במשך כשנה לא החלפנו ולו מילה אחת ואף שיחק לנו מזלי וגם לא נקלענו זה לדרכו של זו למעט מספר מקרים בודדים, אך למרות זאת היא לא התקשתה יתר על המידה לזהות את התמונה בעיתון.
כשנהרגתי, היא לא ידעה אם מותר לה לבכות. המוות נוסך באופיו של האדם ומעשיו בסמוך למותו חשיבות אדירה רטרואקטיבית, כך, מילותיו האחרונות של האדם תמיד משום מה נחקקות באבן כלשהי, טמירה ונסתרת, כמו היו הן אמת צרופה מפיו של מלאך. מילותיי האחרונות שנצעקו היו "הם בעצים מימין! לתפוס מחסה ולהשיב אש!" החופש על דגלה של האומנות ודאי יניח לגזור ממילים אלו השלכות פילוסופיות או פואטיות כלשהן, אך גם ניתן להניחן כפי שהן, כך או כך שלושה אנשים בלבד מהצוות שלי זכו לשמוע אותי מעל רעש היריות ופיצוצי הרימונים.
למעט שמועות ספורדיות ממכרים משותפים, היא לא ידעה דבר על חיי בתקופה סמוך למותי, וכך, בלית ברירה, כאשר ביקשה מכל מאודה לבכות נאלצה להתרפק על זכרונות רחוקים בני שנה לפחות. כמובן צפו ועלו בראשה תמונות, דמותי המשולהבת בבת-צחוק, או פרצוף מלנכולי ניבט אליה אובד עצות, גופי צמוד אליה על מיטתה, וידי מחליקות על גבה החשוף, פעמים באהבה ופעמים בתשוקה, היא זכרה מילים שנאמרו, שתיקות, דמעות על רקע שירים רגשניים, רגשות אהבה, רגשות של היות כאם, אחות, חבר אמת ומאהבת, כולם מגובבים יחדיו לכדי רגש עלום כלשהו. ובערב ההלוויה, היא כילתה שעות בחברת מאות דפי הנייר, כשכל רוחי עולה לעברה מתוך קיטונות המילים המרוחות על הדפים, כל כתבי ומכתבי שזכו להימסר לה, להינצר במגרותיה ולהעלות אבק. בביוגרפיה הקטנה שעשו לי בעיתון נכתב שהייתי חוטא בשירה, היא קראה את זה בלי שהמילים ממש יעוררו התייחסות מסוימת, נקראות כהיו אוויר, כה מובנות מאליהן.
בתוך שבועיים היא עיכלה את המציאות החדשה, ואז גם היא הפסיקה להתקשר, הודעה אחרונה במזכירה בקול המנסה להדמות לחנוק מבכי ונעלב הבטיחה כי לא תשוב ותטריד אותי. בטקס רב הוד והדר מחקתי את מספרה מרשומותי, למרות שגם כשנשאוני האחים והרופאים בבית-החולים על עגלה אל עבר חדר הניתוח הייתי עדיין מסוגל לדקלם אותו. באותו ערב, במלאות שבועיים לאומץ שלי, זימן לנו הגורל או היפיפייה במדי גורלי שלי, מן הסתם כדרכו בקודש, ארוע פטאלי לעצביי. במקרה או שלא במקרה, בעת שפסעתי מעל מפתן הפאב הפינתי שנהגתי לפקוד לעיתים תכופות נתקל מבטי בחולצה לבנה מעל מכנסיים שחורות בקצה הפאב, שער בהיר גולש מעל כתפיים שזופות ועוטף גב חשוף, אצבעות ארוכות ועדינות חובקות כוס מוארכת של בירה בהירה, עניים ופה שוחקים ומבט מופנה אליי, מתקדר ומיד מוסט ושב אל שחוקו שעתה הוא פגום. הנץ ראשו של הזעם היה בלתי נמנע, שכן שמחתי לחשוב כי אלמלא אני, לא היא ולא חבריה שהפנו אלי מבטים רווי סלידה ממני, לא היו מתוודעים כלל אל אותו פאב, לא כל שכן מכלים בו ערביהם, וערב זה בפרט. היה זה כמו ביקשו היא והערב להודיע ולהזכיר לי, אומנם אין היא בחיי, אך היא עדיין בחיים. כל ליבי המה "ברח", כל כולי ביקש לסוב על עקבי ולא לשוב עוד באותו ערב למקום בו אאלץ לחזות בה. אך חבריי הצוהלים וכבר ישובים, פחד הרחובות האכזריים בחוץ והרצון הכנה באמת להתעלות עליה, גברו ותפסתי לי שולחן צדדי נסתר מעיניה וישבתי בו בחברת אחת המבינה לליבי אך לא רוצה בו.
שעות לאחר מכן, חבריה החולפים בברכה קרירה על פני בדרכם החוצה בישרוני כי מיד אחזה גם בגבה שלה. עיניים כבושות בבקבוק ויד אוחזת סיגריה מסוככת על פני הצילוני מהפנים שכה יראתי וביקשתי. ובאותו רגע, נולד מכתב בליבי, ושעות ללאחר מכן, תחת אשמורת השחר, יד גנב בין הצללים הניחה אותו על מפתן דלתה, רווי עננות עשן ושירים השנואים עליה.
היא הבטיחה שלא תשוב ותעשה זאת, אך למחרת היא התקשרה והתנצלה פעמיים, פעם על כך שהתקשרה למרות שהבטיחה שלא תעשה כן, ופעם על ליל היום שקדם. הקשבתי מספר פעמים להודעה במזכירה האלקטרונית, היא אמרה שהיא לא רוצה לסיים הכל כך, במזכירה, היא אמרה שהיא אינה מסוגלת לסכם הכל כך, ודנה אותי לשבועות של הצצה תכופה מעל מפתן הדלת, של בדיקה דו יומית של תיבת הדואר, בדיקה קפדנית של שמשת מכוניתי בכל פעם שיצאתי מביתי, וגם בפעמים שלא יצאתי. בסופו של דבר נואשתי, באותו יום נחרץ כי הקשר הבא בינינו, לא יהיה בחיי.
באותו יום בו נהרגתי, היא לא ידעה דבר, ושום מסתורין מיסטי לא רחש בבטנה ובישר לה כי דבר מה נורא התרחש. היא שמעה ברדיו אודות התקרית, שני הרוגים ועוד חמישה פצועים, אחד מהם קשה וגם שלושה מחבלים נהרגו, ואחד נפצע, שישה שיחיו לעד עם צלקות או מום, צוות מבצעי שלם, משפחות וחברים, שיחיו לעד עם דמעות, ארבעה, שלא יחיו לעד, ואני.
רק למחרת, כשפרטי התקרית מעורפלים וסמוכים למודע בראשה, נתקלה בעמוד הראשון של עיתון הבוקר בפרצופי, מחויך אך מסויג, כתמיד, חתימת זיפים שמעולם לא השכילו לגדול לכדי זקן של ממש מעל פה סגור ככעוס שכן אינו יודע כיצד עליו לחייך, ועיניים הנדמות בתמונה כעיני בובה שחורות לגמרי. המיתוס גורס, כי חייו של אדם חולפים על פניו בסמוך למותו, על פני שלי חלפו רק שמיים אפרוריים במקצת וצמרות עצים נעלמות לאיטן, ידי מגואלות בדם, גופה מוטלת לצידי, המסוק, רופאים ואחיות רוכנים מעלי ואף לא דבר נוסף זולת זיכרון עמום של פרצוף שרדפני בכל יום מבליח מתוך מנורות הפלורסנט של חדר המיון. עם זאת, ניתן להתחקות אחר שורשיו של המיתוס, שכן ברגע שחברה התמונה לשם תחתיה והשניים הטביעו חותמם על רשתית עינה, ואז היתרגמו למשמעותן בראשה, כמחשב הטוען תוכנה, חלפו חיי שנשזרו בחייה, בתוך ראשה, ובסופם, ראש מורכן חפון ביד ממאנת להאמין, ודמעה בודדה זולגת במורד הלחי.
את ההודעות האחרונות שהשאירה לא מחקתי. בחרתי שלא לשכוח את קולה, וכמה וכמה פעמים האזנתי להם, שלא יכולתי לשמוע אותה אומרת דבר מה עדכני יותר, אך עבורי הפרידה המוקלטת הייתה העדכון האחרון ממנה על מצב היחסים שלנו. אני חושב כי עד ליום בו מתתי, לא מחקתי את הודעותיה מן המשיבון, אך כמובן שהחל משלב מסוים שוב לא האזנתי להן. ביום שמתתי חברו כל ההודעות האחרות מחברים מודאגים, הודעות בסגנון "תתקשר להודיע שהכל בסדר..." כל ההודעות האלו, חברו להודעותיה בנות השנה ומילאו את המזכירה עד שלא נותר עוד מקום לאף לא הודעה אחת נוספת.
בחיי רדפה אותי, כשם שפעמים, לאחר שהות בחוף הים, ניתן לחוש את ריתמוס הגלים מכה על הגוף גם כאשר היני כבר רחוץ במיטתי. כך גם עם נקוף הזמן מבלי שחשתי בידיה באמת, לילה לילה, בשעה שבירכתי תרדמה מנתקת הממששת ובאה עלי, יכלתי תמיד להרגיש את שיירי מגעך על גופי, ונוכחותה כמעת מוחשית לידי, אך ליבתה בי את הרעב כי אכן תהה היא שם ללוותני אל שינה בידיעה כי אשוב ואתעורר ועדיין חבוקים נהייה, ולא שאתעורר אך להגות בה. ישנתי פחות טוב בלעדיה, שעה להרדם, מלאכים באפלה, סיוטים שהינם ביעותים אך מעצם היותם חלום בלבד ולקום בבוקר מבלי למצוא סיבה לצאת מן המיטה.
בלב הולם, מטלפון ציבורי בתחנת רכבת תחתית בצד השני של העולם שאלתי אותה אם היא עדיין אוהבת אותי. "אני לא מכירה אותך" היא ענתה "פשוט תחייה, לא הכל חייב להיות כל-כך מסובך" היא אמרה, הקול שלה הסביר לי כמה אני מטומטם. להיות בטוח בצדקתי מעולם לא כאב כל-כך, חשבתי שיום אחד היא תשכח אותי, כך זה נקבע ביום הראשון שחלף מבלי שהיא חשבה עלי. ידעתי שכל עוד אני ארצה לשכוח אותה יהיה זה הדבר היחיד שאיני מסוגל לעשות. כן, היו לי חיים טובים כמו שהיא אמרה, היא אמרה שהיא כבר לא מכירה אותי אבל היא הייתה היחידה שהכירה אותי מספיק בכדי לדעת שהחיים הטובים האלה הורגים אותי.
מקומות, שירים, ארועים וזמנים הזכירו לי אותה. ערב אחד הלכתי בחברת מרעים להופעתו של זמר כלשהו שהתרחשה במועדון, בו כשעוד היו הזמנים יפים, פקדנו יחד להופעה של אותו אמן. באותו לילה בו הייתה איתי, לא נמצא לנו מקום ישיבה, ונאלצנו לעמוד באחורי האולם. הפעם הקדמנו להגיע וישבנו בקרבת הבמה. במהלך ההופעה מסיבה עלומה אך ודאי הגיונית קמתי ממושבי ונפניתי אל אחורי האולם, מבלי לזכור כלל כי פעם עמדנו שם, היא ואני, חבוקים ומתרגשים לנוכח הצלילים. אך מרגע שחזיתי בבמה מאותו נקודה ליד הקיר, החדר החשוך, אורות הבמה והשירים המוכרים, כמעט וראיתי אותה עומדת שם, והבדידות הייתה קשה מנשוא.
בכל מקום חיפשתי אותה, כל בחורה גבוהה ברחוב נשאה בעיני את הפוטנציאל להיות היא, ובעיני בלשתי אחריה בכל מקום בו הייתי גם אם ידעתי כי אין כל סיכוי שתימצא שם, ובכדי לשובב נפשי, הייתי מטביע פרצופה על בחורות אחרות שרק נשוא שמץ של דימיון אליה, ואך לשנייה בודדה. הפאתטיות שבי לבשה צורות של קיצוניות מדאיגה, בערבים בהם הייתי נוסע אל ביתה, רק בכדי לחלוף על פניו, בודק אם מכוניתה הלבנה נמצאת בחנייה, מקווה למצאה כך, בכדי שאוכל לדעת כי אין היא מבלה בחברת אחרים זולתי, ומקווה גם לא למצאה, בכדי שאוכל לדעת כי היא אכן שבה הביתה, ובשלב כזה או אחר אדע את מיקומה. כך או כך, גם ביקשתי לדעת כי הוריה לא החליפו את מכוניתם הלבנה, למען בשיטוטי בכבישים אדע אם מוצדקת הבחינה שלי את יושבי כל מכונית לבנה בחיפוש אחריה.
יותר מכל היא חסרה לי כאשר ביקשתי להיות שביר, כאשר כאב או פחד אחזו בי מכל סיבה שהיא, הרגשתי כי האדם היחידי שבפניו אוכל לפתוח את חומות הסטואיות של פני החתומים תמיד, לשטוח רגשותי, להניח לדמעותי ליפול בלא כל חשש, היה היא. בסוף השבוע שקדם לפעם הראשונה בה יצאתי לפעילות מבצעית, דומני כי היו אלו היומיים בה הגיתי ותרתי אחריה בקדחתנות הגדולה ביותר. ליבי אחוז פלצות היה לנוכח אפשרות הלחימה הקרבה ובאה, והאדם היחיד שיכל להכיר את הילד מתחת לאפוד, למדים והנשק, מתחת לדרגות ולכבוד של המצטיין המחלקתי, היה היא, רק בפניה יכולתי להודות כי פחד מוות אחזני, אך היא לא נמצאה.
היא איחרה במעט להלוויה, כמעט בכוונה אך בפועל בטעות. כל הבוקר הסתובבה כנמר כלוא בביתה, כועסת על עצמה על המחשבה החוזרת ונשנית שאולי היא לא צריכה לבוא להלוויה, עד שלבסוף התרצתה ופייסה תהיותיה בכך שלמרות שנת הנתק בנינו, דבר לעולם לא ייקח את השנים שקדמו לה, ורק בגלל כל שהכילו השנים הללו, וכל שהיינו אחד בעבור השני, יש לה מלוא החובה והזכות להיות נוכחת עת אני מובל אל מנוחתי האחרונה. היא קרבה אל חלקת הקבר החנוקה במאות אנשים, בצעד מהוסס ומבט מבוייש, יראה מבטיהם של אנשים, ויראה מראה גופתי עטופה בדגל הלאום, כמו חששה שאנתר מעל האלונקה ואטיח בה דברי תוכחה. בזמן שהגיע כבר היה הטקס בעיצומו, הוא התמקמה בפינה מוצלת, מעט רחוקה ממרכז התרחשות, מתחבאת ממני, והאזינה בדומיה לקולות ההספדים ברמקולים. קולות מטח הירי הרעידו אותה, ומיד לאחריהם פנתה והחלה במבצע ההתחמקות מהאזור, נבלעת בנחיל האנשים העסוקים באותו דבר בדיוק, נסים בשירוך הרגליים המתבקש. מידי פעם נתקל מבטה בפרצופים מוכרים, לרוב הסתפקה בניד מסויג של הכרה, אך היו גם אלו שביקשו להתנחם ולנחם בחיבוק אמיץ של לוויות. כתמיד בלוויות, גם היא בירכה בליבה את אותו אדם גאון שהשכיל להמציא את משקפי השמש. הוגה בפעם האחרונה בה נפגשנו, כיצד ביקשתיה שתחבקני, וכיצד סרבה בשתיקה, ולו רק ידעה, כיצד כאשר נסובתי על עקבי ורחקתי ממנה, גמלתי בליבי ששוב לא אדע את הכאב שמילא ליבי באותו רגע.
בליל ההלוויה הגעתי אליה, רק אליה מפני שמבין האנשים המועטים שחזו בי ובכתבי, הייתה היא היחידה שמעולם הצליחה להבין את כוונתי, היחידה שפילסה דרכה מלוא הדרך ללבי. מתוך הרחוב השומם נכנסתי מבעד לחלון אל חדרה, היא זה מכבר נפנתה להפיג מחשבותיה בשינה אך בלא הצלחה יתירה נותרה ערה במיטתה ושמעה את צעדי בעלטה בואכה מיטתה. היא הביטה בי, ומיד נעמדה באיטיות, ומיד התחבקנו חיבוק אמיץ וידי מגששות הלוך ושוב על גבה וגופי חש כיצד היא נרעדת בבכי. מילות שירי, סיפורי ומכתבי רחשו באוויר סביבנו כמסכמים בצורתן זיכרון אהבה, שנאה וגעגוע, שלושת הדברים שהיוו כל יחסינו, ושלושת הדברים שעימם, זמן כה רב, הקצתי בבוקר וליווני עת תרדמה נפלה עלי ערב ערב.
כשם שבאותו ערב בפאב הבנתי כי אומנם אין היא בחיי אך עודנה בחיים, באתי בליל הלוויתי להודיע לה כי אומנם אין אני בחיים, אך בחייה אוסיף לחיות ולא אמוש.
"אני יודעת" היא לחשה חלושות.
"אם כך, כדאי שנתחיל..." הולכתי אותה אל המיטה.
שכבנו שם, בחושך, על מיטתה, וגופותינו חבוקים, ידי מלטפות ומרעידות את עורה והיא מתענגת תחת מגעי שיש עימו דבר חטא אסור, ובכך כה יפה הוא, ולמרות שוודאי רצתה שאעזוב אותה לנפשה, לא הלכתי, והיא לא יכלה לברוח. לב פועם בנינו, ושנינו חשים בו בדפיקותיו הקלות במקומות מסוימים על גופינו, אך לעולם לא נוכל לדעת של מי הוא. כל הלילה דיקלמתי מתוך ליבה, כקורא מתוך זכרונה הפרוס כקלף, את מילותיי שלי. ובלילה, דימויים ופיוטים, משחקי מילים וחריזה, ניסוכים נאצלים, רעיונות מקוריים ווידויים כנים לחשתי באוזנה, מילות אהבה טהורות, כעס משתפך וגעגוע בצורת כתב על דף או קול שנאמר באוזניה או שמא מבט בלבד. בכל כמה זמן, שנחה עלי הרוח, ידעתי כיצד לגרותה לכדי בכי, ועם דמעותיה הזולגות, נלחצה היא אלי יותר ויותר. פעמים שלחתיה אל המגירה בכדי להביא את אותם דפים עם מילותיי שהענקתי לה ופעמים הספיק לי דקלום בעל פה או רגעים שלא יכולים לבוא לכדי ניסוח. באוויר ציירתי רגעים, תמונות מימים עברו וכל העת עורה מסתמר תחת אצבעותי המחליקות.
בבוקר היא קמה מהמיטה לאחר ליל שימורים עימי, התלבשה ויצאה את ביתה לעיסוקיה, וכששבה לעת ערב ונפנתה לסוב אל מיטתה, הייתי עודני שם. וגם בלילה ההוא נמלא החדר זכרונות מיצירות נושנות וטביעות דמותי על רשתית עינה שדליתי והקרנתי מולה על הקירות העירומים. בחיי רדפה היא אותי, ועתה התהפכו היוצרות והרודף הפך נרדף, ומנוח היא לא ידעה. כך לילה אחר לילה, הייתי עימה במיטתה ומילותי לא נסתיימו בכך שלא פסקו מלהרטיט ליבה בכל פעם ולגבות דמעותיה לילה לילה.
וכך, בלילות במיטתה, מילותי באוזניה, ליבי מפעם בליבה, מגילות נשמתי בראשה, לא גוף דומם באדמה הייתי, בלילות במיטתה, זכיתי בחיי הנצח של אמן.
