אקדמיות

בסוף גם אני נשברתי. אחרי שלוש שנים באקדמיה כבר נגמר לי הסוס ולא היה לי את הכוח לכתוב את העבודה האחרונה הזו. לאורך כל התואר דווקא הייתי די סבבה בכל מה שקשור בתחום של כתיבת עבודות אקדמיות. אבל אל העבודה האחרונה הזו פשוט לא הצלחתי להביא את עצמי. ניסיתי למצוא לעצמי אלף תירוצים, איך זה בעצם אשמת המערכת, או שהנסיבות מקלות. בסוף ויתרתי והודיתי בפני עצמי שאני פשוט עייף מהלימודים ושאין לי כוח יותר ושהדבר האחרון שאני רוצה עכשיו זה לשבת ולכתוב עוד שלושים עמודים על איזה נושא שפעם זרקתי למרצה ושעכשיו כבר בכלל לא מעניין אותי.

ואז נשבר לי

אז עשיתי את מה שרבים לפני עשו ומצאתי מישהו שיכתוב לי את העבודה. טכנית, הוא לא בדיוק כתב לי את העבודה אלא רק כתב לי טקסט לשם "הכוונה" שבעצם היה העבודה שלי שהגשתי בעצמי. על הטקסט שקיבלתי ממנו הייתי צריך עוד לשבת ולעבד אבל אין ספק שהוא חסך לי עשרות שעות של עבודה על כתיבת עבודה אקדמית שפשוט לא היה לי כוח לעשות.

שירותי כתיבת עבודות אקדמיות

מי שעזר לי בכתיבת העבודה היה אתר קטן וחביב בשם "טקסטולוגיה אקדמי" שמציע שירותים של סיוע אקדמי מכל מיני סוגים (בנוסף לסיוע בכתיבת עבודות אקדמיות הם גם מציעים שירותים של תרגום, סיכום שיעורים וליווי בכתיבה אקדמית). הגעתי אליהם דרך חיפוש פשוט באינטרנט ומאוד שמחתי שמצאתי אותם. בתוך חודש ימים מהרגע שבו דיברתי איתם לראשונה כבר נשלחה לי עבודה בת שלושים עמודים שקיבלה בסופו של דבר 94 (מראש לא כיוונו ל-100 כדי לא לעורר חשדות, גם הציון הזה היה יותר ממה שביקשתי מהם וקצת הלחיץ אותי כי אני, מה לעשות, תלמיד של 80). כל העניין לא היה יקר מידי בהתחשב בכך שבמקום לשבת ולכתוב את העבודה אני ישבתי ועשיתי דברים שלא כדאי להזכיר כאן על חוף הים בגואה.

לסיכומו של עניין

נכון שאני קצת מרגיש רע עם עצמי על הויתור העצמי הזה. אבל אני ידעתי שאני חייב את זה לעצמי ושאם אני רוצה לפצות את עצמי על מה שעברתי במהלך התואר הזה אז כדאי שאני אפרגן לעצמי חופשה, גם אם זה עלה לי קצת כסף וגם אם הרגשתי קצת לא נעים שעזרו לי עם העבודה שלי. בסופו של דבר כתיבת עבודות אקדמיות הוא עניין חשוב, אבל לא חשוב כמו הבריאות הנפשית שלי. 

שיחה לילית

"ככה: אוהב... מתגעגע... רוצה לשמוע ממך... וזהו, נראה לי, תתקשרי כשיש לך זמן. לילה טוב".

עשר דקות לאחר שהנחתי אותו צלצל הטלפון.

"עדיין ער?"

"לא, למה את ערה בשעה כזאת?"

"למה התקשרת אם לא חשבת שאני אהיה ערה?"

"התקשרתי בשביל עצמי, לא בשבילך"

"נגיד שהבנתי... נגה עדיין אצלך?"

"לא, היא נסעה היום בבוקר הביתה. איך היה אתמול אצל אלון?"

"נחמד, חבל שלא באת".

"הוא רצה שאני אבוא, אבל השילוב שלך ושל נגה אף פעם לא משך אותי".

"אל תגיד לי שזאת לא הפנטזיה שלך".

"כן בטח, אתן תהיו עסוקות בלריב אחת עם השנייה ולא תתייחסו אלי".

"היא עד כדי כך שונאת אותי?"

"בצדק, לא? היא מרגישה מאוימת".

"יש לה סיבה?"

"אם אני מרגיש צורך להתקשר אלייך בשתיים בלילה אז כנראה שכן..."

"למה אתה מרגיש צורך להתקשר אלי בשתיים בלילה?".

"נראה לי שזה מה שרציתי לשאול אותך כשהתקשרתי".

"מן פרדוקס שכזה, כמה לא אופייני".

  

לישון בחוץ

בלינה מחוץ לכתלי בית, לינת מסע אם לקרוא לה כך, ישנם פרדוקס ושלמות גם יחד. בכל ערב אני מטיל את גופי הלאה אל שק השינה, והחום מקדמו בליטוף האופף את הגוף שמאס בלילה הקפוא ואת הרגליים שמאסו מעמוד. אז כל כולי מתמסר לאותה כבדות צונחת, אותו כאב ענוג של אותותיו המצטברים של יום הליכה הפושטים בגוף. אז אני הולך לישון עם שדיי, אותם שדים שירקדו, מחללים במעגלים סביבי, בדקות המועטות עד שארדם.

והולך אני לישון עם שדי ומקיץ עם מלאכי. הגוף נוקשה, ולא בנקל יאות לנטוש את חומו של שק השינה. החמה עוד טרם הפציעה, והאיברים שכילו מרצם אמש נתקשחו במהלך הלילה ומשמיעים טרוניותיהם מרגע שמנסה אני להכינם ליום צעידה נוסף. אך נפשי, נפשי קוראת אל הדרך, יוצאת אל המרחבים, אל יום נוסף בדרך אל האופק, בו יוסיפו לדעוך קולות השדים, ויגברו קולות המלאכים.

שיטפון

אורות המדורה הכתמתמים מרצדים מעל היריעות המרכיבות את האוהל. בד שחור מפויח מרוב מדורות מהווה את התקרה ובצד האחד אריג מפוספס בלבן, כתום וירוק, הצד השני ניילון ארוג לבן והשניים הנותרים יריעה פשוטה הקרועה בקצותיה.

מזה חצי שעה שפסק הגשם, ובחושך אני תוהה אם הנחלון שזרם בצד האוהל עודנו זורם, אותו נחל המצטרף אל אחיו, ויחד הם זורמים אל נחל גדול יותר, ילדם של כל הפלגים הנקווים במדרונות ההרים, וכולם יחד נאספים לכדי נהר גועש שרץ דרך המדבר.

אמיל דורקהיים - מאבות הסוציולוגיה

כל ההתחלה של הסוציולוגיה קורית במעבר לחיים העירוניים. מעבר מהחיים הכפריים בשדה לחיי העיר הגדולה. (בית קטן בערבה->סקס והעיר הגדולה). מהפכה תעשייתית, עוברים מעבודה חקלאית לחיים עירוניים משתנה צורת החיים והעבודה הופכת לתעשייה. כלכלה נעשית קפיטליסטית. שוק חופשי. עשירים שמרוויחים הרבה ומעמד עובדים. תופעה של חילון ובמקביל או בעקבות עלייה של המדע. שביתות תעשיתיות. עימותים בין הכנסיה למדינה. עליה של אנטישמות פוליטית ועליה במס' התאבדויות. אמיל דורקהיים פוחד מאי סדר חברתי שנוצר בתקופה. הדבר גורם לו לחקור את הסדר החברתי. להבין מה מביא לכך שדברים מתנהלים בסדר חברתי כלשהו ובזה הוא מתמקד. השאלות שהוא שואל, נובעות מהחשש מאי הסדר. כיצד מצליחה החברה לשמור על יציבות בתקופה של משבר. לא טריוויאלי לעבור מהכפר אל העיר, מנסה לדשעת מה קורה במעבר הזה, איך עוברים לסדר בחיים עירוניים. כיצד נשמר הסדר והאינטגרציה החברתית. הסוציו צריכה לייצר הסברים כדי להבהיר את משמעות הסדר. מתמקד בקונצנזוס. לדעתו, חלוקת העבודה: דבק חברתי שמלכד את כולם. יש הבדל בין החיים הכפריים לחיים העירוניים. סולידריות מכאנית – מתייחסת לחיים הכפריים – טוען שמה שמאחד ויוצר סולידאריות בתקופה הטרום עירונית היא דומות. כלומר, אנשים היו מקבלים מהמשפחה והחברה שלהם בצורה ברורה את הכללים והמוסר החברתיים. היה מאד ברור מה מותר ואסור, מה מוסרי ומה לא. איך אנו אמורים להתנהג. מעט מאד סימני שאלה. אנשים חשבו על העולם באותו צורה. דומות מאד גדולה בין האנשים. האנשים הכפריים ניהלו מערכת חיים מלאה (גידול ובישול האוכל, תרופות סבתא למחלות, תספורות, ייצור בגדים) בנאדם לא היה צריך אנשים אחרים כדי להסתדר בחייו וייצר לעצמו את כל שהיה צריך. בתקופה המודרנית: סולידריות אורגאנית – יש רופא שמטפל במחלות, ספר, מוכר בגדים ומעצב בגדים, יש עו"ד. אנשים עם תפקיד שונה בחיים שלי. חבורת אנשים לכאורה לא קשורים, כל אחד ותחום התמחותו אבל בעצם יש תלות של בעל תפקיד אחד למשנהו.ץ האדם כבר לא אי. כל אחד צריך קשרים חברתיים כדי לתחזק את החיים שלו. הסולידריות בתקופה המודרניות בנויה מהשוני שמוביל לתלות הדדית בין אנשים. אי אפשר לחיות לבד. תפקידים שתלויים אחד בשני. דרך התלות ובגלל שאי אפשר לתפקד רק בכוחות עצמינו.... דורקהיים מנסה לנתח את החברה ולהבין איך אנו מצליחים להתקיים באיזהשהו סדר למרות אורח החיים שנראה כמועד לבלאגן. 

מהי סוציולוגיה?

מהי סוציולוגיה? סוציולוגיה בוחנת מספר תחומים בחיים ולא אחד ספציפי. תורת החברה. סוציולוג – אדם העוסק בהבנת החברה בדרך שיטתית. הוא איש המתעניין באינטנסיביות בלי הפסק ובלי בושה במעשיהם של בני אדם (פיטר ברגר). סוציו מתעניינת בכל מקום שבו יש בני אדם. סוציולוג מסתכל בבני אדם ומסתכל מה הם עושים ולמה, למה דברים הם כמו שהם – אוופנות חוקים דת. סוציולוגים חוקרים הכל (ישיבה באוטובוס, שפת גוף מול קהל פריטי לבוש) כל דבר חברתי. הכל. אין דבר בזוי- ניתן להסתכל על הכל. הכל מעניין במידה שווב ללא התחשבות בטעם האישי (סוגיות עצובות, עניינים נכבדים ובזויים). מתעסק במציאות החברתית ובכל מה שקורה בה.                                                         

הסוציולוגיה היא צורה חדישה במיוחד של תודעה (הטיעון המרכזי של פיטר ברגר)                              

תודעה היא זווית ראייה. צורת ראייתו של סוציולוג את החברה.                                                      

מהי חברה: מכלול גדול של יחסים אנושיים.  הרבה פעילויות חברתיות. ניזונה מהחברתי. גם 3 אנשים הם חברה. כל מה שקורות בו סיטואציות חברתיות הוא חברה.                                         

מהו חברתי: מצב שבו אנשים מכוונים את פעולותיהם זה לעבר זה.  

זווית הראיה הסוציולוגית- כלכלן- מסתכל על העולם הכלכלי ומחפש תהליכים חברתיים המתייחסים לבעיה של פעילות כלכלית. סוציולוג- פעילות כלכלית כרורכה ביחסים של סמכות יוקרה משפט ומשחק שניתן לנתחם תוך התייחסות שולית לכלכלה.                                                            

איך מתפתחת חשיבה סוציולוגית? כאשר השגרה מופרעת כשאר מתייחסים שינויים קיצוניים כשאר 9המציאות שלנו עוברת זעזוע. (תהליכים של חילון- זעזוע גדול ושאלות בנוגע למה שחשבנו שנכון

 ממה בנויה התודעה הסוציולוגית? 1. חשיפה והמעטת הדמות: החלק הכי חשוב בתודעה. מהווה בסיס לאחרים. חשיפה- להססתכל על הסיטואציה החברתית ולא לקבל אותה כמובן מאליו. לראות מבעד. לחפש מה כולם מתעלמים ממנו בעת הסתכלות על הסיטואציה. מה יש מתחת ולא גלוי לעין. מה צריך לחפור בסיטואציה כדי להבין.  למה כולם מתלבשים אותו דבר? למה לובשים משהו 'אופנתי'? המשמעות של חשיפה- להסתכל הסיטואציה ולבחון את מה שנראה ולחשוף את מה שנמצא מתחת לפני השטח. (יחס בין המינים בחדר, למה יושבים כאן או שם, שפת גוף, למה בנות מקטינות את הגוף) קורס מומלץ- סוציולוגיה של הגוף.                                                                    סוציולוגיה ופסיכולוגיה מסתכלות על דברים מנקודת מבט שונה. כמו סוציו' וכלכלה. פסיכולוגיה דרך האדם עצמו (מניעים פסיכולוגים של האדם) התאבדות בעלת חוקיות. אנשים מתאבדים בגלל סיבות חברתיות.                                                                                                                                       המעטת הדמות-  יש את מה שאנו מציגים ומראים לחוץ לראות. שיער מסודר, לבוש וכיו"ב. סוציולוג מנסה לראות מעבר מה יש מאחורי אותה דמות. סוציולוג ינסה לראות מה יש מבעד לכל אותן מסכות בצורה חברתית. (דוג'- קליפ פתיחה של סדרות ווידס ועקרות בית נואשות).  לא להאמין למה שרואים במבט ראשון. מחפשים את מה שקורה מעבר לברור מאליו. להמעיט בערכה של המסכה שאנשים עוטים על עצמם.

2.אי נכבדות- "כשישנה תבונה והיא מצליחה להשתחרר ממשקפי המגן של ההגינות המכובדת, נוכל לצפות לראייה בהירה יותר של החברה מאשר באותם מקרים שבהם הטפות מליציות נחשבות לחיים ממשיים" פיטר ברגר. סוציולוגיה לא עוסקת רק במה שנחשב מכובד (איך אמורים להתנהג, צורת התנהגות מכובדת בורגנית) אלא גם באי נכבדות ברחובות, בתי זונות סרסורים עוני בעצם בכל מה שהוא לא נחשב למהוגן. סוציו' מחפשת את המקום בו אנשים מתנהגים בצורה שונה או יוצאת מהנורמה. לא לחקור רק את מה שנראה לנו נכון חברתית. דבר נוסף- הצורה שבה אנו ניגשים למחקר- בלי ביקורת מוסרית. לא לתת להשפעה אישית להיות חלק מההסתכלות. לכבד ברמה הכי בסיסית. לנטרל דעה פרטית. אדם שמתנהג בצורה לא ראויה לסיטואציה לא לשפוט או לומר למה אלא להבין למה. בחינה של הנורמות בעיניים לא מסוריות, בלי השיפוט האתי, נסיון לאובייקטיביות.        

3. יחסיות- כפי שאמר פסקל- "מה שנראה מעבר אחד של הפירנאים הוא בחזקת טעות מעברם השני". לא כולם רואים דברים אותם דברים. לא לכולם אותה אמת. כל אחד מסתכל על אותו עולם מנק' המבט שלו והעולם נראה שונה לגמרי מכל אחת. תפקיד של סוציולוג הוא להבין כי לאף צד אין חזקה על האמת וסוציולוג פשט מבין את זה. אני מבין שאני ואחרים לא רואים את העולם באותה צורה. התודעה של סוציולוג צריכה להיות בנויה בצורה שלא רואה אמת אחת בלבד. לדוגמה- קומוניזם וקתוליות סותרות זו את זו והן אמיתות מנוגדות אך זה בסדר שהן מתקיימות יחד בעולם.

4. קוסמופוליטיות- נובע מכל הסעיפים הקודמים. סוציולוג מתעניין ומבין את מגוון ההתנהגויות והפעולות האנושיות. שואף לראות מגוון ניידות שונות ועושר חברתי והוא מחפש את זה. דברים לא אמורים להפתיע בעולם, סוציולוג מקבל את זה ומוצא את זה מעניין.

רעש

וכשהפסקתי לכתוב, פתאום נהיה שקט. כל הרעש הזה של המילים והשורות ואיך שהעט מחליק על הדף. אבל השקט הבהיל אותי כנראה, ושוב חזרתי לכתוב, ועכשיו שוב יש רעש.

ללא שם

אני נכנס ל"מייק'ס פלייס", מתאמץ שאף אחד לא יראה עלי מה בדיוק עישנתי לפני דקה על חוף הים אבל מיד כשאני מגיע לשולחן עומר מכריז "א-ת-ה נראה עפוץ!". ואני מחפש אותך, כי בעצם בשבילך באתי מירושלים, באותו רגע אני לא מצליח למצוא שום סיבה אחרת להיות שם. והיית מאמינה שבשנייה הראשונה לא זיהיתי אותך? הברכיים שלי גם כך לא היו יציבות יותר מדי וכשהסתובבת אלי ופתאום הבנתי מי זאת הבחורה הזו שעד עכשיו לא הייתה מוכרת כמעט נפלתי, את נראית מדהים, והפנים שלך רצו לי לכל אורך עמוד השדרה. את "דפקת" הופעה, אני יחף, עם מכנסיי פיג'מה, גופייה, שיער פרוע ופנים לא מגולחות. אני רוצה להאמין שהשקעת בשבילי, בדיוק כמו שאני לא השקעתי רק בשבילך. אני מתיישב בשולחן אחר, מידי פעם מגניב מבט לכיוונך וקולט את שלך, את לא משפילה עיניים, בסוף אני כן. עכשיו תור המשחק של מי ישבר ראשון ויבוא אל השני קודם, ואני יודע שאני אנצח, במשחק הזה אני תמיד מנצח. ומה שאני אוהב בך זה שאת לא מנסה להסוות את הכניעה שלך, לא מנסה לגרום לה להראות סתמית, אגבית או אדישה, מגיעה ובפנים שלך יש ציפייה, יש רעב, וככה אנחנו, מחזיקים את הקלפים קרוב לחזה אבל מה שאנחנו כן חושפים הוא כנה בתכלית. ואין לך מה להרגיש רע או לנסות לשנות את זה, הנצחונות האלו שלי הן נחמה פורתא כי בכל השאר את לרוב מנצחת. אבל פתאום את קמה, הדברים קצת מטושטשים אבל אני מצליח להבין שאת עוזבת, וכמובן שאני לא יכול שלא להיות מאוכזב, העולם בעוד חמש דקות נראה פתאום שומם. את מגיעה ונעמדת מולי, קצת מבויישת, הרבה מצפה, מין מבט שואל כזה, קצת עצוב וקצת זחוח באותו זמן, חרד אבל יודע שאין לו סיבה, נעמדת מולי ומסתכלת עלי. אני מסמן לך לבוא אלי ואת מצייתת מיד, שמחה אבל הצעדים שלך קצת איטיים מדי לטעמי, מתיישבת לידי והכתפיים החשופות של שנינו נוגעות אחת בשנייה, אני לא יכול שלא לשים לב לזה ולא יכול שלא לשאול את עצמי אם עשית את זה בכוונה. אנחנו מקשקשים כמה דברים סתמיים, אני מנסה לגרום לך להרגיש לא בסדר כדי לנצל את זה כקלף עתידי, את מתחמקת בחוסר אלגנטיות, מנצלת את העובדה הברורה לשנינו שבמשחק הזה את זו שכמעט תמיד תנצח, או בעצם אני זה שתמיד אכנע, הרי אין לך ספק שבסופו של דבר, מחר או בעוד כמה ימים, את תקבלי לקרוא עוד כמה שירים אם רק תבקשי. את קמה, מתחילה לנוע החוצה ובדרך מפנה אלי מבט שאני מחזיר למשך כמה שניות, ואם היה לי מושג מה זה המבט הזה הייתי אומר לך, אבל אין לי, כמו שאין לי מושג מה אני מנסה להחזיר לך במבט שלי, ואולי בעצם כבר הספקתי להכיר אותך, ואני יודע שאת רוצה שהמבט האחרון הדרמטי שלך יהדהד לי עכשיו בראש, צרוב ברשתית שלי כל הדרך הביתה ואולי גם במיטה. בכדי לשבור את המועקה שהולכת וגואה ככל שהעיניים שלנו ממשיכות להיות נעולות זה בזו אני מרים אלייך את הכוס בתנועת "לחיים" אבל את כבר לא רואה, וכשאני מנמיך את הכוס אני רואה רק את הגב שלך. אלה העובדות, הפרשנות כבר יותר מסובכת.

פילוסופיה ופילוסופים

מה תפקידם של פילוסופים בפילוסופיה ובתולדות הפילוסופיה? לכאורה השאלה הזו צריכה להיות ברורה מאליה והיא נדמית במבט ראשון כשאלה די מטופשת – הרי פילוסופים הם הפילוספיה, כמו שנגרים הם הנגרות. אך במבט שני ניתן לנסות ולמצוא תפיסה מורכבת יותר של היחס בין פילוסופים ופילוסופיה.

הפילוסופיה, כתחום מחשבה וכמסורת אנושית, היא משהו שהוא גדול יותר מהפילוסופים עצמם. הפילוסופים מצד אחד כפופים לפילוסופיה, למסורת שלה, למוסכמות שלה, לפוליטיקה שלה, ומצד שני, בכפיפות הזו, הם למעשה מכוננים את הפילוסופיה, יוצרים אותה ומשמרים אותה.

זהו יחס מעניין. פילוסופיה היא משהו שמתקיים מצד אחד בראשם של הפילוסופים, שם הפילוסופיה נוצרת כל הזמן, אך מצד שני לפילוסופיה יש גם קיום עצמאי משלה שהיא חיצוני לפילוסופים, או שהוא למעשה סך כל הפילוסופים בעבר ובהווה ואפילו בעתיד, שמכתיב במידה רבה את הדרך שבה יפעלו הפילוסופים.

למשל, מי שכיום בא מהמסורת של הפילוסופיה של המדע לא יהיה מובן לחלוטין למי שכתב במסגרת של הפילוסופיה היוונית. אלו יהיו שני פילוסופים שונים לגמרי מכיוון שהם פועלים במסגרת של שתי פילוסופיות שונות לגמרי זו מזה.  

במובן הזה פילוסופיה דומה מאוד למסגרות תרבותיות אחרות של האנושות כמו למשל הדת. הדת והפילוסופיה הם מבנים מחשבתיים שנוצרו על ידי בני האדם וששולטים על בני האדם. הדמיון האנושי הקולקטיבי יוצר דבר מה שהוא גדול ממנו ומשתעבד אליו. כאשר פילוסופים כותבים פילוסופיה הם עושים את זה מתוך המסגרת המחשבתית של הפילוסופיה בת זמנם, צורות חשיבה, אופנות ומוסכמות שמהם הם אינם יכולים להמלט לחלוטין, וכאשר הם כותבים פילוסופיה על מה שהפילוסופיה מכתיבה להם הם בעצם מאשרים שאכן כן, זוהי פילוסופיה וככה חושבים וכותבים פילוסופיה.

האם הטענה בכך היא שפילוסופים הם תוצרים היסטוריים של תולדות הפילוסופיה? במידה רבה כן, אך עדיין צריך להשאיר תמיד מקום לסוכנות אישית וליכולת של פילוסופים, בסופו של דבר, גם לחדש בפילוסופיה ולהצעיד אותה קדימה עם ההיסטוריה. פילוסופים ללא ספק מתפקדים בתוך הפילוסופיה בזמנם שלהם, עם זאת, אלמלא היה לפילוסופים מה לחדש גם כאשר היה אופק חברתי למחשבתם, לא ייתכן שהפילוסופיה הייתה מתקדמת ומתפתחת כפי שהיא עשתה באלפי השנים האחרונות של התרבות האנושית. 

נגמר, שוב

"אני לא רוצה אותך בחיים שלי". והיא צוחקת.

"אין לך ברירה..." היא אומרת.

"בקרוב אני עוזב ואני לא אראה אותך יותר".

"זה מה שאתה חושב..."

ותכננתי לחפש אותה אחרי שנים, לפגוש בה במקרה בכוונה, אבל לא חלפה שעה וכבר אני מנסה להידחק בין ההמון, מבטי רץ על פני כל הפנים בבקשו פרצוף אחד בודד. ואת מי אבקש? חוח בין השושנים, כל הבחורות הללו, מבטיהן תוהים בשעה שאני חולף על ידן, והיה זה שוטר התוהה לתוכן כיסי או טרוריסט מסתער עלי בסכין שלופה, אחד הדבר הוא לי, אלף אנשים בחדר הזה, ובעבורי רק שניים. ומתי היא התפצלה? מתי הפכה הן לזו עימה אני משיח כה רבות בראשי, מסביר לה עד כמה גמורים וחתומים דברי ימינו, וזו שאותה אני מחפש כעת, שוב, מחפשה שוב, בכדי להודיעה כי תם ונשלם, נגמר, שוב. 

אף פעם בעצם לא היה כלום

"אם נתנשק עכשיו" אמרתי לה "זו תהיה טעות מבחינתך. לי, לי אין מה להפסיד בלנסות לנשק אותך, כי אם תדחי אותי אני אולי לא ארגיש נעים לידך לזמן מה, אבל אני בקרוב עוזב, ומהר מאוד אני אשכח את מה שהיה כאן. אבל את, אם את תנשקי אותי, יכול להיות שהוא יגלה, ואולי את בכלל תהיי זאת שתספר לו, ואז תאבדי אותו, אבל גם לא יהיה לך אותי, כי אני לא אהיה פה. וזו טעות עכשיו, אבל בעוד חודש? בעוד שנה? בעוד חמש שנים? כשתביטי אחורה, את עוד עלולה להצטער שלא נישקת אותי עכשיו, כי בסופו של דבר כנראה שמה שיש בניכם יגמר, אבל מה שיכול לקרות פה עכשיו ישאר לנצח, ואם לא, מה שהיה יכול להיות ולא היה, פשוט ישכח, כי אף פעם בעצם לא היה כלום".

פרולוג למשהו

"מה השעה?"

"1:26, למה?"

"בואי נשחק משחק..."

"מה?"

"נניח שב-1:30 אני מנסה לנשק אותך..."

"אל תעשה את זה..."

"רק נניח, נניח שבעוד ארבע דקות אני מנסה לנשק אותך"

"נו, מה אז?"

"אם לא תתני לי לנשק אותך שנינו נצא נשכרים"

"למה?"

"כי לי זה אומנם קצת יכאב, הדחייה, קצת תצרוב לי, אבל אני אדע שניסיתי, והרי אני עוזב עוד יומיים, מהר מאוד הרגע הזה יהפוך לזיכרון רחוק קצת לא נעים, אבל לא נורא".

"ואני?"

"את תרגישי מוחמאת, תשמחי, כי הרי תמיד רצית שאני אנסה לנשק אותך, לא בהכרח רצית לנשק אותי, אבל רצית שאני אנסה, רצית את הכניעה הזו, את הניצחון הזה"

"ואם אני כן אנשק אותך?"

"אז את יכולה לאבד הכל, כי הוא עלול לגלות, או שאת אפילו תרגישי חובה לספר לו, ואז הוא עלול לעזוב אותך, ולא יהיה לך אותו, אבל גם לא יהיה לך אותי, כי אני לא אהיה פה"

"ואתה?"

"מה שלי יש להפסיד זה את השקט שלי. אם אנחנו נתנשק עכשיו, עוד שתי דקות, אני אסע בלב כבד, ואם במצב הנוכחי הייתי מפסיק לחשוב עלייך במוקדם או במאוחר, הרי שאם נתנשק את תלווי אותי, תרדפי אותי כל השנה הקרובה, תרדפי אותי בצורת המחשבה על מה היה יכול לקרות אם הייתי נשאר"

"אז למה שתרצה לנשק אותי?"

"כי להתנשק עכשיו יהיה טעות, אבל אם אכן כאן דרכינו נפרדות, ויכול להיות שלעולם לא נראה עוד אחד את השני, אנחנו נצטער על זה שלעולם לא התנשקנו בעוד דקה, עכשיו, ברגע זה, זו תהיה טעות, בכל רגע החל מ1:30 ולשארית חיינו, זה הדבר הכי נכון"

שתיקה.

"1:30..."  

פילוסופיה ואני

מזה שנים שהתחום של פילוסופיה הוא אולי אחד התחומים המרכזיים של חיי. נכון, לעיתים עזבתי את הפילוסופיה כדי לרעות בשדות זרים של הספרות או הסוציולוגיה, אבל בסופו של דבר הכל חוזר לפילוסופיה, והכל בעצם הוא סוג של פילוסופיה, ואני לא סתם אומר את זה.

הפילוסופיה כידוע התחילה עם הפילוסופיה היוונית. אז המונח פילוסופיה, למשל אצל אפלטון או אריסטו, כלל את כמעט כל המדעים והתחומים האקדמיים שאנו יכולים לחשוב עליהם היום: מספרות ועד פיזיקה, הכל בעצם נחשב לפילוסופיה בזמן הפילוסופיה היוונית.

מאז ועד היום הלכה הפילוסופיה והתפצלה לתחומים שונים בתוך עצמה (פילוסופיה של המוסר, פילוסופיה של המדע ועוד ועוד) ותחומים נוספים התפצלו ממנה בכדי ליצור את כל המקצועות האקדמיים הידועים כיום לאדם. בהתחלה הייתה רק פילוסופיה, ואולי, בסופו של דבר, פילוסופיה זה מה שנשאר.  

כל מי שרוצה להכנס לתחום של הפילוסופיה ימצא כמובן שהפילוסופיה היוונית היא נקודת התחלה לא רעה בכלל כדי להבין מה זה בכלל פילוסופיה ומה זו שאלה (ותשובה) פילוסופית. אולם לא חייבים להתחיל לימודי פילוסופיה עם הפילוסופיה היוונית. הרבה אנשים חושבים שצריך ללמוד פילוסופיה בסדר כרונולוגי, ולמרות שיש בזה היגיון מסוים, זו בכלל לא חובה ואני עצמי התחלתי את צעדיי הראשונים בתחום של הפילוסופיה דווקא עם הפילוסופיה של העת החדשה כאשר קראתי את דקארט. אחריו הצעד הבא שלי בפילוסופיה היה בכלל שפינוזה, משם קפצתי לניטשה עד שלבסוף הגעתי באמת אל הפילוסופיה היוונית ואל אריסטו ואפלטון.

מה שחשוב כאשר לומדים פילוסופיה הוא כמובן הסדר, ההשפעות ההדדיות, התהליכים וכו', אבל חשוב בכלל להבין מה זו פילוסופיה, במה פילוסופיה מתעסקת, מהן השאלות שהפילוסופיה שואלת, ובשביל זה לא חייבים להתחיל מיד מההתחלה. ובכל מקרה, ככל שמתקדמים בפילוספיה מבינים דברים גם אחורה ולא רק קדימה. אחרי שקראתי את אריסטו פתאום ראיתי את דקארט באור אחר, למרות שאת דקארט קראתי קודם לכן. בכל מקרה, מי שרוצה להתחיל ללמוד פילוסופיה מוטב לו שיקח נשימה עמוקה, יכין כוס תה, ויצלול אל תוך ספר הפילוסופיה הקרוב ביותר שנמצא, יהיה אשר יהיה, מובטח לו כי תהיה זו תחילתו של מסע מופלא אל תוך נפלאות המחשבה האנושית שבאה לידי ביטוי בפילוסופיה. 

פיזיקה של אריסטו

בכוח ובפועל על פי אריסטו: מדוע ביצה היא איננה ביציה בכוח, אלא תרנגול בכוח? ביציה היא מוצר מלאכה, ומה שמאפיין מוצרי מלאכה הוא שבמוצרי מלאכה יש שיקול דעת: מישהו החליט לעשות ביציה. בטבע, אין שיקול דעת. גם בכוח ובפועל נאמרים במובנים רבים, אבל תמיד ביחס לדבר אחד. הם נאמנים קודם כל ליצורים טבעיים, אח"כ בהשאלה, אריסטו אומר, שאבן השיש היא פסל בכוח (יבוא פסל ויפסל מהשיש).

בין האופנים שהווה נאמר, הוא נאמר בכוח, בפועל, בקטגרויות וב'אנלוגיה', כלומר – האריה המת הוא באנלוגיה לאריה החי. אני עדיין יכול להגיד שהאריה אריה והתינוק אדם. עדיין אפשר להגיד שהפסל של הרמב"ם הוא פסל של אדם.

לפי אריסטו אלמלא היה סוקרטס אדם, הוא לא היה חכם ולא היה נמוך. זאת אומרת, כל האופנים של ההויה על פי הקטגוריות הם אופנים של הויה ביחס לדבר אחד. למשל, אפשר לפי אריסטו להגיד שהאפרוח הוא תרנגול קטן. אני לא יכול להגיד על התרנגול שהוא אפרוח שגדל. ההגדרה חלה על הבפועל ולא על הבכוח.

השפה לדעתו של אריסטו נותנת לנו אינדיקציה לגבי העולם, ואנו מוכרחים להשתמש בה, אך בכוח ובפועל הם אינם עניינים סמנטיים! אם נגיד שהתרנגול הוא אפרוח מגודל נהפוך את סדר הדברים המהותי.

ארבע הסיבות של אריסטו.

הסיבה החומרית: אריסטו לא מדבר על חומר ראשוני, וכנראה שאצלו הירידה הזאת מגיעה עד 4 היסודות. נקודה חשובה: הסיבה החומרית לא חייבת להיות חומר: אמנם החומר של הפסל הוא שיש, אך החומר של החברה הוא צליל.

הסיבה הרביעית של אריסטו היא הסיבה הפועלת: האב הוא הסיבה הפועלת של הבן, הפָסל הוא הסיבה הפועלת של הפֵסל.

הסיבה התכליתית: לשם מה? הסיבה התכליתית מזוהה באופן מיידי עם הצורה. התכלית הזאת נמצאת לפי אריסטו כבר בתוך ההגדרה. קיים הבדל מהותי בין תכלית מוצרי מלאכה לבין התכלית של מוצרים טבעיים. במוצרי מלאכה, התכלית קודמת: אני קודם רוצה להניח את הדברים על משטח מוגבה, ולכן אני בונה שולחן. במוצרים טבעיים תכליתו של הדבר נמצאת בו עצמו: תכליתו של הכלב היא לחיות חיי כלב. בנוסף, במוצרי מלאכה יש שיקול דעת. אני שוקלת בדעתי כיצד להשיג את תכלית הדבר שאותו אני מבקשת. במובן מסויים, הסיבה התכליתית מממשת את הסיבה החומרית. לדעת אריסטו במוצרים הטבעיים התכלית היא ללא מתכנן.

יש הבדל בין "סיבה" במאה ה-18, לבין ה"סיבה" של אריסטו. במאה ה-18 המונח "סיבה" מציין אירוע. פגיעת האבן בחלון היא הסיבה לשבירתו. המונח "סיבה" אצל אריסטו איננו אירוע- דוגמאת האב והבן.

אריסטו - ההווה

בעיה של אריסטו : אנו מכירים אותה מפרמנידס

אם נגיד על א' שהוא ב', הוא כבר לא יהיה א'. ההגדרה של "להיות סוקרטס" ו"להיות חכם" הם שני דברים שונים. איך יתכן אם כך, שואל אריסטו, שסוקרטס יהיה חכם?

אריסטו לא מוכן לקבל אונטולוגיה מפוצלת - הממשות היא הומוגנית. כל מה שממשי, ממשי באותה מידה, בניגוד לאפלטון שאומר שהחכמה זה הדבר ממשי והחכמה של סוקרטס היא פחות ממשית.

אריסטו כותב במטאפיזיקה ד' על מובנים רבים לכל מיני מונחים פילוסופיים. בפרק 7 הוא מדבר על המובנים השונים של "הווייה", להיות: ousia. שם הוא פותח בהכרזה: "הווה נאמר במובנים רבים".

ההווה איננו מובן לשוני בלבד לפי אריסטו. את ההווה אפשר ללמוד במובנים רבים משום שכך היא המציאות. להיות אדם, לא אומר להיות חכם.

הווה נאמר במובנים רבים, אבל תמיד ביחס לדבר אחד. הווה = להיות משהו. זה לא קיום, קיום נאמר באופן אחד בלבד- או שכן או שלא. נושא או דבר אחר יכול  לדעת אריסטו להיות משהו ויש אופנים רבים שבו הוא יכול להיות משהו, אבל תמיד ביחס לדבר אחד.

דוגמא לרעיון של אריסטו: בריאות. הגוף בריא, האקלים בריא, האוכל בריא. בריאות נאמר, בצורה דקדוקית אחרת, אפילו על הרופא ואפילו על משרד הבריאות. אבל, להיות אדם בריא זה לא אותו דבר כמו להיות אקלים בריא.

האופן הראשוני של "בריאות" לפי אריסטו הוא גוף בריא. גוף בריא הוא גוף שהכל מאוזן בו. הרופא מתקן את הבריאות. כלומר, "להיות" נאמר באופנים רבים, אך תמיד ביחס אחד. כל השימושים של בריא מתייחסים לאופן הראשוני של בריאות, דהיינו הגוף.

על מה נאמר "הווה" באופן ראשוני?

אריסטו הוא אלוף הז'רגון, הוא ממציא ביטויים, בניגוד לאפלטון שכאילו מנהל שיחות חולין. כאן נכנסים שני מונחים טכניים חשובים:

• כשלעצמו kath`hamto
• על פי המזדמן (במקרה) kata somhehekos

אריסטו: על סוקרטס נאמר שהוא אדם כשלעצמו, קטטמטו. לעומת זאת, הוא קירח או שזוף על פי המזדמן.

כשלעצמו = מה ששייך לו ומה שייך להגדרתו. לסוקרטס יש שתי רגליים, לכשעצמו.

על פי המזדמן = מזדמן לו לסוקרטס שהוא בשוק, או שהוא זקן.

אבל לכשעצמו, הוא אדם או שיש לו דם חם.

אם כן, הווה נאמר לדעת אריסטו באופנים רבים. קודם כל, עפ"י הקטגוריות של אריסטו. לא הרי להיות חכם כלהיות גבוה. לא רק של"להיות" יש משמעויות שונות, זה גם אופן אחר של "להיות". חוורונו של סוקרטס איננו פחות ממשי מהיותו של סוקרטס אדם, אלא שלא הרי שלהיות חיוור כלהיות אדם – זהו אופן אחר של להיות.

איך נפתור את בעייתו של פרמנידס?

אריסטו: כאשר אני אומר על א' שהוא ב', הוא ב' באופן אחר בו א'.

ה-'הוא' הזה, שנדמה לנו שתמיד אומר את אותו דבר (סוקרטס הוא אדם, הוא גבוה...) זו פרדיקציה שונה בכל מקרה ומקרה, משום שהאופן בו סוקרטס הוא אדם שונה מהאופן בו סוקרטס הוא גבוה.

הווה לפי אריסטו נאמר באופנים רבים לפי ה"בכוח" או "בפועל". התינוק הוא אדם, אבל הוא לא אדם בפועל, הוא אדם בכוח. התינוק הולך על 4 משום שהוא אדם בכוח, ולכן הגדרתו היא של הולך על 2. אדם שלא יכול להלך על 2 הוא אדם פגום, או שהוא אדם בכוח. האדם המת לפי אריסטו הוא אדם רק בשם משתתף!  

3 קטעים

*גבר הדור בגיל העמידה נהג במכונית שעקפה אותי משמאל, ב.מ.וו 745 חדשה בצבע. ישוב בטויוטה קורולה 99' שלי הבטתי במכונית הפאר המתרחקת ממני במהירות וחשבתי, כי לא הייתי רוצה להחליף מקומות עם אותו נהג, לא תיתכן כל דרך, כך חשבתי לעצמי, כי מצבו ברגע זה על כביש זה טוב ממצבי שלי, לא ייתכן כי חיוכו והרגש בחזו עולים על שלי, אצלי באוטו התנגן "let it be".

* השביל מאחורי גבי, בעיבורו נמצאת את. הייתי שם, אדע מקום זה של רהב חושים ומדאבות לבב, מקום משטמה ואהבה יוקדת. לנוס איני יכול, אך לשרך צעדי ככל הנראה חייב הנני, צעד אחר צעד, יגבר המרחק, וכל צעד, כמו משא תבל על כתפי, כמו נדונות רגלי לקרוע בכל פסע ופסע מחדש שלשלאות אלו שהותרתי מנותצות הרחק שם, במקום בו תמצאי עתה לבדך.

** היום אני יודע, כי יבוא יום, שנים מעתה, בו אתעורר בתחושה נוראית. עצמי אקלס באותו יום, על טעויותיי, על הדרכים השגויות בהם הלכתי, באותו יום אחוש כי את חיי השלכתי בטווח, כי יום אחר יום מחלדי השלכתי בפזרון לב בלא לדעת ערכו מהו, ועוד אדע, כי באותו יום, מאוחר מידי יהיה בשביל להשיב את הגלגל לאחור ולכפר על עוונותיי לעצמי. כל זאת אדע היום, אך לא אדע מדוע ארגיש כך, ויתרה מזאת, לא אדע מה לעשות על מנת למנוע בואו של אותו יום, יודע אני כי אקונן על משגיי, אך איני יודע מה יהיו אלו, איני יודע מה יהיו חרטותיי ומה עלי לעשות בכדי שאותו יום מקולל לעולם לא יבוא.

האם אשנא עצמי על שזנחתי אהבת נעוריי, או שמא חרון אפי ימלא עליי עצמי דווקא בשל העובדה כי באובססיה שקעתי שנים רבות בעבור נערה אחת כה בזויה. האם חרטה תאחזני על שנטשתי קולמוסי וחדלתי מחטאי בכתיבה, או שמא אקונן על שוויתרתי על חלומותיי של אומנות נצורה. האם יענני כבד רפה ומוכה חולי, או שמא אצטער על כל דקה בה לא הייתי נתון בשכרון חושים נטול אחריות. כל הנשים שהללו שחלפו במיטתי, האם חרטה תמלאני על פוחזות מיוחמת זו שלי, או שמא אמרר אודות אוני האבוד שלא נוצל דיו בחיי הוללות צעירים. האם ינבע צערי מרצינות יתר או העדרה של רצינות? מנופים רבים מידי או חסרונם של אלו? מרומנטיזציה יתרה או חסרונה של זו?.

בעודי שקוע בלבטים אלו תוקפני חשש בן הווה, כי אותי בכי עתידי, אותה חרטה לא תהה בשל בחירה בדרך זו או אחרת, לא בחיי אומנות הוללת או רצינות אחראית, יודע אני עתה כי פחדי הגדול ביותר, ואותו דבר בצופן לי סכנת חרטה בעתידי, הוא דווקא העדר בחירה בדר כלשהי, הטווח, הטווח הוא הנוראי מכל ואליו נשאב אני העל כורחי, חולם אומנות והוללות ועם הנץ החמה צעדיי שקולים ומכוונים, ואם כך אמשיך בחיי, אין כל ספק כי יהיו אלו לבזבוז ענק של כאב וחרטה.